הילה ארזי-חטאב |

לספר סיפור: סטוריטלינג אסטרטגי ושינוי חברתי

לספר סיפור

שינוי חברתי זה כמו אופניים, טוען פרופסור מרשל גנץ מבית הספר קנדי למדיניות וממשל בהארוורד. למה? כי נופלים מאה פעמים מאופניים עד שתופסים את זה? כי מתפנצ'ר לפעמים? כי זה דורש איזון עדין? אולי גם, ובעיקר, אומר גנץ, כי כדי להניע שינוי חברתי בר קיימא צריך להתייחס לאסטרטגיה וסטוריטלינג כאל שני גלגלים של אותו זוג אופניים. זה לא ינוע בלי זה, זה תלוי הכרחית בזה. שני גלגלים זהים בגודלם ובעוצמתם שיניעו – רק יחד – שינוי חברתי. גנץ יודע על מה הוא מדבר, לפני שפנה לחקר שינויים חברתיים היה במשך 26 שנים פעיל חברתי בעצמו. אסטרטגיה מדוייקת מאוד שקורסת? שינוי חברתי שלא מתממש? ה-פ-ג-נ-ה ואף אחד לא בא? גנץ ראה אין סוף מקרים כאלה. ההבדל בין אסטרטגיה מעולה שתעבוד לאסטרטגיה מעולה שלא תעבוד, הוא טוען, היא הנרטיב, הרכיב הסיפורי.

לשקוע בתוך סיפור

טרנספורטציה נרטיבית (יש דבר כזה) או תחבורה סיפורית היא מצב מנטלי שמתרחש כשקורא או מאזין מאבד את עצמו בתוך סיפור, שוכח לרגע את המציאות הקיימת ושוקע לתוך אחרת, נרטיבית (ראו כאן). זה מה שקורה לנו עם ספר שפשוט אי אפשר להוריד מהידיים, שיחה עם חברה טובה שהזמן עבר בלי ששמת לב, או כששומעים נאום מצוין. במחקרי FMRI גילו שבזמן שאדם נחשף לסיפור מתקיים צימוד עצבי; במוח של קולט הסיפור מופעלים אותם האזורים שמופעלים במוח של מספר הסיפור.

איך זה קשור לשינוי חברתי?

במצב של טרנספורטציה נרטיבית הקוראת או המאזינה עשויה להתאים את העמדות והכוונות שלה, כדי להתקרב למה שמובע בסיפור. שינוי עמדות עד כדי הקלה על שכנוע בנושאים שעמידים יחסית בפני שינויים כמו דעות קדומות וקבלת החלטות פרו-חבריות. על פי גנץ היכולת לספר סיפור קריטית לתהליכי שינוי חברתי משום שסיפור מאפשר לנו לבטא את הערכים שלנו לא כעקרונות מופשטים, אלא כניסיון חי ומתוך זה, לנרטיב שלנו יש כוח להניע אסטרטגיה.

אז איך לספר סיפור שגם מחולל שינוי?

כדי למקסם את הכח של נרטיב בהקשר של שינוי חברתי גנץ מציע מבנה שמשלב בין נרטיב של אני, אנחנו ועכשיו באריזת קומבו חגיגית שנקראת Public Narrative . הסיפור המשולב הזה לוכד את התשובה לשאלה 'למה?' (ובעצם לשאלות למה; למה דווקא אני? למה אנחנו? למה השינוי הזה? למה דווקא עכשיו?), ורכיב המהות הזה: הלמה, בתצורה הנרטיבית הזו הוא הגלגל החסר לשינוי חברתי.

ה-Public Narrative- גלגל ההצלה של גנץ- כולל שלושה רכיבים:

1. למה אני?
הרכיב הזה נועד להציג באופן אפקטיבי את מחולל השינוי ואת מה שמניע אותו לפעולה. הנה למשל הרכיב 'למה אני' של מנדי לייטון-בלישה, יו"ר ארגון בזכות ומקימת העמותה למאבק בכאב:

