לכבוד מצעד הגאווה: ראיון מיוחד עם אבן וולפסון

לכבוד מצעד הגאווה: ראיון מיוחד עם אבן וולפסון

קטגוריות:

ביוני 2015 בית המשפט העליון בארה"ב הכיר בזכות של זוגות חד-מיניים להינשא, ובכך הבטיח חופש בחירה בנישואין לכל אזרחיה. אבן וולפסון (Evan Wolfson) שהיה ממובילי המאבק הגיע לארץ לרגל מצעד הגאווה, ואנחנו ניצלנו את ההזדמנות כדי ללמוד ממנו כמה דברים על מאבקים חברתיים.

אבן מספר שהניצחון בבית המשפט העליון, הוא תוצר של מאבק שנמשך למעלה מ-40 שנה. ניצחון שהגיע בעקבות שינוי עמוק בתודעה, אשר קודם על ידי הרבה מאוד אנשים מחויבים, ולווה באין ספור עליות ומורדות.

הבית הלבן מואר לראשונה בצבעי הקשת של דגל הגאווה, 26 במאי 2015 כדי לחגוג את ההחלטה של בית המשפט העליון בארה"ב, המכירה בנישואין של זוגות בני אותו מין.

אתה מדבר על שלושה עקרונות פעולה שהביאו לניצחון, שרלוונטיים לכל תנועה שרוצה לחולל שינוי: נחישות, בהירות ותקווה. למה אתה מתכוון?
נחישות היא משהו שאנחנו הכי מזדהים איתו כאקטיביסטים: העבודה לעולם לא נגמרת. אנחנו צריכים לדבוק במשימה גם כאשר יש נסיגות וגם כאשר הכול נראה אבוד. שינוי לא מתרחש ביום אחד, אפילו במערכות הטובות ביותר ובתקופות הטובות ביותר. כאקטיביסטים עליכם להיות עקשנים ולאמץ אסטרטגיה לדבוק בה.

בהירות. אתם חייבים לדעת על מה אתם נלחמים, מה המטרה שלכם ומהי המשמעות של ניצחון. רק אם יש לכם אמירה ברורה, תוכלו לעורר השראה ולגרום לאחרים להצטרף. אנחנו צריכים להיות מסוגלים להגיד מה המסלול שלנו ומהי האסטרטגיה שתוביל לניצחון.

הבהירות סייעה לנו להתמיד, והנחתה אותנו לגבי מה צריך ולא צריך לעשות. אם רוצים לרתום ולהניע אחרים לתרום את חלקם, חייבת להיות בהירות בנוגע למטרה ולמשימה.

תקווה. אתם צריכים להאמין שהניצחון אפשרי ולתת לאנשים מידע וכלים להשפעה. לתת להם כלים להשפיע על פוליטיקאים לשנות עמדות ולהביא לשינוי חקיקה, ולשדר להם כל הזמן שהדבר אפשרי.

הלקח לפעילים הוא לא לבזבז יותר מדי זמן בתלונה על הבעיות, אלא להתמקד בדרך ובאסטרטגיה שתביא לפתרונן.

התנועה למען שוויון בנישואין פעלה במשך עשרות שנים. איך ידעתם שאתם בדרך הנכונה?
היה לנו ברור ששיח ציבורי במקרה שלנו הוא מנוע מרכזי לשינוי ובאמצעותו אנחנו צריכים להשפיע על התודעה של אנשים. לכן בתחילת הדרך, גם כאשר לא זכינו להצלחות בזירה המשפטית והפוליטית ואפילו כשהן נראו רחוקות, האמנתי שאם נגרום לאנשים לדבר על החשיבות של נישואין, על ערכים משותפים של הוגנות וחירות ומשפחה, זה יחלחל.

לאט-לאט גורמים לאנשים לשנות עמדות וזה תנאי הכרחי להצלחה עתידית של מהלכים משפטיים ופוליטיים.
בשנת 2004, שהייתה שנה קשה במיוחד, פרסמתי נאום בשם: שיוויון בנישואין ולקחים מהעבודה המפחידה בדרך לניצחון. אמרתי שכוחם של הניצחונות עולה על זה של ההפסדים. נכון שאי-אפשר תמיד לנצח, אבל גם כשאתה מפסיד לכאורה, תניח יסודות לניצחונות עתידיים. כשהניצחון אינו אפשרי, צריך לדעת להפסיד עם מבט קדימה. לנהל את המאבק באופן כזה, שגם אם לא ננצח משפטית או פוליטית, נתרום לעיצוב השיח הציבורי וזה יסייע בסיבוב הבא. במקרה שלנו היסודות כללו שינוי חקיקה במסה קריטית של מדינות ושינוי דעת קהל.
התמיכה בנישואין חד-מיניים עלתה מ -27% בשנת 1996 ל-63% ב-2015, השנה שבה הגענו לבית המשפט העליון. כך יצרנו אקלים להצלחה בבית משפט וגם מול מקבלי החלטות והייתה לכך השפעה רבה יותר מזו של הפסדים נקודתיים.

