מה אפשר ללמוד מההיסטוריה של מאבקים לא אלימים?

צילום:עמוס גיל, שתיל סטוק

הזמנו את נחי אלון פסיכולוג קליני, לומד, מלמד וכותב על התנגדות אזרחית בלתי-אלימה מזה 25 שנים, לכתוב לבלוג תובנות מבוססות מידע מחקרי על הצלחות וכשלונות של מאבקים לא אלימים מ-1900 ועד 2006 (מקור)

הצלחות מאבקים לא אלימים

יש עדיפות מוחצת לתוצאותיהם של מאבקים בלתי אלימים על פני מאבקים אלימים. ישנה עליה ניכרת הן בכמות המאבקים הלא אלימים והן ברמת ההצלחות. מאז 1990 ועד ימינו נספרו בעולם כולו 120 מאבקים לא אלימים; שיעור הצלחתם היה 60% -70%, כולל בשינויי משטר והפלת דיקטטורות. באותה התקופה התקיימו 40 מאבקים אלימים, ושיעור הצלחתם היה 28% בלבד.

כוחה של התנגדות אזרחית בלתי-אלימה הוא בכך שהיא מאלצת את השלטון לשלם מחירים גדלים והולכים בתחום הכלכלי, הפוליטי, החברתי והציבורי בניסיונו לשמר את המדיניות שהוא נוקט. כשהמחירים גדלים מעבר לסף היכולת של השלטון, הוא עשוי לנסות להגיע להסכמות חלקיות, לקבל חלק מדרישות המאבק, ואף לכלול אותן במדיניותו. כשהמחיר שהוא משלם עובר את גבול היכולת של השלטון, הוא עשוי לקרוס.

כמה אנשים צריכים לקחת חלק באופן פעיל כדי להשפיע?

המחקר מראה שכאשר למעלה מ-3.5% מתושבי מדינה משתתפים באופן פעיל בהתנגדות בלתי אלימה, ואם כוח זה נבנה בצורה רחבה וחוצת-גבולות – הסיכוי להצליח עולה דרמתית, מן הסיבות הבאות:

1. הרבה יותר אנשים וארגונים יכולים להשתתף במאבקים לא אלימים מאשר במאבקים אלימים, מכיון שכלי המאבק מגוונים ויצירתיים יותר, רמת הסיכון האישי נמוכה יותר והאפשרות להמשיך בחיים ה'רגילים' גדולה יותר.
2. כשהיריב מנסה לדכא את המאבק בכוח, הוא מעודד אותו ומרחיב אותו באוהדים ושותפים נוספים, כולל כאלו שעד כה לא נימנו על תומכי המאבק.
3. המאבק מעורר את אהדתם ותמיכתם של חלק מן המשרתים ביסודות הכוח של המשטר: המנהל הציבורי, המשטרה והצבא, בתי המשפט, העולם העסקי והתעשייתי, החברה האזרחית, מערכות החינוך והתרבות וארגוני נוער. תמיכה זו, גם אם היא פסיבית, עשויה להתפתח לכדי סרבנות או נטישת תפקידים, ומכרסמת משמעותית ביכולת השלטון לכפות את רצונו.
4. מאבק כזה מעורר אהדה גם בקרב ארגונים מדינתיים ובינלאומיים והם מפתחים נכונות לתמוך בו פוליטית, כספית, ארגונית והדרכתית. באותו הזמן הם עשויים גם לאיים על היריב באמצעים כגון סנקציות, חרמות והפסקת שיתוף פעולה איתו.
5. כאשר השלטון תלוי כלכלית בציבור המתנגד יותר מכפי שהציבור תלוי בו – הסיכוי להצלחת ההתנגדות עולה דרמתית. כשהשלטון אינו תלוי כלכלית בציבור משום שיש לו הכנסות משלו, כמו הנפט והגז ברוסיה, למשל, המאבק דורש מאמצים גדולים יותר.

לפלייליסט של סדרת הסרטונים התנגדות אזרחית בלתי אלימה עם נחי אלון ביוטיוב

מה הסיבה לכשלונות מאבקים לא אלימים?