"מאדם פעיל שתכנן לעצמו חיים מלאי עשייה, עברתי בגיל 20 לכיסא גלגלים. פחות מ-4 חודשים לתוך הקורס הקדם צבאי התחילו להופיע אצלי שברי הליכה שהתפתחו לניתוח בברך שהסתבך. משם – סינדרום כאב עצבי מאוד קיצוני. ואז קביים ולבסוף כיסא גלגלים שבלעדיו ובלעדי תרופות משככות כאב עוצמתיות אני לא יכולה לתפקד (…) אני זוכרת רגע שהיה עבורי צומת דרכים, כשחציתי כביש וכלי רכב חסם את הרמפה מולי, ובעצם את היכולת שלי לעבור ולהמשיך בדרכי. הנהג זרק לי – "אני עוד רגע חוזר", ואז נעלם לדקות ארוכות. ברגע ההוא – כשהייתי תקועה על הכביש – ידעתי שיש לי רק שתי אפשרויות: או שאני מוותרת על החיים, או שאני לוקחת על עצמי לעשות משהו כדי לשפר את חייהם של אנשים עם מוגבלות."

הרכיב למה אני אמור לספק הצגה אפקטיבית של מה מניע אדם לפעולה כמחולל שינוי. במיטבו הוא יכול להוות בסיס לבניית אמון, לעורר אמפתיה, הזדהות ולספק הכרות עם המרחב הערכי של מחולל השינוי. זהו הרכיב שמזמין אותנו להיות ביחסים עם מחולל השינוי.

כך, מנדי לוקחת אותנו למסע קצר לתוך ה-למה הפרטי שלה כמחוללת שינוי. למה דווקא היא התמסרה דווקא למשימת החיים הזאת דווקא אז. מבחינת מנדי, הבחירה בעשייה היתה "להיות או לחדול"- וויתור על החיים או התמסרות לשינוי המצב. החוויה היא 100% של מנדי, הכאב הוא אישי, התובנה פרטית- אבל העשייה תהיה כבר עם שותפים, עם 'אנחנו' שמזדהים עם הערך 'חיים מנצחים כאב'.

כשהחלק הזה חסר או חלקי, אנשים עשויים להסיק מסקנות מוטעות לגבי המניעים שלנו כמחוללי שינוי, וכשהוא מופיע יותר מידי זה יכול להיתפס כמרוכזות עצמית או חוסר רגישות לאחרים. מנדי מצליחה להימנע מהמלכודת הכפולה הזו על ידי הכנסה שלנו, כקוראים, לתוך התרחשות סיפורית שיש בה רכיב מובנה של קושי. אנחנו איתה ברגע- לא יודעים מה לעשות ואיך להתקדם, מתלבטים יחד איתה איך להגיב לחסימה על הכביש המייצגת את כל החסמים העומדים בפני אנשים במצבה, תוהים איתה איך להיחלץ משם.

מחוללי שינוי רבים חוששים שהסיפור האישי שלהם לא משנה (העשייה שלהם דווקא כן), שאנשים לא מעוניינים בפטפוטים כאלה (אלא בתכל'ס) או שאנשים לא צריכים לדבר על עצמם (אלא על השורה התחתונה, מה שינו ואיך עשו). גנץ טוען שהסיפור לא נפרד מהעשייה ולא קישוט שמוסיפים בסוף כדי להעמיד קמפיין טוב. הנרטיב הוא חלק מכריע וקריטי מהעשייה עצמה, משני טעמים: אחד, כשאדם בוחר בעשייה במרחב ציבורי חלה עליו האחריות לבאר ולתת דין לגבי מיהו, למה הוא עושה את מה שהוא עושה ולאן הוא מקווה להוביל. שני, אם אדם לא מחבר את הנרטיב שלו בעצמו אחרים יעשו את זה, ולא בהכרח באופן שיתאים למחולל השינוי או ישרת את השינוי שהוא מבקש לקדם במציאות. תלמדו אתם איך לספר סיפור, קחו בעלות על הנרטיב שלכם, שלא יופקע וינוצל לרעה על ידי מי שמבקשים למנוע את השינוי שאתם מבקשים לחולל.

למה אנחנו?

הרכיב השני ב-Public Narrative נושא את ההקשר שבגללו החלטנו לפעול יחד למען מטרה ומזמין אחרים להצטרף לקהילה שלנו. תראו כמה קולח וטבעי המעבר בין למה אני ללמה אנחנו בסיפור של מחולל השינוי יוסי סעידוב, ממקימי 15 דקות ומוביל התנועה להקמת פארק המסילה בירושלים:

"כשהייתי בן 30, אבא לתינוקת בגיל חצי שנה, מפגש אקראי עם שכנה בבניין שבו גרתי בירושלים שינה את מסלול חיי. כל מה שידעתי עליה זה השלט על הדלת: משפחת לוין. כשראיתי אותה, זמזמתי חצי בצחוק את השיר "מה יש לך גברת לוין?", והתגובה שלה הפתיעה אותי. היא אמרה: "מה יש לי?? אני אגיד לך בדיוק מה יש לי!", וסיפרה שהעירייה מקדמת תוכנית לבנות לנו אוטוסטרדה מפלצתית בדיוק מאחורי הבית.

