מיכל גידניאן |

תפקיד הדיגיטל והקהילות במחאה

דיגיטל במחאה

שוחחנו עם ד"ר עומר קינן, מרצה בתואר השני בתקשורת עם התמחות בניהול קהילות דיגיטליות במכללה האקדמית ספיר. עומר מדבר על יכולתן של קהילות לשמור כוח לאורך זמן, ליצור שפה משותפת ותחושת שייכות בקרב חבריהן. ניסינו לברר את תפקידן של קהילות וקהילות דיגיטליות בהקשר של פוליטיקה ומחאה.

מה מקומה של הזירה הדיגיטלית במחאה?

בעבר היו שני זרמים בהקשר של מחאה דיגיטלית. זרם אחד שראה בדיגיטל הזדמנות להביא אנשים וקהל חדש, וזרם שני שחשב שהאקטיביזם יתבטא בקליקים ותו לא. היום יש זרם, שאני חלק ממנו, שמבין שהרשת היא חלק אינטגרלי במחאה, והיא עוד עשויה להתפתח לצורות חדשות של אינטראקציות כמו מטאוורס או מציאות מרובדת.

הרשת היא מרחב ליצירה סמיוטית, של מערכות סימנים וסמלים, כמו נוסחי האשטג ושימוש בצבעים, שבאים לידי ביטוי ברשת וגם מחוצה לה. המשמעות היא, שהמחאה עובדת עם שפה ויזואלית שהיא רלוונטית לרשת אבל גם למה שקורה בעולם הפיזי. החיבור בין הפיזי לויורטואלי בא לידי ביטוי למשל בלבישת חולצות עם האשטג או בצילום עבור רחפנים, ובהפצת התמונות בקבוצות הווטסאפ.

ההבנה ששני המרחבים – הפיזי והווירטואלי – הם בלתי נפרדים היא הבנה יחסית חדשה. במחאות הקודמות, למשל באביב הערבי, היה ברור שבפייסבוק ובמיוחד בטוויטר יש ביטויים של תמיכה בהפגנות. היום ברור שוואטסאפ הוא חלק בלתי נפרד מהמחאה. לאחרונה יש גם הרבה יותר ויכוחים ואי הסכמות במרחבים הדיגיטליים. למשל, הוויכוח שהתחולל בטוויטר בתחילת המחאה על נוכחות דגלי פלסטין, והקריאה לבוא עם דגלי ישראל כתגובה. ואז נשאלת השאלה של מי המחאה? ושל מי היא לא? עד כמה היא מכלילה? הזירה הדיגיטלית היא מקום ליצור נרטיב, סיפור שהוא ויזואלי, רגשי, תוכני וצורני, וצריך לשאול עד כמה הנרטיב מכליל ועד כמה הגבולות שלו גמישים, וגם – מה מאפשרת הנוכחות בו-זמנית בדיגיטל ובעולם הפיזי.

מה ההבדל בין רשת שהיא חלק מהמחאה לרשת שתומכת במחאה?

עדכון במידע – מחקרים שנעשו על מחאות מאז 2010 הראו שבעבר התפקיד של הרשתות החברתיות היה לעדכן במידע ולהפיץ מסרים. לאן להגיע כדי להשתתף במחאה, מה להביא מבחינת שלטים, איך להגיע ואפילו תיאום של אוטובוסים.

נראות דיגיטלית – היום חלק מהדיון, מהגדרת הזהות הקולקטיבית של הקבוצה, חלק ממופעי המחאה עצמה כבר מתקיימים בפייסבוק, באינסטגרם, בטיקטוק, בטוויטר ובוואטסאפ. חלק מהשילוט ומהפרפורמנס במחאה מיועדים מלכתחילה לתצוגה והפצה בזירות הדיגיטליות. כלומר, הפעילות הקולקטיבית כיום היא פעילות פרפורמטיבית שקוראת לפעול יחד באופן מולטי-מודלי שמשלב טקסט, תמונה וסאונד. המדיום הוא המסר.