בהתנגדות אזרחית בלתי-אלימה ישנם גם כשלונות, כפי שישנם כשלונות במערכות צבאיות, בשל כשלים אסטרטגיים, לוגיסטיים, מנהיגותיים וניהוליים.

הסיבות העיקריות הן:

1. בניית-כוח בלתי מספקת: מבחינת ההיקף או מבחינת הגיוון החברתי והפוליטי. עוצמתו של כל מאבק גדלה ככל שהוא חוצה יותר גבולות עדתיים, פוליטיים, דתיים, תרבותיים, אתניים, לאומיים ואחרים, וככל שהוא נתפס כמכוון להיטיב עם הכלל ולא רק עם היוזמים.
2. חשיבה אסטרטגית בלתי-שלמה בנוגע למטרות המאבק והיכולת להשיג אותן.
3. מודיעין חסר או שגוי על היריב ועל כוחותינו, כולל הערכה שגויה של כוונות שני הצדדים, חוזקותיהם וחולשותיהם.
4. שימוש בלתי מספיק ביתרונות היחסיים של הצד הנאבק, במיוחד בתחום של יצירת אהדה בקרב יסודות התמיכה של השלטון.
5. עיתוי שגוי של פתיחת מערכות והפסקתן: צעדים 'גדולים' כשהכוח עדיין אינו מספיק, הפסקה מוקדמת-מדי ואבדן מומנטום וכו'.
6. שימוש-חסר בלוחמה על התודעה: התמקדות בצד הטקטי והזנחת הצד הפסיכולוגי, הן על הצד שלנו, הן על היריבים והן על צד שלישי שאינו חלק במחאה.
7. התמקדות בתגובות על יוזמות היריב במקום נקיטה מתמדת של יוזמות.
8. התמקדות-יתר באירועים תקשורתיים במקום באירועים מייצרי כוח-מגייס וכוח-מרתיע.
9. אי-שמירה על מומנטום רצוף ועל ניצול ההצלחה, ביחוד לנוכח תכסיסי השהייה וויתורים-לכאורה של היריב.
10. מסירה בלתי-מבוקרת של הישגי הההתנגדות האזרחית לטיפולן של מפלגות האופוזיציה. בחברות דמוקרטיות מתורגמים בסופו של דבר פירותיהם של מאבקים להכרעה פרלמנטרית. בכך עובר כדור המאבק מהנהגת התנועה העממית אל מפלגות האופוזיציה. במצב זה נוטות מפלגות לשכוח שהכוח שנוצר הושג בזכות התנועה העממית ולא בזכותן. כתוצאה מכך הן עלולות לחזור לשגרת ההרגלים הפרלמנטריים: משאים ומתנים מפולגים, מאבקי אידאולוגיה, כוח ואגו. אם ההתנגדות האזרחית אינה מאלצת את המפלגות "לעבוד אצלה", עלולים פירות ההתנגדות להתפוגג.

מה מקנה להתנגדות אזרחית כוח שיכול להפיל את השלטון?

אנו כאזרחים איננו מודעים די הצורך לכך שהשלטון תלוי בנו לחלוטין: הוא זקוק להסכמתנו לציית לו ולשיתוף הפעולה שלנו איתו. המימון שלו בא מכספי המיסים שלנו. ניהול המדינה נעשה בפועל בידי אלפי פקידים, מהנדסים, רופאים, מורים, מפעילי תקשורת, מפעילי תחבורה וכיוצא בזה. בלי שיתוף הפעולה שלהם, לא יוכל למשול.

אם, בגלל עוולות השלטון נסרב להמשיך ולציית, נפסיק לשתף איתו פעולה ונשבש את מהלכיו לאורך זמן, הוא יאבד את בסיסי הכוח שלו, ולא יוכל יותר לתפקד.

איך יגיב השלטון להתנגדות אזרחית?