עד אז עבדתי בעיתונות, דיווחתי על עוולות בעיר, אבל הרגע הזה חשף איום מוחשי שהפחיד אותי אישית והזיז אותי לפעולה. פניתי לכמה תושבים בשכונה כדי שננסה לשנות את רוע הגזירה, נפגשנו אצלי בסלון (…) בפגישה הזאת הבנו שאין סיכוי לעצור בהתנגדות את התוכניות לבניית הכביש. אבל, במקביל, הצלחנו לזהות חסך משותף: היה חסר לנו פארק בשכונה. נאלצנו לכתת רגליים לשכונות רחוקות כדי לקחת את הילדים לשטח ירוק. ככה, מתוך שתי ההבנות האלו, הפכנו את האיום לחזון. מה שמוציא אותך מהבית זה הפחד, אבל מה שישאיר אותך בחוץ, נאבק לאורך זמן, זו התקווה. האלטרנטיבה שיצרנו סיפקה מכנה משותף רחב: רעיון הקמת הפארק סחף תשע שכונות נוספות לתמונה. נוצרה קהילה אדירה. (…) הכדאיות המנומקת של האלטרנטיבה שהצענו גרמה למקבלי ההחלטות לזנוח את תוכנית הכביש."

יוסי מבחין את הרכיב של האני מאנחנו בפשטות – באמצעות שימוש בלשון ריבוי: גוף ראשון יחיד, אני, משמש לתיאור יוסי הדייר, וגוף ראשון רבים משמש לתיאור קבוצת הדיירים המחפשים מוצא מהאוטוסטרדה שסוגרת עליהם. כדאי לשים לב לתפר בין סיפור של 'אני' לסיפור של 'אנחנו', הרגע שבו יוסי עובר לדבר בגוף ראשון רבים שהוא גם הרגע בו יוסי עובר ממתעד עוולות המביט מהצד – לאדם הפועל לתיקונן. בשני הרכיבים מסופרים חוויות חיים אמיתיות- מאבקים ספציפיים. ברכיב הנרטיבי של 'למה אנחנו' עומד במרכז ערך שחברי הקהילה חולקים וכרגע עומד בסכנה. במובן הזה מסביר למה דווקא הקהילה שלנו נקראת לפעול ומדוע יש לחברי הקהילה את היכולת להוביל.

למה יוסי? כי הוא גר שם, במקרה ממש
למה אנחנו? כי כולנו בבנין נפגעים מההחלטה הזאת
למה עכשיו? עוד רגע תעלה אוטוסטרדה

הלמה אנחנו הוא רכיב זהותי שדורש פענוח והתאמה בהתאם לקבוצות ולקהילות שאנחנו לוקחים בהן חלק, ואליהן אנו מתייחסים. כולנו חלק מ"אנחנו" מרובים; משפחות, דתות, תרבויות, קהילות, ארגונים ומדינות. כך שכשמנסחים את רכיב הלמה אנחנו חשוב לבאר לאילו מכלל חלקי האנחנו שלנו אנו פונים ועל איזה מכנה משותף אנו מתבססים (היסטוריה משותפת? ערכים משותפים? וכו'). יוסי פונה בשלב ראשון לאנחנו ספציפי: שכנים שהאוטוסטרדה פוגעת בהם. בהמשך יפנה לאנחנו רחב יותר- תושבי ירושלים שמודאגים מהיעדרן של ריאות ירוקות. בשלב מאוחר יותר יפנה יוסי לאנחנו רחב אפילו מזה – כלל תושבי הארץ שאיכות התחבורה הציבורית יקרה להם.

למה עכשיו?

