נשים נאבקות על זכויות: סיפורה של מרסלה אדרעי

צילום:מרסלה אדרעי עם שר השיכון דאז, בנימין פואד אליעזר, 1993. באדיבות מרסלה אדרעי

חודש הנשים הבינלאומי, או בשמו המוכר יותר "יום האישה הבינלאומי", לא צוין תמיד בפרסום רשימות של נשים מוצלחות, לרוב מיוחסות ועשירות או בחלוקת שובר לסט כוסות או סירים או בהזמנה בצבעים ורדרדים לאירוע שמפאר נשים על היכולת לשלב בין עבודה לקריירה.

יום הנשים הבינלאומי צוין לראשונה בארה"ב בשנת 1909, כחגיגה של פמיניסטיות בתנועה הסוציאליסטית על תמיכה במאבק למען זכויות הצבעה לנשים. בהמשך נערכו במסגרתו הפגנות למען זכות הצבעה ושוויון עבור נשים.

זהו יום שהתחיל מתוך מאבק, ונמשך מתוך מאבק. והיום, בתוך התנועה הפמיניסטית, אנחנו חייבות ללמוד ממנהיגות פמיניסטיות שישמו הלכה למעשה, כאן בארץ, חיבור בין מאבקים ומנהיגות לא מתפשרת מהשטח.

מרסלה אדרעי

קיים מעט מידע הנגיש לציבור, המאפשר לנו להוקיר את אלו שנאבקו לפנינו, לחגוג את ההצלחות שלהן וללמוד מהקשיים והאתגרים בדרך. יותר מכך, אנחנו לא יודעות מספיק על מנהיגות חברתיות מאוכלוסיות מודרות שפעלו וממשיכות לפעול בארץ.

לקראת סיום חודש הנשים הבינלאומי, אבקש לספר את סיפורה של מרסלה אדרעי. חיפוש זריז בגוגל יגלה לכן מעט מאוד מידע על הפעילה החברתית הותיקה, ממובילות מאבק הקרוואנים באשדוד בשנות ה-90.

מרסלה נולדה במרסיי, צרפת, להורים ממוצא מרוקאי. בתחילת שנות ה-90, כאם חד הורית לשני ילדים קטנים, מצאה עצמה נזרקת מהדירה בה גרו בשל הכפלה במחירי השכירות. באותה תקופה החלה העליה הגדולה מברית המועצות, והעולים החדשים קיבלו סיוע מהמדינה, בעוד שהאוכלוסיות המוחלשות שכבר התגוררו בארץ נותרו ללא תמיכה, גם כאשר שכר הדירה עלה משמעותית בשל הביקוש הגדול לדיור.

כתוצאה מכך, מרסלה נאלצה לשוב לבית הוריה באשדוד. כששמעה שבגן אלישבע בעיר קמה קבוצת אוהלים של משפחות מחוסרי דיור במצבה, היא ביקשה מאביה אוהל ויצאה לגן, השתתפה בהפגנות למען הזכות לדיור, אך המצב לא השתפר. מכאן הסיפור שלנו רק מתחיל.

מאבק הקרוואנים

כניסיון לא מספק להתמודד עם בעיית מחוסרי הדיור, משרד השיכון פיזר קרוואנים בכל הארץ, כאתרים זמניים. גם אז, כמו היום, הדרך לזכות בדיור הייתה רבת מכשולים ומלאת בירוקרטיה, ומרסלה על אף מצבה המשפחתי, לא מצליחה לקבל קרוואן באתר האשדודי.

מרסלה הג'דעית לא אמרה נואש. בטקס ההשקה של מתחם הקרוואנים בעיר, רגע לפני שראש העיר גוזר את הסרט ומצטלם לעיתון, היא מתפרצת לנאומו ודורשת קרווואן לה ולילדיה, ולא מפסיקה להפריע ולשבש את נאומו, עד שהיא מקבלת הבטחה פומבית שתקבל קרוואן.

החיים באתר הקרוואנים לא פשוטים. העירייה ניתקה את זרם המים ודרשה תשלומים גבוהים עבור פתיחת מוני החשמל. המקום צמוד למזבלה העירונית. בקרוואן בחורף הקור מקפיא עצמות ובקיץ חום אש.

בעל כורחה, מצאה את עצמה ניגשת לעירייה ודורשת תנאי מחייה בכבוד עבורה ועבור מאות הדיירים במקום. פתאום, מבלי שתכננה, הפכה לדמות מוכרת בעיר. "מרסלה אדרעי (34), הייתה השנה אימת ראש עיריית אשדוד ואימת העיתונאים. בולדוזר, כך קראו לה כולם. היא היתה בלתי נלאית, אמוציונאלית ואימפולסיבית", כך נכתב עליה בעיתון המקומי, בכתבה שכותרתה "מנהיגת השנה", משנות המאבק. עוד מהמקומון: "היא דוברת ועד דיירי הקרוואנים. לעיתים גם התחלקה בתואר יו"ר. נראה שהיא עשתה כמעט הכל כדי להביא את מצוקת הדיירים באתר לסדר היום הציבורי. היא נפגשה עם חברי כנסת, התקשרה לשרים, שלחה אינסוף איתוריות לעיתונאים והגיעה, מי היה מאמין, אפילו לסי.אן.אן".

