שלוש מלכודות תקשורתיות שהמחנה הדמוקרטי-ליברלי נופל אליהן

צילום:גלעד קוולרצ'יק

המחנה הדמוקרטי-ליברלי מציע אידיאולוגיה ומצע רעיוני חזקים ומבוססים, אך נמצא בנחיתות תקשורתית חריפה, המונעת ממנו להשפיע על דעת הקהל ולעצב תודעה. אחת הסיבות לנחיתות התקשורתית היא "נפילה" של אנשי המחנה לשלוש מלכודות תקשורתיות מרכזיות.

הפוסט הבא מבוסס על הרצאתו של ד"ר עודד אדומי-לשם, פסיכולוג פוליטי וחוקר בכיר במעבדה לפסיכולוגיה של סכסוכים ופיוס באוניברסיטה העברית, במסגרת סדנה תקשורתית שערכה קואליציית שתי המדינות של יוזמת ז'נבה.

מה הן אותן מלכודות ומה אפשר לעשות אחרת?

מלכודת 1: צדקנות ואובססיה עם היריב הפוליטי

המחנה הדמוקרטי, באופן עקבי, מפנה את הזרקור אל היריב הפוליטי, שאכן עושה ואומר דברים איומים, אך התוצאה בעייתית. כך למשל, היריב מתבטא או עושה דבר מה שערורייתי, ובתגובה ארגוני המחנה ודוברים פוליטיים מרכזיים מגיבים בזעזוע: "הוא שקרן", "הוא גנב", "היא איומה ונוראית" וכו'. הכוונה אמנם טובה, אך התוצאה פחות: היריב, שאולי עד לפני רגע היה מוקצה ונחשב לדמות שוליים סהרורית, נכנס לסרקולציה של השיח הציבורי, מקבל תהודה אדירה בתקשורת המיינסטרים, ומבסס את מעמדו כדמות לגיטימית.

"המחנה הדמוקרטי חושב שהוא צובר נקודות כי הוא צודק, וכי ניתן להמיר צדק לכוח פוליטי", אומר עודד, "אך זה לא נכון. צדק לא תמיד מנצח, והגישה הזו בעוכרינו. עיסוק אובססיבי ביריב הפוליטי הוא הרסני. כשמישהו נמצא בכל מקום, גם אם עלה לכותרות בהקשר שלילי, המסר לציבור הוא שהאדם הזה הוא בעל כוח – מנהיג. בנוסף, נוכחות יתר של היריב מנרמלת את מעשיו הקיצוניים, כיוון שבהגדרה, מעשים קיצוניים נעשים פחות קיצוניים כשהם תדירים. כשאנו מנכיחים את היריב יתר על המידה, אנו למעשה נותנים לו את השליטה על השיח הציבורי, ומעתה והלאה הוא זה שיוביל, ולנו נותר רק להגיב עד אין קץ."

מה נעשה אחרת?

1. נהיה מודעים. נפסיק להתייחס ליריב באופן אוטומטי, ונתחיל להגיב אסטרטגית – בין היתר, על ידי יצירת נוכחות יתר של תקווה והדגשת החזון *שלנו*. בעבודת הסושיאל למשל, נבחר בתמונות שחוגגות את התקווה ומנכיחות את החלום, במקום להפנות שוב את עיקר תשומת הלב לדברי היריב.
2. נשנה את המאזן: נדבר על היריב 20% מהזמן, ועל החזון והאלטרנטיבה שלנו 80% מהזמן.
3. "נכלא" את היריב בסיפור שלנו: בפרסומים השונים: ראיונות, פוסטים בסושיאל, מאמרי דעה וכו' נציף תחילה את החזון שלנו, אחר כך נתייחס ליריב, ולבסוף שוב נוסיף את החזון והאלטרנטיבה.
4. נכסח את היריב: נבחר ללא היסוס בשמות מבזים כמו "פחדן", "שקרן" וכד'.
5. לא ננדב ליריב כוח: כך למשל, לא נגיד יותר "אנחנו פונים לראש הממשלה, אנא הפסק…", ולא נקרא להם "אדוני", "השר" וכו'…
6. נקפיד על בחירת המילים: נשאל את עצמנו תחילה, מה האימפקט שהן יוצרות בציבור. אם למשל נמשיך לקרוא למשטרת ישראל "משטרת בן גביר" – התוצאה תהיה הפוכה, וכזו שרק תחזק אותו.