כשהמאבק מתחיל לאיים על השלטון הוא יגדיר אותנו כ'אנרכיסטים', כ'פורעי חוק'. הוא ינסה להפחיד אותנו. ההפחדה תעשה תחילה על ידי "אמצעים לפיזור התפרעויות" כגון מכתזיו"ת ופרשים, ועל ידי "יחידות מיוחדות לפיזור התקהלויות בלתי חוקיות".

לאחר מכן, יחוקק חוקי חירום ובהם איסורי תנועה והרחקה, וינסה לשלב את השב"כ במעקבים. אחר כך יפטר אנשים מעבודתם, יעצור אזרחים שהשתתפו בפעולות, ייזום "מעצרי מנע", יטיל קנסות כבדים ועונשי מאסר, ואפילו מעצרים מנהליים.

הוא ינקוט שפה מפלגת, יגדיר אותנו כבוגדים, ינסה לבייש אותנו ברשתות, ינסה לייצר חרמות חברתיים וציבוריים עלינו. לא מן הנמנע שיפעיל, באופן ישיר או עקיף, אלימות כלפינו וכלפי רכושנו.

על הנאבקים להכיר את התסריטים הללו ולהתכונן אליהם בידיעה שאין מאבק שאין בו סיכונים וקורבנות.

איך נגיב לאמצעי הענישה?

צעדי דיכוי מהווים עדות לכך שהשלטון מודאג ופוחד. אם וכאשר יגיב באלימות-יתר, הוא יגרום לעצמו לאבד את הלגיטימיות שלו בארץ ובעולם, ויספק דלק חיוני למאבק.

חיוני שכל אחד מן הנאבקים ייטול על עצמו את רמת הסיכון שיהיה מוכן ומסוגל ליטול: יש שיקבלו סיכונים כבדים יותר, כגון הסיכון להיעצר או להיאסר, ואחרים יסתפקו בפעולות מסכנות פחות, כגון תיפוף על סירים בשעה מוסכמת ביום.

חיוני להתכונן מראש למצבי דיכוי וללמוד כללי 'עשה ואל תעשה'. על התנועה להכין חומר להדרכה מתאימה, להקצות ליווי משפטי מיידי מתאים, להקים קרנות למימון ערבות והיעדרות ממושכות מהעבודה. כנגד מעצרים חיוני להקים מערכות תמיכה סולידריות לעצירים ולבני משפחתם.

>עוד על זכויות המפגינ.ה, באתר כל זכות: פיזור הפגנה על ידי המשטרה, הזכות להשתמש במגפון ומצלמות

אמצעים עיקריים בהתנגדות אזרחית בלתי-אלימה

ישנן שלוש קבוצות גדולות של אמצעי התנגדות בלתי-אלימה:

א. צעדי מחאה ושכנוע

• הפגנות, עצומות, מיצגים, עצרות, נאומים, משמרות מחאה לפני בתים ומוסדות.
• תיאטרון, סטירה, מוסיקה, תפילות.
• מנשרים, מאמרים, שידורים בתקשורת.
• אירועים סמליים: משפטים ציבוריים וחשיפת עיוותי השלטון לציבור, שמות חדשים לרחובות ולאתרים; לוויות סמליות, בחירות-דמו.

ב. מניעת שיתוף-פעולה עם השלטון

מניעת שיתוף פעולה חברתי: סירוב להשתתף באירועים מוסדיים וחברתיים כגון אירועים לאומיים או אירועי ספורט; שביתות תלמידים וסטודנטים; פרישה ממוסדות או הסתלקות מהם; אי ציות לחיוב השתתפות; חרם על אירועים; היעלמות קולקטיבית; חרם על אישים בשלטון או בקהילה; סירוב לקבל פרסים ומענקים.

מניעת שיתוף פעולה כלכלי: שביתות סמליות קצרות; שביתת מסחר; שביתת קונים; שביתת שירותים; שביתת מיסים ותשלומים למדינה; שביתות כלליות או סגר כלכלי; שביתת אסירים. שביתות מקצועיות, כולל: חקלאים, מורים, רופאים, פועלים בלתי מאורגנים, שביתות מעסיקים וסגירת מוסדות. שביתות איטלקיות – לבוא לעבודה ולא לעבוד; "מחלה" המונית; עזיבת עבודה מאורגנת; שביתות של מחזיקי פיננסים: משיכת כספים מבנקים או תכניות ממשלתיות; צנע מבחירה.

