עקרונות למאבק אזרחי מוצלח

צילום:President Barack Obama sits in the famous Rosa Parks bus at the Henry Ford Museum, Official White House photographer Pete Souza

על מנת להוביל מאבק אזרחי מוצלח נדרשת חשיבה יסודית ואסטרטגית אודות הבעיה שאותה רוצים לפתור, הפתרונות האפשריים, והשחקנים או הגורמים שיכולים לתת לה מענה. מדובר בניתוח שהוא הרבה יותר מסובך ממה שנראה ממבט ראשון.

לעיתים קרובות אין הסכמה אודות הגדרת הבעיה ושורשיה, כגון הסיבות שהביאו למצב שפוגע בקבוצה של אנשים שמוחים נגד מציאות כואבת או מדיניות פוגענית. גם אם חברי הקבוצה מסכימים שהמצב עצמו אינו תקין או אינו צודק, ייתכן שהם לא יסכימו לגבי הגדרת הבעיה בפועל והדרכים לפתרונה. אדגים זאת בקצרה על מאבק היסטורי בארה"ב.

חרם האוטובוסים במונטגומרי, אלבמה: מה היו הבעיה, הפתרון והגורמים המשפיעים?

הגדרת הבעיה. בחרם האוטובוסים המפורסם בעיר מונטגומרי, אלבמה (1955-56), כחלק מתנועת זכויות האזרח בארה"ב, הנוסעים השחורים באוטובוסים סבלו מהתעללות קשה מצד נהגי האוטובוסים הלבנים. מנהיגי המחאה, ובראשם הד"ר מרטין לות'ר קינג, הגדירו תחילה את מקור הבעיה בגורמים מקומיים כגון מדיניות העיר של מונטגומרי ונהגי האוטובוסים שלה. רק לאחר מספר שבועות, ההנהגה השחורה הבינה כי מדובר בבעיה הרבה יותר רחבה ממה שהגדירו תחילה, והחליטה לצאת נגד עצם קיום ההפרדה הגזענית שבין שחורים ללבנים באוטובוסים המקומיים. (עוד על המאבק במונטגומרי בפוסט איך תארגנו קהילה פעילה)

הגדרת הפתרון לבעיה שזוהתה. גם כאן ייתכנו אי-הסכמות בין חברי הקבוצה המושפעת והפעילים. למשל, ראשי המאבק במונטגומרי חשבו שניתן לפתור את הבעיה שלהם במשא ומתן עם ראש העיר ופוליטיקאים מקומיים נוספים. מוזר ככל שזה יישמע היום, מובילי המחאה ניסו תחילה למצוא הסדר פשרה בתוך השיטה הגזענית-המפלה והציעו הסדר בו עדיין נותרה הפרדה גזענית באוטובוסים. רק לאחר שהשיחות הגיעו למבוי סתום, כי הלבנים לא היו מוכנים להתפשר, ההנהגה השחורה הבינה כי עליה לחפש פתרונות אחרים בדמות מהלכים משפטיים ומאבק ציבורי רחב יותר.

ניתוח וזיהוי של השחקנים או הגורמים שיכולים לפתור את הבעיה. שחקנים אלו יכולים להיות נבחרי ציבורי שונים (ברמה המקומית או הארצית), אנשי תקשורת או מוסדות כגון בתי משפט, חברות פרטיות, עמותות, ועוד. למשל, מנהיגי המחאה במונטגומרי חשבו תחילה שראש העיר וחברת האוטובוסים המקומית יוכלו לפתור להם את הבעיה באוטובוסים. רק לאחר שבועות של שיחות סרק, הם החליטו לפנות לבתי המשפט שבסופו של דבר קבעו שהפרדה בין לבנים ושחורים באוטובוסים אינה חוקתית.

על כן, חשוב להגדיר היטב את הבעיה ולא פחות מכך את הפתרון ואת השחקנים שיכולים להביא לפתרון הרצוי. מבלי זאת, הציבור עשוי להפעיל כוח על גורמים לא רלוונטיים או כלפי גורמים שאינם יכולים לפתור את הבעיה.

