פגיעה בחופש הביטוי: המדרון החלקלק מדמוקרטיה לאוטוקרטיה ברוסיה

צילום:מירי פורת

אנו רגילים לחשוב על ישראל כעל מדינה דמוקרטית, למרות המורכבויות הפוליטיות והפילוג החמור בחברה, הקשור לפוליטיקה ולדת. אולם, כפי שההיסטוריה מלמדת, דמוקרטיה אינה חסינה מפגיעה, ואחד הכלים החשובים ביותר, החיוניים לשימורה, הוא חופש הביטוי. החלטנו להתבונן בדוגמה של רוסיה, שלפני 25 שנה הייתה מדינה דמוקרטית, אם כי לא נטולת בעיות, כדי לראות כמה קל להגיע מדמוקרטיה לאוטוקרטיה, אם רק סוגרים בהדרגה את הברז של חופש הביטוי.

הדרך לשלטון האוטוקרטי של פוטין ברוסיה התחילה גם היא בצעד אחד קטן – בסגירת כלי תקשורת אחד, בתיקון חקיקה אחד שהגביל מעט את הזכויות ובלחץ מתון על עיתונאים. באפריל 2001, שנה לאחר שולדימיר פוטין נכנס לראשונה לתפקיד הנשיא, חוסל ערוץ הטלוויזיה העצמאי NTV שהיה חלק מקבוצת "מדיה-מוסט", אשר צוות העיתונאים שלה נחשב, ובצדק לטוב ביותר במדינה. לצופי הטלוויזיה הסבירו שזה היה רק "סכסוך בין גופים עסקיים" – בעל "מדיה-מוסט" ולדימיר גוסינסקי, כביכול, לא הצליח להחזיר הלוואה שלקח, ולכן החברה הייתה צריכה לעבור לבעלות אחרת.

עובדי הערוץ נרדפו, נערך חיפוש במשרדים, נפתחו תיקים פליליים, גוסינסקי נעצר, ולאחר שחתם על הסכמה למסור את העסק בתמורה לחופש, קיבל רשות לעזוב את רוסיה. חברת הטלוויזיה עברה לידי החברה הממשלתית "גזפרום" והושמדה למעשה, שכן מה שמשודר כיום תחת מותג זה הוא ההפך הגמור מה-NTV האמיתי. זה היה האות הראשון לאסון המתקרב, שבאותה עת לא רבים ידעו לזהות.

כמה ימים לאחר ההשתלטות על NTV התרחשה השתלטות עוינת על המגזין "איטוגי" ("הסיכומים"), שגם הוא היה חלק מ"מדיה-מוסט" – העיתונאים פשוט לא הורשו להגיע לעבודה, ואת מקומם תפסו אנשים אחרים. אך מגזין בשם "איטוגי" – מרוקן מתוכן – המשיך לצאת לאור זמן רב, עד שהקוראים הפסיקו לקנות אותו. "גזפרום", על בסיס אמצעי התקשורת שנשדדו מ"מדיה-מוסט", הקים את "גזפרום-מדיה הולדינג" שבהמשך השתלט על עשרות אמצעי תקשורת.

עיתונאי NTV שעברו לערוצים אחרים, ניסו להמשיך בעבודתם, אך גם ערוצים אלה נחסמו במהרה באמצעות לחץ כלכלי ומשפטי. הובהר כי השלטון אינו מתכוון לסבול עיתונאים "בלתי נאמנים". כך החלה להתגבש השליטה של המדינה על אמצעי התקשורת הגדולים. בערוצי התקשורת שהסכימו לעבוד עבור השלטון, העובדים קיבלו שכר נאה, פרסים וכבוד. כיום הם מהווים את עמוד השדרה של מכונת התעמולה של פוטין.

במקביל, בפריפריה של רוסיה התרחש תהליך דומה – השלטונות האזוריים סגרו אמצעי תקשורת מקומיים עצמאיים בתירוץ של הפרות פיננסיות או דחקו אותם מהשוק בדרכים כלכליות או אחרות. למשל, ניתקו מערכות עיתונים מחשמל או מאינטרנט בתירוצים מפוברקים, ערכו פשיטות של מפקחי כיבוי אש או שירותי תברואה , ולגבי חברות טלוויזיה – מספיק היה פשוט לשלול את רישיון השידור שלהן. כך קרה עם חברת הטלוויזיה העצמאית המפורסמת TV-2 מטומסק, שמייסדה היה ארקדי מאיופיס, המתגוררת היום בישראל ומתפרנס מעסק זעיר. נפתחו תיקים פליליים ומנהליים נגד עיתונאים ועורכים ראשיים בגין פרסומים שביקרו את השלטון, והרשות הפדרלית שמפקחת ושולטת באמצעי התקשורת חסמה גישה לאתרים ללא הסבר.

