איך ננצל את חלון השיח לטובתנו?

צילום:ליטל ביטון

"הדרך החכמה לשמור על אנשים פאסיביים וצייתנים, היא להגביל בקפדנות את טווח הדעה המקובלת, אבל לאפשר דיון פורה מאוד בתוך הטווח הזה." נועם חומסקי

"חלון השיח" שנקרא גם חלון אוברטון הוא כלי המאפשר לנו לנתח את המסגרת של טווח הדעות המקובל בחברה. התפיסה של חלון השיח גורסת שפוליטיקאים תומכים רק ברעיונות שהם מזהים כמקובלים ציבורית. הם לא יתמכו ברעיון לא מקובל, כי אז יאבדו את הבוחרים. מכאן, שהיכולת שלנו לקדם רעיון תלויה מעט מאוד בהעדפות של פוליטיקאים, והרבה יותר בשאלה, האם הרעיון שאנו רוצים לקדם נמצא בתוך טווח הרעיונות המקובלים, וכיצד נוכל לקדם את הרעיון שלנו לשם?

מרעיון רדיקלי לרעיון מקובל

רגעים של מחאות גדולות כמו המחאה נגד ההפיכה המשטרית הם רגעים בהם "הקרחונים נמסים". הכוונה היא לקרחונים שמסמלים את העמדות המקובלות בציבור, וברגע שהם נמסים נפתח חלון הזדמנויות לעצב אותם מחדש לפני שהם קופאים שוב. זהו חלון הזדמנויות לחשוף את הציבור, ולגייס אותו לתמיכה ברעיונות חדשים.

על פי התיאוריה של חלון השיח, יש רעיונות בשוליים שנתפסים בלתי קבילים, כאלה שלא יעלו על הדעת, והם רחוקים מאוד מהקונסנזוס הציבורי, אך המיקום שלהם יכול לנוע מהשוליים לעבר המרכז. מרעיונות בלתי קבילים לרדיקליים ומרדיקלים למתקבלים על הדעת, ולאחר מכן להגיוניים עד שהם הופכים לפופולאריים, ואף מאומצים על ידי פוליטיקאים ומיושמים כמדיניות. רעיונות עוברים כל הזמן את "המסע" הזה, והתפקיד שלנו כפעילים, כארגונים חברתיים, זה לבחון היכן הרעיונות שלנו נמצאים על הטווח הזה, ולחשוב כיצד אנו יכולים להניע רעיונות לא פופולאריים אל לב המיינסטרים.

דוגמה לכך היא הנושא של נישואים חד מיניים. בעבר נישואים בין בני זוג מאותו מין נחשבו לרעיון שאינו מתקבל על הדעת. הרעיון הזה עבר דרך, עד שהגיע למעמד פופולארי ומשם הפך במדינות רבות גם למדיניות. לפני ארבעים שנה פוליטיקאים לא תמכו בו, כי הציבור לא תמך. כאשר הציבור התחיל לתמוך, גם הפוליטיקאים וגם התקשורת התחילו לקבל את הרעיון הזה יותר ויותר עד שהפך למדיניות.

דוגמה נוספת מארצות הברית, ב-2013 ברני סנדרס הציע לחוקק חוק ביטוח בריאות לכל. נושא שנתפס מאוד רדיקלי, ומנוגד לתפיסה האמריקאית הקפיטליסטית ובפרט הרפובליקנית, אבל שבע שנים מאוחר יותר, הנושא הפך מרדיקלי להגיוני ואף מקובל אפילו בקרב חלק מהפוליטיקאים הרפובליקאים.

חשוב לציין כי המושג חלון השיח אינו מביע עמדה לגבי הרעיונות עצמם – רעיונות יכולים להיות טובים או רעים מאוד. הם יכולים לקדם חופש מוחלט או לקדם תפיסה אוטוריטרית – המפתח הוא לדמיין את העתיד שאנו רוצים לראות בעוד עשרים או שלושים שנה. איך יראו החיים אם הרעיונות שאנו מקדמים אכן יצליחו ויתורגמו למדיניות – ומתוך המשקפיים האלה לבחון איפה נמצאים הרעיונות שלנו היום.

דוגמה נוספת, הפעם מישראל. עשרות אלפים עולים מידי שנה להר הבית. עליה להר הבית עד לפני עשרים שנים נתפסה רעיון מאוד רדיקלי ואף בלתי קביל בקרב חוגים מסויימי. במשך שנים נעשתה עבודה איטית של הגורמי ימין להכניס את הרעיון של עליה להר הבית, ואפילו בניית בית מקדש שלישי לתוך טווח הרעיונות המקובלים. זה נעשה באמצעות עבודה צבורית רחבה, ובאמצעות עבודת שטח משמעותית והנעה של קבוצות אנשים שהלכו וגדלו ואת התוצאות ניתן לראות בטח – אם פעם הרעיון נתפס ככזה שנמצא אצל ההזויים ביותר, היום פוליטיקאים עולים להר הבית. זוהי דוגמה טובה, איך הימין עובד ואיך הצליח לגרום לרעיון הזוי להפוך להגיוני.