לקחים ממאבקים נגד נסיגה דמוקרטית

לקחים יותר ממוקדים למאבקים בתוך דמוקרטיות שנמצאות בנסיגה דמוקרטית (democratic backsliding) ניתן להפיק ממקרים בהם נסיגה דמוקרטית נעצרה, כגון בנין (2007-2012), אקוודור (2008-2010), ודרום קוריאה (2016-2018).
המשותף למקרים הללו הוא הפעולה הנחושה של החברה האזרחית והתקשורת נגד נסיגה דמוקרטית.

ראשית, מחאות אזרחיות ולחץ ציבורי הניעו תהליכים פוליטיים ומוסדיים, ונתנו להם לגיטימציה. למשל בבנין, מינויים פוליטיים של הנשיא בוני לבתי המשפט, הענשת שופטים ושינויים חוקתיים נוספים, הביאו למחאה ציבורית רחבה ושביתה כללית. מחאות אלו, לצד גורמים נוספים, הביאו לתבוסת הנשיא בוני בבחירות.

שנית, מחאה אזרחית מפעילה לחצים על האליטה השלטת ויכולה ליצור בתוכה מחלוקות מעשיות על דרכי פעולה ושסעים אידיאולוגים. למשל, הנשיא קוריאה באקוודור ביצע שינויים חוקתיים לביטול הגבלת כהונה וצמצום חופש העיתונות. מחאה אזרחית שפרצה נגד קוריאה ב-2015 שכנעה אותו לא להתמודד לכהונה נוספת ולנסות למנות יורשים מטעמו. הלחץ הציבורי הביא לעימות פנימי ופיצול של מפלגת השלטון. לחצים אלו, והפיצול שנבע מהם, אפשרו להעמיד את קוריאה ואנשיו לדין.

שלישית, מחאה ולחץ ציבורי יכולים לסייע לשחקנים פוליטיים באופוזיציה ולמערכת המשפט לפעול יותר בנחישות נגד נסיגה דמוקרטית. אחת הבעיות של נסיגה דמוקרטית היא פיצול בשורות האופוזיציה ופחד במערכות אכיפת חוק. מחאה אזרחית מעניקה לגופים אלו לגיטימציה ועידוד לפעול נגד השחיקה הדמוקרטית. למשל, חשיפת השחיתות של הנשיאה פארק בדרום קוריאה הביאה למחאה ציבורית רחבה, סחף בדעת הקהל נגדה, ולחצים להתפטרותה. לחצים אלו היו חשובים הן לביטול ההססנות הראשונית של הפרלמנט להדיחה מתפקידה (באופן תקדימי), והן בפסיקת בית המשפט, פה אחד, לאשר את החלטת הפרלמנט.

רביעית, מחאה ציבורית חייבת חשיפה תקשורתית כדי להשפיע על המערכות השונות ועל דעת הקהל. מחאה ללא סיקור היא כמו אותו עץ מפורסם שנפל ביער ואיש לא שמע. השפעה של מחאה תלויה הן במידת הסיקור (כמות או אורך הסיקור) והן באופן הסיקור (מיסגור המחאה והמוחים). סיקור תקשורתי של מחאה עוזר בתורו ליידע את הציבור אודותיה ולהרחיבה למעגלים נוספים בחברה. ככל התקשורת מסקרת המחאה יותר ובאופן חיובי, כך גוברת עוצמת הלחצים המופעלת על בעלי הכוח שנגדם מופנית המחאה. מחאות גדולות בהיקפן, ומעניינות מבחינת דרכי הפעולה (גיוון, מקוריות, תעוזה), זוכות ליותר סיקור בשל הערך החדשותי שלהן והן עוזרות לכלי התקשורת "למכור" חדשות.

כיצד החברה האזרחית יכולה להשפיע?

אנסה לשרטט בקצרה אסטרטגיות פעולה כלליות ביחס לאפיון הבעיה הבאה: סכנה לדמוקרטיה הישראלית בדמות שינוי חוקי המשטר והמשפט שלה. המשימה והפתרון הנגזרים הם לפיכך עצירת חוקי ההפיכה המשטרית. מטרה זאת ניתנת להשגה, למשל, על ידי החלפת הממשלה, מניעת רוב בכנסת לחוקים או בשינוי מתכונת החוקים המוצעים.

