של מי הבעלות על השאיפה לעולם צודק יותר?

של מי הבעלות על השאיפה לעולם צודק יותר?

קטגוריות:

יסמין וגילי דנות בשאלות של בעלות על השאיפה לעולם טוב, צודק ושוויוני יותר, ומנסות להבין איך זה קשור לקידום השלום.

יסמין: ארגונים אשר פועלים למנוע חקיקה אנטי דמוקרטית, מתנגדים לגילויים של גזענות, ופועלים לקידום הסדר מדיני עם שכנינו, שלא לומר "שלום", מעלים בפניי שוב ושוב את השאלה: אם רבים מביננו רוצים להביא לסיום הסכסוך, מאמינים בערכה וחשיבותה של הדמוקרטיה, ומתנגדים לאפליה באשר היא, מדוע כל כך קשה לגייס את אותם רבים וטובים לתמוך באופן אקטיבי בסדר יום המקדם בדיוק את הנושאים הללו?

גילי: השאלה שלך מתחברת לסיפור ששמעתי אתמול, כשפגשתי את תמר, חברה שלי מקרית גת. סיפרתי לה שבתקופה האחרונה אני עסוקה בשאלה קיומית, לא פחות ולא יותר: "איך מרחיבים את התמיכה הציבורית בקידום שלום". תמר טענה, שחבל לי על הזמן, ובאותה נשימה סיפרה על אמא שלה, שעלתה מצפון אפריקה, וטענה מאז ומתמיד שהיא מכירה הכי טוב את השכנים שלנו, אלו היו השכנים שלה שם, ושאף אחד לא ינסה ללמד אותה מי הם הערבים, היא יודעת עם יש לנו עסק.
מה שהכי מרגיז את אמא של תמר, זה שמתייחסים בביטול למה שהיא יודעת. מכיוון שמזלזלים בידע שלה, אז גם היא לא מוכנה להקשיב. בכלל לא משנה מה עמדתה, הביטול שהיא חווה משקף יחסי כוח ברובד העמוק של המושג, וגורם לכך שהיא לא מוכנה בכלל לדבר עם כל ה"שמאלנים" או ה"סמולנים" על השלום הזה שלהם. האם החוויה של אנשי צבא ששירותו בשטחים הופכת אותם ליודעים יותר ממנה? או אלה שגרים בשכונת רחביה בירושלים בבתים שגרשו מהם את הערבים יודעים טוב יותר? או כל עורכי הדין התל אביבים – מה הם יודעים? עד כאן ציטוט.
יכול להיות שבסיפור הקלישאי (אך האמיתי) הזה חבויה אחת התשובות היותר פשוטות וחשובות לשאלה שאת מעלה.

יסמין: יש לך רעיון? אבל כזה שאפשר לעשות איתו משהו? לא רק לפרש את המצב, אלא לעשות משהו אחרת כדי לקדם שינוי?

גילי: עוד שנייה… אחת התשובות מצויה בפיתוח מודעות ליחסי כוח בין קבוצות, ובהמשך, בנכונות לעשות משהו כדי לשנות אותם. אני אסביר. קיימים מגוון מקורות כוח, כגון משאבים כלכליים, פוליטיים, קשרים חברתיים ואחרים. הנגישות של קבוצות חברתיות שונות למקורות ולמשאבי כוח אלו אינה שווה. קשה מאד לאנשים ולארגונים חברתיים לזהות שהם שייכים פעמים רבות לקבוצה עם כוח, כזו שיש לה כוח על פני קבוצות אחרות. בסיפור של תמר, קבוצות בעלות כוח מצליחות להנציח מצב בו הן מגדירות איזה ידע נחשב ואיזה נפסל על הסף.

יסמין: נדמה לי שיש לי דוגמה נוספת שמסבירה את זה. לפני מספר חודשים השתתפתי בכנס ששאל: "כיצד להפוך קבוצות חברתיות שאינן מעורבות בקביעת מדיניות, בנושא שבו עסק הכנס, למעורבות יותר. לכנס הוזמנו ארגונים המייצגים נשים, יוצאי ברית המועצות (לשעבר), חרדים ועוד. כל ארגון נשאל: כיצד הקבוצה אותה אתם מייצגים תוכל לתרום לקביעת מדיניות בנושא המדובר? מה שמעניין, שהשאלה היחידה שלא נשאלה בכנס, היא: כיצד גברים אשכנזים ממרכז הארץ, מהמעמד הבינוני (רוב מארגני הכנס) יכולים לתרום לקביעת מדיניות? הרי הם לא פחות "קבוצה" מכל קבוצה אחרת שעליה מדברים.