יתרה מזו, בתקופת שלטונו של ולדימיר פוטין, העיתונאות ברוסיה הפכה לאחד המקצועות המסוכנים ביותר. לפי נתונים של ארגוני זכויות אדם בינלאומיים ורוסיים, כמו ועדת ההגנה על עיתונאים (CPJ) וכתבים ללא גבולות (RSF), משנת 2000 נהרגו ברוסיה בין 80 ל-100 עיתונאים – הם נפלו קורבן לתקיפות, הרעלות, תאונות מוזרות, וחלקם פשוט נעלמו. החקירות ברוב התיקים שנפתחו בעניין מות עיתונאי בתאונה או כתוצאה מתקיפה, נסגרו, או שרשויות החוק חיבלו בצורה מכוונת בחקירה.

הגוף המחוקק כ"מדפסת משוגעת"

כל דיקטטור פונטציאלי מבין: אם לשנות את המערכת ההחוקים, אפשר במסגרת החוקים החדשים להשמיד את הדמוקרטיה בקלות. על פוטין אומרים שהוא לגליסט, כלומר תומך בפעילות החוק. לכן עם עלייתו של פוטין לשלטון, חוקים אנטי-דמוקרטיים התחילו להיות מוגשים ועברו ב"דומה" (הגוף המחוקק של רוסיה) במהירות כזו, שהאזרחים המציאו לגוף זה כינוי – "המדפסת המשוגעת". חקיקה זו הפכה להיות המנוף העיקרי של פוטין להשפעה על חופש הביטוי ברוסיה.

למשל, בשנת 2002 התקבל ברוסיה "החוק למאבק בפעילות רדיקלית" – החוק הטיל מגבלות על הפצת מידע שעלול להיחשב כקיצוני. זאת, כאשר המושג "רדיקלי" בחוק זה מנוסח באופן כה רחב, שהוא מאפשר להחיל אותו כמעט על כל דעה בלתי רצויה. חוק זה, למעשה, הפך לבסיס ליצירת חקיקה שמטרתה להגביל את חופש הביטוי. כך, הפוליטיקאי האופוזיציוני אלכסיי נבלני וכל הארגונים הקשורים אליו הוכרו כקיצוניים, מה שהוביל לאיסור עליהם ולרדיפה פלילית של המשתתפים. נבלני, שבינתיים מת בבית הסוהר, ממשיך להיות ברשימת הקיצוניים אפילו שנה לאחר מותו, כי זה מאפשר כיום, בדיעבד, לעצור את תומכיו.

באותה שנה נכנס לתוקף "החוק להגנת ילדים מפני מידע המזיק לבריאותם ולהתפתחותם" – השם, לכאורה, תמים, אבל הבעיה היא שהשלטון הוא זה שמחליט איזה מידע מסוכן לילדים ואיזה לא. לכן החוק משמש לחסימת אתרי אינטרנט והגבלת גישה למידע מסוים, כולל איסור על ספרים, סרטים, הצגות ומשחקי וידאו שאינם רצויים לשלטון. בנוסף, במסגרת חוק זה, עוד לפני אימוץ החוק האוסר על תעמולה להטב"ק (שהתקבל כחוק נפרד שנה מאוחר יותר), החלו להגביל ולצנזר תוכן להטב"קי בתואנה של הגנה על ילדים ממידע מזיק. בשנת 2022, "החוק לאיסור תעמולת להט"ב" הורחב מקטינים לכלל אזרחי המדינה.

בשנת 2019 עבר גם "חוק חוסר הכבוד לשלטון", שהטיל אחריות מנהלית על גילויי חוסר כבוד בולט כלפי החברה, המדינה, סמלי המדינה הרשמיים, החוקה או רשויות השלטון של הפדרציה הרוסית, שגם הוא מכוון להגביל את חופש הביטוי ולדכא ביקורת כלפי השלטונות.