ניתן למפות ארבע אסטרטגיות פעולה כלליות, ומשלימות זו את זו, שעשויות לעזור להשיג את המטרות הללו.

1. מחאה ציבורית לקביעת סדר היום הציבורי והתקשורתי.
2. פנייה לבתי המשפט ומערכת החוק.
3. לחץ על האופוזיציה
4. לחץ על הקואליציה

אתייחס בקצרה לכל אסטרטגיה ולהקשר של המאבק הדמוקרטי הנוכחי.

מחאה ציבורית לקביעת סדר היום הציבורי

מחאה ציבורית רחבה היא תנאי הכרחי (אך לא מספיק) למאבק אזרחי מוצלח באמצעות יצירת לחצים שיעכבו, ישנו או יעצרו את ההידרדרות הדמוקרטית. מחאה ציבורית משמעותית מביאה לסיקור תקשורתי ועוזרת לעצב ואף לקבוע את סדר היום הציבורי, כמו במחאת קיץ 2011 שהיתה במרכז השיח הציבורי במשך חודשים. כאשר המחאה מספיק גדולה ומתמשכת היא יכולה ליצור "סערת תקשורת" שבה כל כלי התקשורת עוסקים בנושא בצורה אינטנסיבית. המחאה צריכה להיות מהירה עם פתיחת התהליך ועוצמתית.

לחץ ציבורי ותקשורתי וביקורת על מקבלי ההחלטות מאלץ אותם להתמודד עם חזית נוספת מלבד הזירה הפוליטית. הפוליטיקאים נדרשים להפעיל את הצוותים המקצועיים שלהם על מנת להשיב לביקורות, לשמור על תדמית חיובית, וליזום מהלכים נגדיים. עיסוק זה יכול לעכב מהלכים ולהטריד את מקבלי ההחלטות, ולהביאם לבצע טעויות פוליטיות שונות מתוך תסכול, כעס או עייפות.

לחץ ציבורי ותקשורתי נותן רוח גבית וחיזוק למערכת הפוליטית (אופוזיציה) שמתנגדת למהלכים של נסיגה דמוקרטית ומעודד אותה לפעולה. ללא תמיכה ציבורית, פוליטיקאים המתנגדים לרוב השלטוני יתקשו ואף יחששו לפעול, ולהפך. גם בתי המשפט אינם פועלים בחלל ריק והאווירה הציבורית יכולה, בנסיבות מסוימות, להשפיע על מידת האומץ השיפוטי של שופטים שהם חומת המגן המוסדית כלפי ניצול הכוח בידי נבחרי הציבור.

מתוך אסטרטגיית פעולה כללית זאת ניתן לגזור טקטיקות פעולה רבות המותאמות למאפיינים ולכישורים של קבוצות אזרחים מגוונות. כל אזרח יכול להשתתף בהפגנה ובמאמצי פעולה קולקטיבית ברשתות החברתיות. קבוצות של מומחים ועמותות יכולים להשפיע על השיח הציבורי בתחומי המומחיות שלהם (כלכלה, תרבות, מדע המדינה, משפטים, ועוד). לחץ ממוקד על נבחרי ציבור מסוימים יכול להיות אפקטיבי, מאחורי הקלעים או באופן גלוי. לחץ מאנשים בעלי שם מחוץ לישראל עשוי להיות בעל ערך רב, כגון נציגי הקהילות היהודיות בארה"ב ואירופה, חברי פרלמנט ידידי ישראל, מומחים בין לאומיים, ועוד. גם פעולות קולקטיביות חריפות יותר יכולות להשפיע בזירה הפוליטית, כגון שביתות רחבות במשק, והפגנות בכל חלקי הארץ, בדומה למחאת הדגלים השחורים בזמן הקורונה.

פנייה לבתי המשפט ומערכת החוק

מערכת המשפט ומערך שומרי החוק יכולים להיות שחקנים מרכזיים בעיכוב, שינוי או בעצירת שינויים משטריים המדרדרים את הדמוקרטיה. מערכת המשפט היתה מרכזית למניעת גניבת הבחירות בארה"ב ולמניעת הדרדרות דמוקרטית בדרום קוריאה, אקוודור, וגם בישראל עד כה. היום מערכת המשפט עצמה נמצאת תחת מתקפה בישראל אולם אין זה אומר שהיא אינה יכולה לפעול ולהוות בלם מוסדי נגד מגמות אלו, לפחות בחלקן או בהיבטים מסוימים שלהם.