גילי: זה לא מפליא שהשאלה הזו לא נשאלה. קבוצה שיש לה כוח נהפכת ל"שקופה" כאשר מדברים על קבוצות באוכלוסייה. כלומר, העיוורון הזה קשור ליחסי כוח ולמי יש את הכוח להפוך את נקודת המבט שלו ל"אובייקטיבית" ו"אוניברסלית" ואת נקודת המבט של קבוצות אחרות להפוך לנושא לדיון. קבוצה אחת מנכסת ערכים, אג'נדות, כוח וקבוצות אחרות מורחקות וזה מוליד ניכור, כעס ובעיקר שיחזור של יחסי הכוח וההדרה. למרבה האבסורד, מזמינים אותם להיות מעורבים אבל באותה נשימה קובעים להם את רמת המעורבות.
לתוך ההקשר הזה נכנסת השאלה המעסיקה ארגונים בכלל ותנועות חברתיות בפרט, המבקשות "להרחיב את המחנה", את המעגלים, לעבוד עם קהלים, אוכלוסיות, ציבורים שהם לא "הקהלים הטבעיים", שהם לא "במחנה שלנו".
ארגונים ותנועות אלו, ובעיקר תנועות השלום, צומחים כיום מתוך קבוצה שהיא (עדיין) קבוצה פריבילגית ובעלת כוח. זו נקודת מוצא שצריך להכיר בה ולעבוד איתה, עם ההזדמנויות והמגבלות שהיא יוצרת, אם רוצים לייצר כוח משותף עם קהלים, קהילות, ואנשים חדשים.

יסמין: זו שאלה שעולה אצל הרבה ארגונים, ומזמינה אותנו להתעכב לרגע על המילים "מחנה" "אנחנו" או "כולנו". למי אנחנו מתכוונות? האם מי שאנחנו רוצים שתתמוך באג'נדה שלנו תצטרך להפוך להיות דומה לנו? האם אנחנו מניחים שאותו "אחר" אם רק נסביר לו מה נכון, "יצטרף לשורותינו"? מהם יחסי הכוח שיש ביננו, והאם אנו מניחים שנוכל גם לפעול מתוך שחזור יחסי הכוחות הללו וגם שזה יתקבל בברכה? למשל, ארגוני זכויות אדם, ברובם מבוססים הן מבחינת צוות והן מבחינה תפיסתית על זהות מערבית וליברלית. עצם החיבור הזה יוצר אמירה (גם אם לא מפורשת), שזו הדרך היחידה לתפוס ולקדם זכויות אדם.
ההכרה בלגיטימיות ובריבוי תפיסות משנה את יחסי הכוח ואת הדרישה לבלעדיות על הידע והאמת. ההכרה הזאת היא שלב ראשון ביכולת לייצר שותפות.

גילי: אחרי שדנים בשאלות שסימנת וחושפים את יחסי הכוח, השלב השני הוא הקשבה. הקשבה אין פירושה לוותר על מה שאני מאמינה בו. היא ביטוי של הבנה שיש יותר מדרך אחת לתפוס את המציאות והפוטנציאל שלה, הוא לזהות את האפשרויות וההזדמנויות לשותפויות. הקשבה זה קשה. זה מאתגר. זה חושף. אך הקשבה גם מאפשרת לגלות איפה יש מכנה משותף מספיק רחב על מנת ליצור שותפות מגובה העיניים, לא ממקום מניפולטיבי אלא ממקום שבאמת יש מה ללמוד אחד מהשני. ללא נכונות לחלוק את הבעלות על "האמת" ועל "הצדק" זה כנראה לא ילך.
אם נחזור לסיפור של תמר, הביטול שאמא שלה חווה מגלם נישול מכוח. רק כאשר אנשי הצבא ובעלי פריבילגיות אחרים, היושבים בארגונים חברתיים, יוותרו על עמדת הכוח המניחה שרק הם יודעים את התשובה, רק אז אמא של תמר תהיה מוכנה להקשיב. בדיאלוג שיתפתח יכול להיות שכולם ישתנו קצת, אבל בדיאלוג הזה יש הזדמנות להשפעה והרחבת בסיסי התמיכה.