לאתגר את חלון השיח

חשוב לבחון את עצמנו. איפה אנחנו פועלים? האם בתוך טווח הרעיונות המקובלים או מאתגרים את המחאה כנגד ההפיכה המשטרית מבחוץ? כאשר אנו מנסים להביא רעיון מבחוץ, החיסרון שבהתחלה ניתפס כרדיקלים או ככאלה שלא מחוברים למציאות. אבל, אם נעשה זאת בהתמדה ונחישות ותוך שימוש באסטרטגיה נכונה, נוכל באיטיות להיכנס ללב השיח. וכאשר הרעיונות שלנו יגיעו למרכז, הפוליטיקאים יאמצו אותם.

כל רעיון כדאי לבחון איפה הוא נמצא בטווח של חלון השיח. לא תמיד הפתרון יהיה להניף שלט גדול. הרבה פעמים זה יעשה בפעולות קטנות. בפירוק לתת מסרים ובקידום סוגיות קטנות שמהוות חלק מהרעיון הגדול שלנו.

ניתן לראות כמה מהר בזמן מחאה רעיונות רדיקלים נכנסים ללב המיינסטרים. סרבנות, פעולה שנתפסה אנטי פטריוטית ואנטי ישראלית, נכנסה מהר מאוד אל לב "חלון השיח". פתאום לדבר על סרבנות ולאיים בסרבנות הפך להיות מעמדה רדיקלית לעמדה מקובלת ולגיטימית בטווח הרעיונות המאיימים בסרבנות לא נתפסים כאויבי הציבור. סקר של מכון אקורד מראה ש-70% מאנשי מרכז ו-88% אחוז מאנשי שמאל תומכים בסרבנות כדי לעצור את ההפיכה המשטרית.

יש כל מיני טכניקות להיכנס ולהניע רעיונות בתוך"חלון השיח":

1. לזהות ולהשתמש ברגע מתאים
2. לבחור נושאי מסר מתאימים – להעביר את המסר מאנשים שיש להם לגיטימציה גבוהה בציבור.
3. פירוק המסר להרבה מאוד הכרזות קטנות: במקרה של הסרבנות – כנגד ההפיכה – ניתן לראות איך זה פורק לתת קבוצות – השריונרים, הטייסים, רופאים במילואים וכו'. הפירוק משמעותי ביכולת להכניס את הרעיון ללב השיח. הפירוק להכרזות קטנות, שלא בהכרח מצהירות על סירוב אלא על הקושי לשרת, ה"טפטופים" האלה תמכו במעבר של הרעיון ממעמד רדיקלי לקביל.

איך מחברים סוגיות שחשובות לנו אל המחאה?

איפה הייתם בחווארה? הכיבוש, סוגיית השליטה של ישראל על הגדה המערבית, סוגיה שבדרך כלל לא נמצאת בלב השיח בטח לא עם מאות דגלי ישראל באוויר, מקבלת פתאום נראות במחאה.

הסיפור של חווארה הוא ניצול הזדמנות. במקום לדבר על הכיבוש, עושים בחירה ספציפית לדבר על חווארה ומדברים על חיבור בין אלה שמגבים את ההפיכה המשטרית ובין אלה שתמכו בפרעות בחווארה.

באופן אולי מפתיע אלימות המתנחלים בגדה היא כזו שמטרידה תומכי מרכז. מה שקרה בחווארה מעסיק אותם, ואירועים כאלה מעודדים אותם לבוא ולהפגין. השימוש בסיפור הקטן של חווארה, בעובדה שכוחות אכיפת החוק לא פעלו שם בזמן שהם פעלו ביד קשה נגד המפגינים, הקריאות שנטמעו בתוך ההפגנות בתל אביב והעבודה הציבורית על הנושא – כל אלה תרמו לכניסת הנושא לשיח ולהנכחת סוגיית הכיבוש במתוך המחאה.

איך לערב במחאה קבוצות שעד היום לא לוקחות חלק?

קבוצות רבות מתנגדות לרפורמה כמו פלסטינים מזרחים ואתיופים אבל לא לוקחות חלק באופן משמעותי. איך אפשר לעודד אותם להצטרף?

אסטרטגית זאת מחאה רחבה והטרוגנית. טוב שיהיו קבוצות שונות שמביעות תת-מסרים שונים ולא מסר אחד הומוגני. צריך לחשוב על מילים ומסרים שקבוצות שונות יוכלו להיאחז בהם. לתת ייצוג בבמות. לייצר תודעת רוב שתכלול גם את הפריפריה וגם קבוצות נוספות. גם לקבוצת אנשים קטנה שיוצאת להפגין בפריפריה יש משמעות גדולה. דרך נוספת היא לאתר אנשים שהם נושאי מסר מתאימים שידעו לחבר בין הקבוצות.

לסיכום,

המחאה מייצרת הזדמנויות לחבר נושאים שונים לתוכה. קהילת הלהט"ב עושה זאת, ואותו דבר המאבק לזכויות נשים. אלו נושאים פשוטים יחסית. יש נושאים שקשה יותר להכניס אותם ולא תמיד הכל מתאים – אבל אם שוברים אותם לתת נושאים זה אפשרי. כל נושא בשוליים יכול בתהליך איטי ועיקש להגיע למרכז. התקשורת, הפוליטיקאים וקובעי המדיניות יאמצו אותו, לא בהכרח כי מאמינים בזה כרגע – אלא כי בסופו של דבר הם יפרשו את זה כמה שהציבור רוצה.

מבוסס על הרצאה של רן כהן, מנכ"ל הבלוק הדמוקרטי, ומנהל התוכן של המטה האזרחי.