בשנים 2021-2022, בתואנה של הפרת החקיקה על "תוכן אסור", החלו ברוסיה להאט ולחסום את יוטיוב. עוד בשנת 2019 התקבל ברוסיה חוק על "אינטרנט ריבוני", שאפשר ליצור מנגנונים לפיקוח על פלטפורמות אינטרנט זרות. זה העניק לרוסקומנדזור את האפשרות לדרוש הסרת תוכן או להאט את הגישה לפלטפורמות שאינן מקיימות את דרישותיו. בשנים האחרונות, במסגרת הגברת השליטה במרחב המידע, הרשויות הרוסיות סגרו, חסמו או הכריזו על כל אמצעי התקשורת הרוסיים העצמאיים המובילים כ"סוכנים זרים". המצב החמיר במיוחד לאחר תחילת המלחמה המלאה באוקראינה בשנת 2022, כאשר רבים מאמצעי התקשורת שנחסמו אך המשיכו לכתוב ולשדר מחו"ל, קיבלו מעמד של "ארגונים בלתי רצויים" (משמעות הדבר היא שתרומה לחשבונם או אפילו מנוי עליהם, שנמצא על ידי רשויות אכיפת החוק בטלפון של המנוי, עלול להוביל למעצר או לתיק פלילי נגדו). למשל, בשנת 2022 נאסר ברוסיה השידור של BBC. בהמשך, בגין "קיצוניות", נחסמו הפלטפורמות פייסבוק, אינסטגרם ו-"X" (טוויטר), למרות שהן אינן אמצעי תקשורת במובן המסורתי של המילה.

על פי נתוני ארגוני זכויות אדם, במשך 25 שנה נסגרו ברוסיה מאות אמצעי תקשורת, כולל: יותר מ-50 פרסומים פדרליים גדולים, כ-200 עיתונים ואתרים מקומיים. מתחילת 2022, בשל המלחמה באוקראינה, השלטונות חסמו גישה ליותר מ-1500 ערוצי מדיה שונים. אמצעי התקשורת החופשיים האחרונים שנותרו ברוסיה נושאים תווית של "סוכנים זרים", הם מוצגים ללא הרף כאויבי העם, בוגדים וקיצוניים, וצוותי העיתונאים נרדפים על ידי השלטונות וגם מותקפים לעתים קרובות על ידי האספסוף המוסת.

איך באה לידי ביטויה הפגיעה בחופש הביטוי, בישראל?

ישראל עדיין רחוקה ממהמתואר לעיל, אך את הצעדים הראשונים לעבר אוטוקרטיה היא כבר עשתה בהחלט. למרות שהמצב בישראל וברוסיה שונה באופן עקרוני, ניתן לראות בבירור את המשותף בשיטות המכוונות להגבלת חופש הביטוי.

1. שליטה בשידור הציבורי

דוגמה לגישה כזו הייתה הניסיון להפריט את התאגיד "כאן" – הצעת החוק הוצעה על ידי שר התקשורת שלמה קרעי וחברת הכנסת מהליכוד טלי גוטליב. הצעת החוק מציעה להפסיק את פעילות תאגיד השידור הציבורי תוך שנתיים, כולל סגירת ערוץ 11 "כאן". נגד הצעת החוק להפרטת "כאן" התייצבה היועצת המשפטית לממשלה. "המסר של הצעת החוק ברור וחמור – ביקורת על הממשלה או שידור תוכן שאינו מועיל לממשלה, מובילים לצעדים נגד אמצעי התקשורת והגבלת עבודתם ללא כל בסיס מקצועי להצדקת צעדים כאלה", אמרה.
הרעיון להשמדת השידור הציבורי עדיין לא הושלם (בינתיים הכנסת אישרה את הצעת החוק בקריאה טרומית), אולם, אם הצעת החוק תתקבל, זה לא יהיה שונה בהרבה מפעילות השלטונות הרוסיים להשמדת הטלוויזיה העצמאית.

2. לחץ כלכלי

דוגמה מעלפת מאוד לגישה כזו הייתה הטלת חרם על עיתון "הארץ". נזכיר, בנובמבר 2024 הממשלה החליטה לאסור על מוסדות ממשלתיים לפרסם מודעות, לרכוש מנויים ולקיים אינטראקציה עם עיתונאי "הארץ". החלטה זו נומקה בכך שהעיתון פרסם מספר פעמים חומרים המגנים את מדיניות ממשלת נתניהו, במיוחד בנוגע לשטחים הפלסטיניים ולמבצעים צבאיים ברצועת עזה.