על מנת שמערכת החוק תוכל לפעול, אזרחים צריכים לפנות אליה בעתירות מבוססות, מקצועיות ומשכנעות. לשם כך נדרשים מיטב המוחות המשפטיים. עליהם לנסח ולבסס טענות משפטיות שיאפשרו לבתי המשפט למלא את תפקידם המוסדי כשומרי דמוקרטיה מתגוננת.

ישנם מספר שחקנים אפשריים בישראל בהקשר הזה: היועמ"שית ויועמ"שית הכנסת, בתי המשפט השונים, ועדות הכנסת, וכמובן בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ. הפעילות המשפטית יכולה להיות בחזיתות שונות, החל מאתגור סעיפי החוקים השונים, מניעת שינויים של כללי הבחירות, וכלה בדרישה לנבצרות של ראש הממשלה הנמצא בניגוד עניינים מובנה ביחס למערכת המשפט.

לחץ על האופוזיציה

לאופוזיציה יש תפקיד חשוב במניעת נסיגה דמוקרטית. לעיתים כוחה של הממשלה נובע מהפיצולים והמחלוקות בשורות האופוזיציה. מפלגות האופוזיציה ומנהיגיהן חייבים להתאחד ולתאם מהלכים במערכת הפוליטית ומול הציבור. ככל שהם מצליחים להפגין אחדות והתנגדות ברורה למהלכים, כך יקשה על הממשלה להעביר את שינוי המשטר בטענה שגם האופוזיציה מסכימה.

האופוזיציה צריכה להציג בצורה ברורה את המשמעויות של הנסיגה הדמוקרטית וכיצד היא עלולה לפגוע באיכות חייהם של האזרחים ברמה המיידית והמוחשית. החברה האזרחית צריכה לתבוע מהאופוזיציה ללכד שורות, לא לעסוק במאבקי אגו, ולפעול יחדיו בתיאום מלא עם ארגוני החברה האזרחית להצלת הדמוקרטיה.

לחץ על הקואליציה

קואליציות וממשלות נראות לרוב יציבות ואיתנות וקשה לראות אותן מאבדות את הרוב שלהן. לכן ההתמוטטות של ממשלות אלו הרבה פעמים תופסת את הצופים בהפתעה. מתחים מתחת לפני השטח, מאבקי אגו על תפקידים ובין משרדים, ונקודות שבירה אישיות של החברים בה יכולים ליצור דינמיקות וחלון הזדמנויות לשינוי, עיכוב או עצירת תהליכים של שחיקת הדמוקרטיה.

לחברה האזרחית יכול להיות תפקיד חשוב ביצירת חלון הזדמנויות מסוג זה. החברה האזרחית יכולה להפעיל לחצים אישיים מאחורי הקלעים כלפי נבחרי ציבור. לחצים אלו יכולים להיות שילוב של מסרים מצד חברים, מכרים, פוליטיקאים ומומחים שדעתם נחשבת על ידי נבחר ציבור מסוים, לצד לחץ ציבורי על עמוד הטוויטר והפייסבוק של נבחר הציבור ואולי גם הפגנות ליד ביתו (בהתאם לחוק).

באופן כללי, יש להפעיל לחץ מתמיד על הקואליציה, חברי הממשלה, וראש הממשלה. יש להקשות על פעילותם, למשוך אותם בדיונים אל תוך הלילה, שאילתות, להילחם על כל סעיף ובכל כלי פרלמנטרי. יש להראות לחברי הקואליציה מדוע הצעות מסוימות אינן עולות בקנה אחד עם האינטרסים האישיים והמפלגתיים שלהם. ניתן להגיע לישיבות הוועדות בכנסת, להעלות הסתייגויות, ולהזכיר שוב ושוב לנבחרי הציבור שנותנים את ידם לתהליך כי שמם עלול להיחרט על עמוד הקלון של ההיסטוריה.