איך יצרתם תמיכה ציבורית?
לפני כן אני רוצה לומר שלא תמיד צריך תמיכה ציבורית, לפעמים מספיקה שיחה מאחורי הקלעים עם פוליטיקאי שיכול לקבוע תקנה או להקצות משאבים מתקציב מסוים, אבל לא במקרה שלנו. אנחנו רצינו להשיג משהו עצום, שינוי בחוק העוסק במוסד החברתי והמשפטי המרכזי בחברה שלנו, בחברה האנושית בכלל, והיינו צריכים לעשות זאת באמצעות בית המשפט העליון. לא יכולתי לעבוד ב-50 מדינות ולנסות לנצח בכל אחת מהן. לכן היינו חייבים את בית המשפט העליון. אבל ידענו שזה לא פשוט, הרי הסוגיה נידונה בבית המשפט העליון ב -1972, אז הפסדנו. היה לנו ברור שההתדיינות המשפטית היא קריטית, אבל שלא ניתן להסתמך רק עליה. שצריך לשנות את האקלים שמאפשר ומעודד שופטים לעשות את הדבר הנכון.

האסטרטגיה שלנו קבעה שצריך מסה קריטית של מדינות שיאמצו נישואין חד מיניים ובנוסף מסה קריטית של תמיכה ציבורית. זאת על בסיס ההבנה שבית המשפט העליון, קרוב לוודאי, לא יקבל החלטה בסדר הגודל הזה אלא אם הוא מאמין שלא רק ההיסטוריה תוכיח את צדקתו, אלא גם שהעם יתמוך בו. בתיאוריה זה לא אמור להיות כך, אבל זה המצב.

איך עשינו את זה? אם אנחנו מסתכלים על נישואים אזרחיים בישראל, קיימת תמיכה ציבורית. מה שצריך לעשות זה לייצר את תחושת הדחיפות, לפעול בדרכים שונות כדי לגרום לאנשים לדבר על זה.

פתחנו והפצנו מדריך על מגוון הטקטיקות שנועדו ליצור שיח ציבורי, באמצעות דיונים של פוליטיקאים, טלוויזיה, מודעות או אייטמים בתקשורת, גיוס "שגרירים", אירועים קהילתיים, עצומות, הפגנות, אינטרנט ומדיה חברתית. הייתה לנו גם תכנית, שבה אנשים קיבלו מידע וכלים והתחייבו לדבר כל אחד עם חמישה שכנים או חברים.

יש המון דברים שאפשר לעשות כדי ליצור ולהשפיע על השיח. מה שצריך לעשות זה להחדיר לשיח את הערכים שישפיעו על עמדות של אנשים, באמצעות סיפורים, מסרים מגוונים, דוברים ושגרירים שונים לקהלים שונים,. יש צורך במערכת שלמה, בה כל צעד משלים את הצעדים האחרים ומסונכרן איתם.

הזכרת את השגרירים, מה היה תפקידם?
היו לנו שגרירים כמו ראשי ערים למען חופש בנישואין. ראשי הערים אינם בעלי סמכות כשזה מגיע לנישואין, אבל יש להם השפעה. הם יכולים להביא לכיסוי תקשורתי ומספקים פלטפורמה להתארגנות קהילתית.

לאדם מן השורה קשה להאמין שהוא יכול להשפיע על מדינה שלמה או על ארצות הברית כולה, אבל הוא כן יכול לפנות לראש העיר שלו. עודדנו אנשים למקד את האקטיביזם שלהם במקומות ובאנשים שהם יכולים להגיע אליהם ואז אספנו הכול לכדי אמירה גדולה יותר. היה לנו מהלך שמינף את הקולות המשולבים של ראשי הערים שהתגייסו, ויצר נראות שנועדה להשפיע על דעת הקהל.

המשימה הבאה הייתה לגרום למקבלי ההחלטות להבין שהשיח משתנה. ייצרנו חומר עבור עיתונאים, למשל הזמנו תקשורת לאירוע של זוג קשישים שרצה להתחתן בימיהם האחרונים. את האייטמים שלחנו למחוקקים שמייצגים את המחוז שלהם. כל זה יצר שיח ציבורי שהדיו הגיעו גם לבית המשפט העליון.

מה שעשינו עם קשישים, עשינו בצורות שונות גם עם נציגי עסקים, נוער, אגודי עובדים ונציגי אזורים גאוגרפיים. זה מביא אותי להגדיר עוד חוק של אקטיביזם: לא להיתקע. אם אי אפשר לזוז קדימה בערוץ אחד חשבו אילו עוד צעדים ניתן לנקוט בהלימה עם האסטרטגיה שלכם.