יסמין: אני חושבת שהרבה ארגונים חווים את מה שאת אומרת כמסוכן. כי יש עמוד שדרה ערכי ואידאולוגי שהם מייצגים, ואין רצון שדיאלוג עם אחרים יטשטש את עמוד השדרה הזה.

גילי: זו באמת התמודדות מורכבת. אבל לפני שנדבר עליה אני רוצה לטעון שיש שני סוגים של ממשקים שארגונים יכולים לנהל עם הסביבה שלהם, כדי להגדיל את התמיכה באג'נדה שלהם. ממשק מסוג אחד הוא לומר את מה שהם אומרים רק יותר חזק. יש ארגונים שלגביהם זה באמת נכון. הם פשוט לא משמיעים את קולם באופן ברור, ולא פונים לציבור בבקשה לתמיכה. אנשים לא נחשפים למה שהם עושים, ולכן לפעילות שלהם אין הד משמעותי. יכול להיות. אבל לעומתם ישנם גם ארגונים שככל שהסאונד של האמפליפאייר שלהם יהיה עוצמתי יותר – כך תגדל ההתנגדות להם, ויכול להיות שעליהם לאמץ ממשק מהסוג השני.
הסוג השני של ממשק שארגון יכול לנהל עם הסביבה כרוך במשהו שנקרא: שינוי מ"מעלה שנייה". שלושה חוקרים בשם ואצלאוויק, ויקלנד ופיש שחוקרים שינוי במערכות אנושיות (הספר נכתב במקור ב-1979 והמהדורה השלושים מ-2009!) מתארים מצבים ובעיות חברתיות רבות שבהם דווקא ה"פתרון הטבעי" – לעשות עוד יותר ויותר חזק, "ללחוץ על הגז", גורם דווקא להתחפרות, להעמקת הבעיה ואף ליצירת בעיות חדשות, נלוות. למשל, אם יש תחושה שציבורים רחבים בישראל מתעלמים מהכיבוש כי הם לא שומעים או רואים, לחיצה על הגז תהיה אמירה חזקה ורחבה יותר על כך ש"יש כיבוש". שינוי ממעלה שנייה יהיה משהו אחר, משהו שמזהה את המקורות להתעלמות הזו, ומתייחס אליה ממקום חדש ושונה.
אני אתן דוגמאות נוספות לשינוי מ"המעלה השנייה" שארגונים יכולים לאמץ: ארגון שפועל לשינוי סטטוס בענייני שבת באמצעות עבודת לובי מול משרד התחבורה וראשויות עובר לייצר מציאות בשטח, לייצר תחבורה ציבורית שפועלת ומשנה את המציאות תוך תמיכה ציבורית; ארגון המקדם דיון בהסדר שלום בעזה יעדכן את הצעותיו אחרי תהליכי שיתוף והיוועצות עם תושבי האזור, ויבין את תפיסת הביטחון שלהם… עוד? אלה דוגמאות שקורות היום הלכה למעשה.

יסמין: אם כך, מה שאת אומרת, שארגונים שרוצים להרחיב את בסיס התמיכה צריכים קודם כל להבין אם הם מחפשים הגברה או שינוי. כל אחד מהם מחייב פעולות אחרות בכלים שונים. אלה המעוניינים לעשות צעדים אמיצים ולחולל שנוי מהותי – שינוי מהמעלה השנייה – בתוך הארגון וביחסים שיש לארגון עם סביבותיו, צריכים להבין שהשינוי הזה דורש עבודת עומק, ומציף דילמות שיידרשו התמודדות. למשל: חשיפת נקודות עיוורון עצמיות, אימון שרירי הקשבה חברתית, והטמעה של אלטרנטיבות שמשמעותן, למעשה, היא ההכרה שאין לאף אחד מאיתנו בעלות בלעדית על הידע ועל הצדק. את כל זאת צריך לעשות מבלי לאבד את המטרות ואת עמוד השדרה הערכי.
מסובך אבל בהחלט אפשרי.

גילי: בעיני ההכרה הזאת מאפשרת בעלות רחבה יותר על השאיפה לעולם צודק ושוויוני יותר, היא הזדמנות להנמכת חומות ופתיחת שערים, ויותר מהכל היא הזמנה אותנטית ומכבדת.

אם קראתם עד כאן ועכשיו אמרתם "אבל…"מה עם הקווים האדומים? איך נשמור על האמת שלנו" נגיד – אופס, שוב ה"שלנו" של ה"אנחנו".

הישארו מעודכנים בזמן אמת

 

 

 

ללא תגובות עדיין

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

57 + = 59

כ