מלכודת 2: שכלתנות, עבודה עם הראש ולא עם הבטן

כל מנהל שיווק יודע שכדי למכור מוצר צריך לפנות לרגש ולא לראש. הצפת השיח בנתונים סטטיסטיים או מחקריים שמדגישים את צדקת דרכנו, שווים כקליפת השום מול סיפור אנושי מרגש או סרטון אותנטי. דוגמה בולטת לכך היא נושא המאבק בהתחממות הגלובלית: הוכחה אמפירית מדעית שכדור הארץ מתחמם, לא משיגה את אותו האימפקט כמו סרטון ויראלי אותנטי של ניו יורק השמשית וחסרת השלג בחודש ינואר.

"מחקרים מדעיים מראים שמחקרים לא משכנעים", אומר עודד, "החלטות פוליטיות מתבססות במידה רבה על שאלות של זהות, רגשות, אינטואיציה וסיפורים…"

מה נעשה אחרת?

1. נעבוד אם כלים של זהות, רגש וחזון, ולא רק עם מהות ועובדות. כך למשל, בנושא ההסדרים המדיניים העתידיים במזרח התיכון, נעבור משיח טכנוקרטי על שרטוט הגבולות והסדרי הביטחון הספציפיים, לשיח רגשי ששם במרכז התמונה את פירותיו המתוקים של השלום. נפרסם תמונות שמנכיחות את החלום, נציף סיפורים אנושיים, ונחגוג את התקווה.
2. ננסח מסרים בצורה של נורמות. כך למשל, נבחר במסר שמתחיל במילים כמו "כולם יודעים ש…"

מלכודת 3: רתיעה מכוח

"אינהרנטית, המחנה הדמוקרטי-ליברלי, נרתע מכוח, כי דמוקרטיה משמעה ביזור כוח", מסביר עודד, "אנשים דמוקרטים-ליברלים משייכים כוח לדברים שליליים, יש הנחה סמויה שצריך להימנע מכוח, אך בפוליטיקה כוח הוא דבר נדרש."

אחת הדוגמאות הממחישות את הרתיעה היא ההתגייסות האדירה של האזרחים וארגוני המחאה נגד ההפיכה המשטרית לטובת המפונים, החיילים והמגויסים למילואים בשבועות הראשונים שאחרי ה-7.10. למרות שהללו, בתגובתם המהירה, נתנו מענה קריטי במקומות בהם המדינה נכשלה כישלון צורב – ארגון הסעות, אספקת ארוחות חמות לחיילים, מציאת פתרונות לינה למפונים ועוד – רובם נרתעו מלקבל הכרה על מעשיהם.

דוגמא נוספת היא התגובה "החלבית" של האופוזיציה לקריאות ח"כים מהקואליציה לעצור את ראשיה, בני גנץ ויאיר לפיד, בגין "המרדה" במהלך ינואר 2025. לדעתו של עודד, במקרה כזה היה מקום לתגובה משמעותית יותר של גנץ ולפיד כמו הסרת החסינות ומוכנות להיעצר.

מה נעשה אחרת?

מאבקים אזרחיים לאורך ההיסטוריה הוכיחו כי יש לשלב בין גישה חיובית, מאחדת ומקרבת, ובין שימוש לגיטימי בכוח. על המחנה הדמוקרטי-ליברלי להמשיך ולנקוט בגישה חיובית שמציעה חזון מאחד, תקווה וחלום, אך בו בזמן, יש לזכור כי במקומות מסוימים יש לנקוט בשפה ומעשים ברורים יותר – וכמובן, בלי לגלוש לאלימות.

במהלך ספטמבר 2024, השתתפנו בסדנה תקשורתית שערכה קואליציית שתי המדינות של יוזמת ז'נבה. אחד המפגשים התקיים עם ד"ר עודד אדומי-לשם, פסיכולוג פוליטי וחוקר בכיר במעבדה לפסיכולוגיה של סכסוכים ופיוס באוניברסיטה העברית. בין היתר, חוקר עודד את התקווה: האם יש לה ערך בפני עצמה? וכיצד אפשר לנצל את כוחה של התקווה באופן יעיל יותר במישור הפוליטי? נדמה שזה היה גם הקו הבולט במפגש: עודד שם על השולחן באופן אמיץ את המלכודות שכולנו – ארגוני חברה אזרחית, אקטיביסטיות ופעילים חברתיים ממחנה השמאל – נופלים אליהן פעם אחרי פעם, במטרה להציע פתרונות מעשיים ומבט מחודש ומלא תקווה על דרכי הפעולה בשדה התקשורתי.