הרכיב האחרון במודל ה-Public Narrative של גנץ שייך לשלב התכל'ס, החלק שבו הקהל ומחולל השינוי יחד, האנחנו, נעשים דמות פעילה המשתתפת בסיפור שסופו לא הוכרע עדיין. החלק הזה מבאר מה דחוף באתגר העומד בפני הקהילה- איזה ערך נפגע- ומה באתגר מכיל הזדמנות לשינוי שאולי לא תחזור. הנה האופן שבו עוואד אבו פריח, ממקימי קואליציית החינוך בנגב, מוביל אותנו מלמה אני, לאנחנו לצורך שנוגע לעכשיו ממש:

"בכפר הלא מוכר שבו נולדתי, אל עראקיב, לא היה בית ספר. לכיתה א' נכנסתי רק בגיל 8, יחד עם אחי הקטן בן ה-6 ואחי הגדול בן ה-10. שלושתנו למדנו יחד באותה כיתה, שלושתנו רכבנו יחד על חמור ויצאנו לדרך של 10 ק"מ כדי להגיע לבית הספר אלהוזייל (רהט היום), כשסוף סוף התאפשר הדבר. בדרך ראינו אוטובוסים צהובים של הסעות תלמידים מהישובים היהודים שבסביבה, אבל עד שהגעתי לאוניברסיטה לא ידעתי למה משמשים האוטובוסים האלה, שיש עוד דרכים לבית ספר מלבד חמור.

היו עוד פערים עצומים שנאלצתי להדביק – שפתיים, תרבותיים, כלכליים – במעתק מבית הספר הקטן ונטול משאבים שבכפר עד שסיימתי דוקטורט בכימיה בטכניון. חזרתי לנגב כחריגה סטטיסטית, כפלא – בדואי משכיל. חשבתי: "איך היו נראים חיי אם לא היה נפתח בית הספר דווקא אז? אם לא היה המורה ההוא שנתן לי ספר העשרה לקרוא כי ראה שהתעניינתי?" חשבתי: עוואד הקטן סבל הרבה, אבל לא יהיו עוד 'עוואדים' קטנים שיסבלו כמוהו. החלטתי שאפעל להקטנת הפערים האלה כך שבדואי בעל השכלה גבוהה לא יהיה סטיית תקן, לא יצא מהכלל, אלא יהיה הכלל עצמו. וגם, החלטתי שדוקטור עוואד, כאקדמאי בדואי, לא ירשה לעצמו לשכון במגדל השן, רחוק מהעשייה בחברה שלה הוא שייך".

עד כאן- רכיב האני. הערך שעוואד מתאר (שיוויון דרך החינוך) מתבטא כמאבק של יחיד להשכלה מותמר בהמשך למאבק של קבוצה. אלו מעגלים מתרחבים והולכים של אותו מהלך. אם עוואד הצליח לגייס את ההזדהות שלנו עם הילד שרוכב על חמור לבית הספר ועם המאבק שלו לחינוך בחלק הראשון של הסיפור, הוא יוכל למנף אותה להזדהות עם המאבק לחינוך של קהילה שלמה. הנה רכיב האנחנו:

"ב-1995 הקמנו את עמותת "אל-ח'ווארזמי", שאיגדה אקדמאים מהנגב, ומהר מאוד הקמנו את הקואליציה לחינוך בנגב. הבנו שכדי לתת לילדים הבדואים תנאים להצלחה אקדמית, אי אפשר להסתפק במאמצים של ראש קהילה זה או אחר, אלא צריך מאמץ משותף. פעלנו בשני כיוונים: אחד פנימה לתוך הקהילה – להקים וועדי הורים כדי להיאבק על איכות החינוך בכל בית ספר ולשכנע הורים לשלוח את הילדים, בעיקר את הבנות, לבתי הספר. הכיוון השני היה פנייה החוצה, בעיקר אל הממשלה אבל גם לדעת הקהל, לתקשורת ולחברי כנסת כדי שיראו מה מקבלים מהמדינה ילדים בהרצליה ומה מקבלים ילדים בדואים בנגב. באותו זמן, הזכאות לבגרות עמדה על 5.9%. שישה עשר בתי ספר בדואים לא היו מחוברים לחשמל, ולבתי ספר רבים לא היו דרכי גישה, והם היו סגורים בימי גשם. לא היו כמעט תקנים של קב"סים או של פסיכולוגים חינוכיים ועוד עוולות רבות בלתי מתקבלות על הדעת.