חרמות: אמברגו; רשימות שחורות; חרם יצרנים; חרם מתווכים, נותני שירות וכו'. הפרעה בתהליכי יבוא או ייצוא.

חרמות בינלאומיים: סנקציות, חרמות על יחידים וקבוצות; החרמת נכסים וממון.

מניעת שיתוף פעולה פוליטי: חרם כללי על שלטון; חרם על פרלמנטים על ידי אזרחים; על ידי חברי פרלמנט; חרם על גופים ממשלתיים; חרם על מוסדות נתמכי ממשלה (מכוני מחקר); פרישה ממוסדות חינוך ממלכתיים; אי שיתוף פעולה עם מערכות ביטחון ואכיפה; חרם על בחירות; חרם על בעלי משרות ותפקידים ממלכתיים או ציבוריים; סירוב לפזר מוסדות בפקודת השלטון; סירוב לקבל נושאי תפקידים ממשלתיים ולדון איתם; פרישה, התפטרות, מחלה המונית; הפסקת שיתוף פעולה זמנית או קבועה עם מוסדות מדעיים; פרסומים ונאומים תומכי התנגדות; סירוב לעבוד עם מוסדות ממשלתיים או רשויות האכיפה.

על ידי עובדים בתוך השלטון: אי שיתוף פעולה כללי; אדמיניסטרטיבי; אי שיתוף פעולה משפטי; ביצוע תפקידים בצורה בלתי יעילה; עיכובים ועקיפה משפטית.

סירוב: סירוב לגיוס או לפינוי; התיישבות sit in; אי ציות ישיר או עקיף, סירוב להוראות.

אי שיתוף פעולה בינלאומי: סילוק או השעיה מארגונים בינלאומיים, נטישת מוסדות בינלאומיים, סירוב לקבל לחברות בארגונים בינלאומיים, סילוק שגרירים או הסתלקותם, דחיה או ביטול אירועים דיפלומטיים, מניעת הכרה דיפלומטית, חרם בינלאומי על משתפי פעולה.

ג. שיבוש מהלכי השלטון:

פסיכולוגי: שביתות רעב; חשיפה עצמית לפגעי מזג האויר; צומות; הצקה בלתי אלימה; חשיפת עבירות או שימוש פסול בכספים מצד השלטון.

כלכלי: תפיסה בלתי אלימה של קרקע; הישארות בתוך מוסדות וסירוב להתפנות; שימוש סלקטיבי במוסדות; התגרות במחסומים; הקמת מוסדות כלכליים חלופיים כגון שווקים; חנויות, מערכות תחבורה, מוסדות כלכליים חלופיים כגון בנקים.

שיבוש פיסי: נהיגה איטית, שביתות שבת; תפילות שבת; כיבוש מבנים ממשלתיים; פלישה בלתי אלימה למוסדות; עמידה וסירוב להתפנות; חסימות נתיבי תחבורה; חסימות תחבורה אוירית, ימית או יבשתית.

שיבוש חברתי: התקהלויות חוסמות; סתימת מתקנים על ידי קהל; מוסדות חברתיים חלופיים כגון מוסדות חינוך, מתנסי"ם; מערכות תקשורת חלופיים; עיתונות חלופית.

שיבוש פוליטי: הצפת מערכות במכתבים, מיילים ושיחות טלפון; היאסרות מרצון; חשיפת סוכנים סמויים ופרובוקטורים; סירוב לציית לחוקים 'נייטרליים', המשך עבודה אך בלא שיתוף פעולה עם הממונים.

שיבוש טכנולוגי: הפסקת פעולתן של מערכות טכנולוגיות או שיבושן.

שיבוש משפטי: תביעות דיבה; עתירות לבג"צ.