איך מינפתם את דעת הקהל התומכת ליצירת תחושת דחיפות שתגרום למקבלי החלטות לפעול?
היו לנו שני מסרים מרכזיים שתקשרנו למקבלי החלטות. הראשון היה: אמריקה מוכנה. בהמשך, כשגייסנו תומכים גם במקומות בלתי צפויים – הדרום, שמרנים, הצבא – המסר השתנה לאמריקה כולה מוכנה.
הדגשנו את התמיכה של אלו שאינם החשודים המיידים. לקולות הבלתי צפויים האלו יש השפעה על מקבלי החלטות. המסר לשופטים היה שאפשר לעשות זאת , שאמריקה מוכנה.
היה לנו מסר נוסף – עכשיו זה הזמן! כל יום של הכחשה גורם לסבל, לעוול לאנשים כמוני וכמוכם. ככל שזכינו ביותר מדינות, התחזקה הטענה שלנו, שלא הוגן שתהיה מדינה או משפחה שתסבול מאפליה. כלומר – זה דחוף!

המסר למקבלי החלטות היה "לא רק שאפשר לעשות את זה, אתם חייבים לעשות את זה, ולעשות את זה עכשיו!"

איך מגשרים בין אסטרטגיית פעולה מתוכננת ליוזמות ספונטניות?
היינו אסטרטגיים אבל גם מאוד נלהבים ממה שעשינו. הצלחנו לזהות הזדמנויות שצצו ולנצל אותם כחלק מהאסטרטגיה שלנו.
אפשר לנצל הזדמנויות ולהיות נרגש, מחובר לשטח, דינמי, אבל עדיין לפעול על פי אסטרטגיה שממקדת אותך, מסייעת לך להבין מה חשוב יותר ומה פחות. בדרך זו אם קורה משהו שעשוי להיות מעורר רגשית, אבל לא משמעותי במיוחד מבחינת הקמפיין, אתה רואה את זה בפרספקטיבה מתאימה.

מה ההבחנה שאתה עושה בין תנועה לקמפיין?
התנועה הייתה רחבה, מיליונים היו מעורבים, דיברו ופעלו. ארגונים רבים תרמו באופן כזה או אחר בנקודות זמן שונות. כל אחד מגיע עם מניע ותפקיד שונה ברמת החזון שלו, החלק שלו במהלך, קהל היעד שלו והאנרגיה שלו – זו התנועה.

היינו צריכים את כל זה. אבל מה שממנף את התנועה זה שיש קמפיין שמניע את האסטרטגיה ומסתכל לא רק על מכלול ההתרחשויות, אלא גם על מה שנדרש בהתאם לאסטרטגיה כדי למנף את כל האנרגיות והתשוקות, שחלקן היו אסטרטגיות וחלקן פחות.

התנועה הייתה רחבה ומגוונת. איך יצרתם הסכמות סביב אסטרטגיית הפעולה?
העבודה האמתית היא כמובן שינוי התודעה של הציבור ובסופו של דבר של מקבלי ההחלטות והשופטים. זהו הדבר החשוב ביותר. אבל החלק הכי קשה ביום-יום הוא התמודדות עם הצד שלך, עם אנשים שעשויים להסכים אתך על העקרונות, החברים שלך, המשפחה, הקהילה, אבל גם עלולים לעלות לך על העצבים. יש לעיתים הרבה תסכול כי אתה מצפה שיסכימו איתך והם לא. זה החלק הקשה ברמה האישית.

כדי לא להיתקע ניסיתי כל הזמן לחשוב קדימה, ולא להתמקד בבעיות, אלא במקומות שיש הסכמה. לא ציפיתי שכולם יסכימו. אני חושב שאחד הלקחים החשובים לאקטיביזם הוא שלא צריך את כל התנועה, ולא את הקהילה כולה, או את המדינה כולה. צריך מספיק. אין טעם "ללכת עם הראש בקיר" בגלל אלה שלא מסכימים אתכם.

צריך ללכת יחד עם אלו שמוכנים לעשות ולגייס אותם פנימה. על כל אחד שלא מסכים אתכם סביר שיש עוד חמישה או עשרה אחרים שעדיין לא שוכנעו, או שלא הייתה להם הזדמנות לחשוב על העניין. תשקיעו בהם.

עצה לאקטיביסטים בישראל?

היו אופטימיים. אם אתם שליליים, ציניים, או שקועים בקיטורים על כמה גרועים חברי הכנסת או כמה המפלגות מושחתות והכל אבוד, אתם נותנים לגיטימציה לחוסר פעולה, בעוד שאתם רוצים לעשות את ההיפך: לעורר ולהניע לפעולה.

תאמינו, תחזיקו בתקווה. אל תתעכבו על הבעיות, דברו על הפתרונות. מה יכול לקרות, מה אנחנו עושים כדי לשנות. תנו לאנשים דוגמאות לדרכים שהם יכולים לעזור לשנות, ותאמינו שיש עוד אנשים שרוצים לפעול יחד אתכם.

 

 

הישארו מעודכנים בזמן אמת

 

 

 

2 thoughts on “לכבוד מצעד הגאווה: ראיון מיוחד עם אבן וולפסון”

  1. גלית

    ואוו מעורר תקווה!!

  2. elana

    So relevant to movements around the world

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

58 − = 48

כ