(…) במיוחד זכורה לי הפגישה עם זבולון המר (שר החינוך). שם הייתה ממש פריצת דרך. הוא היה איש מפד"ל, עם כיפה ופחדנו שאנו הולכים לפגישת שווא. ישבנו בחדר המתנה בלשכה שלו, קבוצה של אקדמאיים, נשים וגברים. לפתע הוא נכנס, ושאל "איפה הבדואים? אני אמור להיפגש עם בדואים" והוסיף: "אתם לא נראים בדואים". הוא היה משוכנע שיפגוש אנשים בלבוש מסורתי. אחרי שהוא התגבר על רגעי המבוכה הוא שאל "מה אתם רוצים?" אמרנו לו: "אנחנו לא רוצים שום דבר, רק שתמנה וועדת בדיקה, שתספר את האמת על מצב החינוך בנגב, כי אנחנו בטוחים שהפקידים בנגב לא מעבירים לך את התמונה במלואה". הוא אמר שמימיו לא שמע דבר כזה, והזמין את העוזר שלו אברהם מועלם, ואח"כ את ד"ר יעקב כ"ץ וביקש מהם ללמוד את הנושא ולכתוב דו"ח ממצה. שניהם ראו שיש לנו ידע ויכולות והקשיבו לטענות והנתונים שהצגנו וריכזו אותם במסמך שמכונה דו"ח כץ. 90% ממנו היו דברים שאנחנו אמרנו לו. ועדת הבדיקה הזאת התחילה את מהפכת החינוך בנגב. אני מדגיש, לא פחות ממהפכה. אני יכול לציין שעשר שנים אחרי הקמת הקואליציה המצב השתנה מקצה לקצה – היום כל בתי הספר מחוברים לחשמל ואחוז הזכאים לבגרות עלה פי 6!"

ועכשיו – האתגר שהקהילה ניצבת בפניו ברגע זה, הבחירות שהיא חייבת לעשות, והתקווה שאליה אותו אנחנו יכול לשאוף ביחס לערך והקושי:

צריך לעבור לשלב הבא במהפכה: העלייה באחוזי הזכאות לבגרות נבלמה, ואנו עדיין סביב ה-36%, בעוד שיש מקומות בארץ שמגיעים ל- 90%. איפה ה-60% שלא זכאים בקרב התלמידים הבדואים? לאן הם זולגים? יש לנו יכולות – יש מהנדסים, רופאים ואקדמאים אחרים – זה ברור. עכשיו צריך לעבוד על התמדה, איכות התעודה, הכוונה מקצועית לעולם האקדמיה והתעסוקה, וצמצום הנשירה, בעיקר אצל הבנים (…)

כשעוואד מנסח את רכיב העכשיו שלו הוא יודע היטב שאם הוא הציב בפנינו אתגר אמיתי ודחוף אז יש לו אחריות גם להזמין אותנו להצטרף אליו בפעולה שיש לה סיכוי כלשהו להצלחה. הרכיב של עכשיו הוא לא סתם קריאה לבחור, לפעול – זו קריאה לפעולה שמניחה שינוי אפשרי ותקווה. מנהיגות שרק מציבה בעיה ומציפה בקושי היא מוגבלת, אומר גנץ, כמעט כשם שמנהיגות שמניחה רשימה של דברים שכדאי לעשות כדי להתמודד עם קושי היא מנהיגות מתחמקת. ברכיב העכשיו מזמין גנץ את מחולל השינוי להתחייב לפעולה מסויימת שתחולל שינוי ולהזמין את האנחנו שלו להצטרף אליו בה.

את הסיפורים המלאים של מנדי, יוסי, עוואד ועוד מחוללי ומחוללות שינוי תמצאו באתר התערוכה 40*40 משנים מציאות ובקטלוג

וזהו, יאמר גנץ. המשוואה פשוטה: למה אני + למה אנחנו + למה עכשיו = Public Narrative מניע לפעולה, מחולל אסטרטגיה ומגלגל שינויים חברתיים בעולם.
אז תהיו אסטרטגיים – תלמדו לספר סיפור.

משפיעות על העולם? מקדמים שינוי חברתי?

פנו אלינו ליעוץ

עוד פוסטים בנושא 40 שנה של שינוי חברתי

פוסטים אחרונים

חגית שמלי | 29 בנובמבר 2022

מה זה תרומת מאצ'ינג

לנה צ'רביצ'ניה | 23 בנובמבר 2022

איך תנהלו ישיבות אפקטיביות

קרלוס שטיגליץ | 30 באוקטובר 2022

להקים עמותה או לא להקים עמותה?

אודי ארנון | 3 באוקטובר 2022

ועדי עובדים בארגוני זכויות

הצטרפו לרשימת המנויים שלנו

וקבלו מייל עם תכנים חדשים שעולים לבלוג

    תגובות

    כתבו תגובה