שיבוש בינלאומי: עידוד התערבות חיצונית מחו"ל: ממשלות, מוסדות בינלאומיים, מוסדות יהודיים.

מה השיקולים בבחירת אמצעים לפעולה?

הפעלה לאור השיקולים האסטרטגיים: חיוני לערוך ניתוח סביב השאלות האסטרטגיות שמנינו לעיל. מה אנו רוצים להשיג, גם כאשר ההתנגדות מתפתחת בטרם התגבשה אסטרטגיה מספקת, חשוב לגבש אותה במקביל ללחצי המאבק המתפתח ולא לדחות אותה לשלבים מאוחרים יותר.

אימון הדרגתי של הציבור ושל ההנהגות. הפעלת כלי המאבק צריכה להיעשות בשיקול דעת, תוך ניתוח הנסיבות, הצרכים, היכולת וההזדמנות. אין טעם לאיים בשביתה כללית או בניתוק דרכי התחבורה במדינה כולה אם אין בידינו הכוח לממש את אותו איום. בדרך כלל נוח ביותר להתחיל בצעדים קטנים, ולהרחיב אותם בהדרגה עם הגידול באומץ האזרחי ובתחושת המסוגלות הקולקטיבית לעמוד מול השלטון.

בניית הכוח. אירועי ההתנגדות יגדילו בהדרגה את כוחה של ההתנגדות, על ידי גיוס אוכלוסיות נוספות. בניית הכוח דורשת מאמץ מקביל לאירועים אחרים, וחשוב להקדיש לה תשומת לב מיוחדת. כמו כן יש להשקיע ביסודות התמיכה של השלטון, כולל המשטרה והצבא, רשויות האכיפה, המינהל הציבורי, הקהילה הכלכלית-עסקית ועוד, כדי לצמצם התנגדויות ולפתח אהדה למאבק.

הסלמה הדרגתית לאור הנסיבות המשתנות: מחאה ושכנוע היא קבוצת הכלים הנוחה יותר לשלבים הראשונים של ההתנגדות. משום שהן מיידעות את הציבורים השונים על מוקדי הקונפליקט עם השלטון, מגדירות את מצב הדברים שאליו חותרים, ומשמשות לחינוך אודות הכוח הנתון בידי האזרחים. מניעת שיתוף פעולה דורשת כוח ציבורי גדול יותר, ונכונות גדולה יותר לעומד מול סנקציות שלטוניות שבכוונתן לאיים, להפחיד ולהרתיע. ההסלמה בכלים אלו מאפשרת בניית כוח והתנסות חיובית בעימותים עם השלטון.

משמעת של דבקות באי-אלימות. הפעלת אלימות או הצהרות בזכותה מזיקה למאבק, מספקת תחמושת למשטר להפעיל אמצעים אלימים ופוגעת בהתייחסות החיובית כלפי המאבק הן בארץ והן מחוצה לה. אחד מתפקידי ההנהגות הוא להדגיש את הדבקות בעקרון אי האלימות, להקפיד על משמעת דיבור ומעשה בכל הדרגים, ולהתנער בפומבי מכל חריגה כזו. יש לזכור שהשלטון מעוניין שנפעל באלימות ונספק לו עילה להיכנס בנו.

תיאום בין ארגונים ופעולות. המאבק יהיה יעיל יותר ככל שיהיה נרחב יותר גיאוגרפית ומבחינת כלים ומאמצים. פעולות מפוזרות יהיו יעילות יותר אם ייעשו בתיאום זמנים ואמצעים, כדי למנוע תחרות מיותרת. למטה תפקיד קריטי בתיאומים ובתכנונים אלו.

מקום טוב לעקוב ולהתעדכן על פעולות המחאה נגד הפיכה משטרית: אתר ריסטארט ישראל.

מידע מחקרי על הצלחות וכשלונות של מאבקים לא אלימים מ-1900 ועד 2006: Chenoweth, E. and Stephan, M.j. (2011). Why civil resistance works: the strategic logic of nonviolent conflict. NY: Columbia University Press.