חיבור רגשי – במחאה הנוכחית הוואטסאפ הוא שחקן משמעותי ואנשים נמצאים בו כחלק מחוויה רגשית מאוד גדולה. אני מחבר את זה לשני מאמרים שפרסמנו (למידע על המאמרים) ושבשניהם ניסנו להבין איך חוויה רגשית עוברת בסביבות דיגיטליות שונות. ראינו שקשה להבין את החוויה של האחר המשוחח איתנו מדם ליבו על נושאים אזרחיים במחלוקת. יש חוסר אמפטיה, כלומר קושי להבין מה האחר מרגיש כאשר הוא מתבטא ברשת. מתי זה כן עובד? כשאנחנו משתמשים בשפה ויזואלית רוויה בדימויים, שפה שאפשר לדמיין אותה כמו סצנה בסרט קולנוע. הרשת היא מקום להעברת מסרים באופן רווי בדימויים וסמלים שמאפשרים חוויה רגשית משמעותית.

איך בפועל משתמשים ברשתות כדי לעורר את הרגש ולהניע לפעולה?

זה יכול להית על ידי העלאת תוכן בקבוצת הוואטסאפ ושימוש בדימויים חזקים שגורמים להזדהות עם רעיון ולחוות חוויה רגשית משותפת, מעין "התלכדות". הרגש גם צריך להשתנות במהלך המחאה. חוויה רגשית משותפת נוצרת כאשר מתואר אירוע שכולם יכולים לדמיין אותו בראש. החוויה הרגשית בסביבה הדיגיטלית היא סופר חשובה. כשאנו חווים פחד משותף או חרדה משותפת היכולת שלנו לנוע יחד למטרות משותפות גובהה יותר. אנחנו צריכים להיות רגישים ולברר מה הרגש הדומיננטי. הרגש גם צריך להשתנות בהתאם לרוח המחאה, בין השאר אנחנו רוצים וצריכים לחוש שמחה כאשר מטרות משנה מושגות.

הרבה פעמים מחאות בסביבות דיגיטליות הן מאוד אמורפיות, קשה לייצר סביבן רגש ולכן גם קשה להתחבר למטרות שלהן. דוגמה קלאסית היא משבר האקלים. לאנשים קשה לדמיין את זה, יש הרבה נתונים מדעיים ומורכבים שדורשים מאיתנו העמקה ולכן חלק מהעניין זה תרגום לשפה דיגיטלית שעובדת, כלומר כזו שאנשים יכולים לחוות ולהרגיש דרכה, וכך להבין את המסרים והמשמעויות.

איך בא לידי ביטוי התרגום לשפה הדיגיטלית?

קחי לדוגמה את המאבק של black lives matters , כשאני שואל סטודנטים שלי מי המנהיגוֹת של המחאה אף אחד לא יודע לענות לי. כולם מכירים את ההאשטג #BlackLivesMatters, את השם של המחאה, הרשת ייצרה נרטיב והוא הפנים של המחאה ולא היוזם שלה. הנרטיב הוא זה שהופך להיות ויראלי ולא בהכרח דמויות כריזמטיות. זה שינוי היסטורי משמעותי ממחאות קודמות, כמו אלו שהובילו מרטין לות'ר קינג, מהטמה גנדי ועוד דמויות כריזמטיות לאורך ההיסטוריה.

גם העבודה על הקמפיין של 'סיפורה של שפחה' היא מאוד אינטרנטית, התוצאה הסופית של המיצג עם הבגדים האדומים קשה לעיכול. זו עבודה סמיוטית נהדרת, היא מאוד אינטרנטית, מאוד מתאימה לטוויטר וככה באמת היא הגיעה לחו"ל, ואף למרגרט אטווד כותבת הספר. היא נשענת על תרבות פופולארית, רבים קראו את הספר ועוד יותר מכך צפו בסדרה ונחשפו למרכיבים החזותיים של הסיפור, שהפכו כאן לחלק מהותי מהמחאה.