מובילה מאבק משותף

בתחילה תושבי הקרוואנים היו בעיקר משפחות מזרחיות, אימהות חד הוריות, נכים ומשפחות שחיות בעוני. בהמשך הצטרפו גם משפחות של יוצאי בריה"מ לשעבר ואז גם עשרות משפחות של אסירים משוחררים בכל הארץ. המצב היה קשה, המתח גבר, ומלחמות בין הקבוצות השונות היו רק עניין של זמן. מרסלה כינסה ישיבת ועד והכריזה על מאבק משותף. "המלחמות בינינו לא יובילו לשום מקום", אמרה לכולם. "הפתרון שלנו הוא לצאת למאבק, אבל מאבק ביחד, מאבק משותף".

ככל שהמאבק נמשך, מרסלה החריפה את צעדיה. "בהתחלה חסמנו כביש שסמוך לאתר הקרוונים, אבל לאף אחד לא היה אכפת. אחר כך היינו יוצאים להפגנות וחסימות בצירים מרכזיים של העיר. התארגנו מפה לאוזן, וכך למשטרה לא היה זמן לעצור אותנו". להפגנות אלו היו יוצאות נשים עם ילדיהן, בהוראת מרסלה, מכוון שהמשטרה הייתה נוהגת באלימות ועוצרת את הגברים. באחת ההפגנות, כשנעצרו שלושה מפגינים, מרסלה חסמה את הכביש עד ששוחררו.

החרפת המאבק

בהמשך, התושבים היו מתארגנים במהירות בהוראת הוועד, יוצאים לבניין העירייה, רצים במהירות ללשכת ראש העיר וחוסמים אותו במשרדו במשך שעות. כך השיגו הכרה והתחילו לקבל יותר משאבים, אבל הפינוי מהקרוואנים למגורי קבע בכבוד נראה עדיין רחוק.

מרסלה המשיכה בהפגנות, ואף נעצרה וספגה אלימות משטרתית. היא הבינה שאם המדינה כולה לא תרגיש את הזעקה של התושבים, לא יגיעו תוצאות אמיתיות. ואז, יום אחד, היא כינס את התושבים והם חסמו למשך חצי יום את נמל אשדוד. המדינה ספגה נזקים כלכליים עצומים, ופתאום כולם עמדו בתור כדי להרגיע את הרוחות. ביום לאחר חסימת הנמל, הגיע לאתר הקרוואנים וסגן שר השיכון דאז, פואד בן אליעזר, וביקש לתת פתרון דיור למשפחות שהפגינו.

מרסלה לא הסכימה. צריך לפנות את כל אתרי הקרוואנים, לא להכניס משפחות אחרות וחסרות מזל לאותו מצב, כדי שיצטרכו להלחם מחדש לצאת לקורת גג בטוחה. מיד התכנסו לישיבה כל חברי הוועד של כל אתרי הקרוואנים, ובניהם מרסלה, הפגינו וחסמו כבישים ברחבי הארץ. בסוף הממשלה והעירייה נשברו, וכך פורקו משכנות הקרוואנים, המשפחות קיבלו פתרון דיור קבע ויצאו לדרך חדשה.

רודפת צדק

שנים לאחר מאבק הקרוואנים, המשיכה מרסלה בפעילותה החברתית בנושאים של דיור, רווחה, אמהות חד הוריות ואוכלוסיות מוחלשות. היא הצטרפה למאהל של ויקי כנפו בשנת 2003 נגד קיצוץ קצבאות האמהות החד הוריות, ועזרה לרכז את קבוצת המחאה שהתגבשה סביב המאבק. באותה שנה החלה במאבק המאהל הנודד נגד תקציב המדינה 2005 והתכנית הכלכלית של בנימין נתניהו.

"העם דורש מימוש זכויות! לא מספיק שיש שוויון זכויות כשאין אפשרות לממש את הזכות", כתבו בפלאייר שחילקו במאהל, שנדד ברחבי הארץ, ופונה על ידי המשטרה באופן אלים. מרסלה הבינה שחייב להיות תיעוד וקול למאבקים של אוכלוסיות מוחלשות, ופתחה אתר אינטרנט בשם "המאהל הנודד", שריכז מידע על פעולו מחאה וסיקר פעילות שטח.

מרסלה, היום כבר בשנות השבעים לחייה, ממשיכה בפעילותה החברתית ומעבירה מהידע והניסיון שלה הלאה, בעיקר במאבק עבור דיור הציבורי, יחד עם בן זוגה ראובן אברג'יל, גם הוא פעיל חברתי מוכר, ממייסדי תנועת הפנתרים השחורים.

מרסלה לא תכננה להיות פעילה חברתית, המציאות המפלה הכריחה אותה לנקוט עמדה ולפעול למען צדק. הסיפור שלה מלמד אותנו על הצלחה של מאבק שמתנגד למדיניות של "הפרד ומשול", על החשיבות של התאגדות משותפת וארצית, וכיצד ההתעקשות שלה על מאבק לא אלים ויצירתי הצליחה לייצר הישגים מעוררי השראה.

הטור מתבסס בחלקו על עבודת הגמר לקורס "הזכות לדיור: בונות את הארכיון למאבקים חברתיים" של הסטודנטיות מיכל ישראל ורום גבעתי, בהנחיית ספיר סלוצקר עמראן.