3. הכפשה של אמצעי תקשורת ביקורתיים

אותה עיתון "הארץ", המבקר את פעולות הממשלה, נתון לביקורת מצד השלטונות כ"פוגע בלגיטימיות של המדינה", והתקשורת והעיתונאים המבקרים את הממשלה מואשמים בעיוות. בכל הנוגע לנקיטת אמצעים משפטיים נגד עיתונאים, בישראל, למרבה המזל, מדובר עדיין בתופעה נדירה (לפחות ככל שמדובר בעיתונאים יהודים), אך האשמות על השמצה בעקבות פרסומים "לא רצויים" או איומים כלפי מערכת התקשורת יוצרים אווירת לחץ הפוגעת בחופש הביטוי.
החשיבות של קיומם של אמצעי תקשורת כאלה והשנאה אליהם מצד השלטונות חשובות במיוחד על רקע פרשת "קטארגייט", שהמידע אודותיה פורסם לראשונה על ידי העיתונאי של "הארץ", בר פלג, ולאחר מכן הועלה על ידי ערוץ 12.

4. החמרת החקיקה

הסעיף הראשון בהחמרת החקיקה הוא הרפורמה המשפטית. היא לכאורה אינה קשורה ישירות לפגיעה בחופש הביטוי, היא מהווה סימן מובהק לפירוק הדמוקרטיה במדינה. השינויים המוצעים במסגרת הרפורמה יגבילו את עצמאות המערכת המשפטית, ובמיוחד, יעניקו לממשלה יותר שליטה על מינוי שופטים ויגבילו את סמכויות בית המשפט העליון. בסופו של דבר, החלשת עצמאות המשפט תוביל בהכרח לפגיעה בזכויות וחירויות, כולל חופש הביטוי.
אין לשכוח גם את החוק האוסר על שידור תחנות זרות, שהתקבל בשנת 2024, ומאפשר לראש הממשלה ולקבינט הביטחוני לאסור זמנית (למשך 45 יום) את שידור המדיה הזרה אם פעילותה נחשבת מזיקה לביטחון הלאומי. חוק זה היה מיועד בעיקר נגד ערוץ Al Jazeera הקטארי, אולם אין שום מניעה להרחיב אותו במידת הצורך גם על אמצעי תקשורת אחרים שפעילותם לא תתאים להנהגת המדינה.

5. החוק להסדרת מימון חוץ לארגוני לא ממשלתיים

החוק התקבל בישראל בשנת 2016. הוא דורש מארגונים לא ממשלתיים שמקבלים יותר מ-50% מהמימון שלהם מחו"ל לציין את המידע הזה בפרסומיהם ובמסמכים רשמיים. המחוקקים שטיפלו בו טענו כי מטרתו להגדיל את השקיפות בעבודת הארגונים הלא ממשלתיים, אך החוק משפיע ישירות על אמצעי תקשורת ועיתונאים שפעילותם ממומנת דרך ארגונים כאלה. החוק נועד מראש לפגוע בארגוני השמאל, הפעילים למען זכויות הפלסטינים, והוועדה האירופית גינתה אותו בטענה שהוא מהווה איום על הדמוקרטיה בישראל. המהלך הזה מאוד קרוב למה שביצעה ממשלתו של פוטין כשמדובר במקורות מימון של גופי תקשורת עצמאיים.

6. הפולריזציה של החברה דרך התקשורת וניו-מדיה

היום השלטון עושה שימוש פעיל בגופי תקשורת נאמנים (כמו ערוץ 14) לחיזוק ההשפעה הפוליטית, ולא מהסס להשתמש בכלים המרעילים את האווירה הציבורית. בשל הסתה של נתניהו ושל תומכיו כלפי מבקרי השלטון, השסע בחברה הולך ומתרחב. נתניהו, בעקבות טראמפ, עושה שימוש ברשתות החברתיות להגדיל את השסע הזה: "באמריקה ובישראל, כשמנהיג חזק מהימין מנצח בבחירות, הדיפ-סטייט בשירות השמאל משתמש באופן מעוות במערכת המשפט כדי לסכל את רצון העם", כתב לאחרונה בחשבון הרשמי שלו ברשת החברתית X .

בינתיים, החמרת הגבלות חופש הדמוקרטיה מצד השלטון נתקלת בהתנגדות פעילה הן מצד החברה האזרחית והן מצד הרשות השופטת. אך מצב זה משתנה לנגד עינינו. היעד הבא של הממשלה יהיה בג"ץ, ובייחוד עם חזרתו של בן-גביר לממשלה, פעולות המשטרה כלפי אזרחים המפגינים צפויות להחמיר. אנו רואים כיום במו עינינו כיצד מדינה דמוקרטית עוברת במהירות למצב של אוטוריטריה. השאלה, כמובן, היא אם החברה האזרחית תצליח להשפיע על התהליך הזה.