בונות אלטרנטיבה

*צילום: שירה וינברג, שתיל סטוק

חשוב גם להגיד שהעבודה הסמיוטית הזו היא מלאכת מחשבת. כמו שהיא ייחודית ומושכת תשומת לב היא יכולה ליצור גם אנטגוניזם וכעס כלפי הסמלים.

יש מחאה שאפשר להגיד עליה שהייתה מוצלחת מבחינה דיגיטלית?

אני כאופטימיסט חושב שכל מחאה גדולה יוצרת תשתית חדשה לשיח, תשתית חדשה למעורבות דמוקרטית, תשתית חדשה להבנת בעיות ולהתלכדות. אם לא היה מרד ואדי סליב ולא היו הפנתרים השחורים אז גם היום לא היו את הזירות הדיגיטליות שעוסקות היום בנושאים האלה. מחאת black lives matters לא הייתה יכולה להתרחש ללא רצף של מחאות אחרות שקדמו לה ויצרו תשתית של התנגדות.
שינוי נעשה באמצעות צבירת כוח. חוקרים מדברים על זה כבר שנים. הרשת נכנסה בתקופה שאפשר להתחיל לפדות את הכוח גם לאמצעים ויזואליים ורגשיים. צריך להיות אופטימיים ולהמשיך להיאבק, יחד עם מחשבה על אוכלוסיות שאנחנו מדירים או אוכלוסיות בתת ייצוג שאנחנו צריכים להכניס למחאה.

האם יש לך טיפים למחאה הנוכחית?

זה יהיה פספוס גדול אם המחאות יהפכו למאורע חד פעמי שלאחריו לא ייווצרו קהילות. כי הקהילות ועבודתן של הקהילות זה מה שנשאר לאורך זמן, זאת מהות היחסים ויצירת המסוגלות של הקבוצה. הן משמרות את הכוח, את השפה המשותפת שנוצרה, את תחושת השייכות, את היכולת להתמודד עם אתגרים חדשים, ולחשוב מחדש על איך אנחנו רוצים שיראה המרחב הציבורי.

לצד קמפיינים של מחאות צריך לחשוב על עבודת קהילות, על הסדרה של היחסים בין האנשים. לאנשים תמיד יש מה לומר, הם המומחים למציאות החיים שלהם, והם אלה שמבינים איך אתגרי החיים נראים ממקור ראשון. כשהם פוגשים עוד אנשים הם יכולים לחשוב יחד ולהיות בדיון, וזה מקור ליצירתיות ולשיתופי פעולה.

קהילות חזקות באות כקונטרה לניסיונות לצמצם את המרחב הדמוקרטי, הרבה יותר קשה לפגוע באוכלוסיות מוחלשות כאשר הן מאוגדות בקהילה. קהילות פתוחות ורפלקסיביות יש להן מקום להכללה ולהתעניינות בחוויה של האחר, וכשאין את זה, נוצר ואקום שהפופוליזם נכנס לתוכו.


ד"ר עומר קינן, מרצה במכללה האקדמית ספיר בתואר השני בתקשורת עם התמחות בניהול קהילות דיגיטליות.
כתב עבור שתיל את הדו"ח אקטיביזם ומחאה בעולם הדיגיטלי – הזדמנויות, אתגרים, כלים ודרכי פעולה

איך ישראלים מבטאים ומזהים רגשות בשיח אזרחי ודיונים מקוונים? איגוד האינטרנט הישראלי

Students’ knowledge on emotion expression and recognition in computer-mediated communication: A comparative case study, Science Direct
Emotion expression and recognition in written digital discussions on Civic Issues

משפיעות על העולם? מקדמים שינוי חברתי?

פנו אלינו ליעוץ

עוד פוסטים בנושא קהילה

מירנה קציר | 29 בנובמבר 2023

איך לנהל שיחה עם מי שחושב אחרת

הצטרפו לרשימת המנויים שלנו

וקבלו מייל עם תכנים חדשים שעולים לבלוג

    תגובות

    כתבו תגובה