ההפגנות באיראן נמשכות. האם יש להן סיכוי להצליח?

צילום:Photo by mostafa meraji on Unsplash

שלוש תלמידות בית ספר בטהרן מורידות את החיג'אב שלהן, מנופפות בו ומשננות קריאות בגנות המשטר האיראני. סטודנטים באוניברסיטת אזאד מרימים ידיים צבועות באדום, מסמל את דמה של מהסה אמיני שנרצחה על ידי כוחות הביטחון האיראניים בגלל החיג'אב ושל יותר ממאה איראנים ואיראניות שנהרגו מאז שפרצו המחאות הנוכחיות. סטודנטים באוניברסיטת אמיר כביר זועקים: גנבתם לנו את ניקה והחזרתם לנו גופה. ניקה שיקארמי, צעירה איראנית בת ה-17 שרה נגד הדיכוי ושרפה את החיג'אב שלה במחאה נגד המשטר ושילמה על כך בחייה: היא נרצחה על ידי אנשי הביטחון האיראניים.

המספר המדויק של ההרוגים במחאות באיראן שקיבלו את השם מחאת החיג'אב, אינו ידוע – לפי שעה מדובר במאות, אלפים הוכו באכזריות במהלך ההפגנות וההתנגשויות עם כוחות הביטחון ולמרות הכל, נשים וגברים צעירים ממשיכים להתכנס ברחובות ובחצרות הבתים, למחות באוניברסיטאות ולהפגין במקומות העבודה. להבדיל מרוסיה, שם רק בודדים אוזרים אומץ למחות – הם מסתכנים במעצר, אלימות פיזית ומינית ומשלמים מחיר כבד על כך – באיראן מדובר בהפגנות המוניות, תכופות ורציפות שנמשכות כבר כמה שבועות. זו לא הפעם הראשונה שהאיראנים מפגינים ומוחים נגד המשטר שלהם, והמרווחים בין המחאות הופכים ליותר ויותר קצרים. המבקרים של האופוזיציה הרוסית תמיד מצביעים על איראן בתור דוגמה להתנהלות נכונה ותקיפה הרבה יותר. השאלה המתבקשת היא – האם המחאה האיראנית יכולה להצליח ולהשיג את מטרתה?

המחאה נגד החיג'אב היא המחאה נגד המשטר

ביום שבו התחדשו המחאות באיראן לאחר הפוגה קצרה בעקבות החגים שם, שוחחתי עם א., מהגר איראני שמתגורר בארה"ב מספר שנים אך שומר על קשר קרוב לבית. הוא סיים את לימודיו באוניברסיטת שריף בטהרן – האוניברסיטה היוקרתית ביותר בה לומדים "הגאונים". כך האיראנים מכנים את ברי המזל שמצליחים להתקבל ללימודים בשריף. א. נמצא בקבוצת טלגרם של בוגרי האוניברסיטה אותה סיים בסוף שנות התשעים. לדבריו, אולי אדם אחד מתוך עשרות רבות שנמצאים בקבוצה עדיין תומך במשטר האיראני. "ככל שהזמן עובר, יותר ויותר שכבות מתאכזבות מהמשטר ואינן תומכות בו יותר. פעם זה היו סטודנטים ונשים, אחרי זה גם מעמד הביניים והעניים. רק אנשי דת וסטודנטים במכללות הדתיות ואנשי כוחות הביטחון והחוג המקורב אליהם עדיין מלוכדים סביבם" מספר לי א.' הוא משתדל לשמור על הקשר עם הבית, במיוחד לאור המצב הביטחוני ההפכפך והרגיש, אך עכשיו זה הופך לעניין מאתגר במיוחד: השלטונות האיראניים מנתקים את הרשת הטלפונית והאינטרנט על מנת לחבל בתקשורת בין המפגינים ולמנוע את ניסיונות התיאום. מהמידע שהצליח להשיג מסתמן ששכבות רחבות ומגוונות של אוכלוסייה משתתפות בהפגנות, אנשים שלעולם לא יצאו למחות ולהפגין לפני-כן מצטרפים אל חבריהם למודי הקרבות וההפגנות.

אני שואלת את א' לגבי עניין החיג'אב: גל המחאות הנוכחי פרץ בעקבות מותה של מהסה אמיני שהוכתה באכזריות רק בגלל שחבשה את החיג'אב שלה בצורה שנראתה רופפת למשטרת המוסר. הוא מסביר לי שהחיג'אב חשוב לא רק כסמל מובהק לדיכוי האישה, אלא כאחד משלושת עמודי התווך של המשטר הנוכחי. "המשטר האיראני בנוי על שלושה "פילים" – שנאה לארה"ב, שנאה לישראל ודיכוי של נשים באמצעות חובת החיג'אב. האזרח איננו יכול לשנות את שני היסודות הראשונים מהמקום בו הוא נמצא. המאבק נגד החיג'אב – הרבה יותר נגיש, כי מדובר ביותר ממחצית האוכלוסייה שסובלת מהדיכוי הקשה והמישטור והמקרה של מהסה אמיני מדבר אל כל אחת ואחד".

יחד עם זאת, א' איננו אופטימי. הוא משבח את אומץ הלב של המפגינות והמפגינים ומחדד שהמחאה נמשכת גם כאשר היא אינה נראית המונית או אינה מדווחת – כעת במקום לצאת לכיכרות בקבוצות גדולות האזרחים מסתודדים בחצרות בקבוצות קטנות יותר, על מנת לא לסכן את עצמם. אך האם המחאה יכולה להצליח? כנראה לא הפעם, מעריך א' בסיום שיחתנו. הוא צופה שעם הזמן עוצמת המחאה הנוכחית תרד ותדוכא – עד הפעם הבאה.

מחאת החיג'אב, מחאה אחת מרצף של מחאות בעשורים האחרונים באיראן

המחאות באיראן פורצות כל כמה שנים: ב-1999 אלפי סטודנטים מחאו נגד המשטר שפגע בחופש העיתונות, כולם זוכרים את ההמהפכה הירוקה ב-2009 כאשר איראנים התמרדו נגד זיוף הבחירות של 2008, ובין השנים 2017-2021 גלי מחאה תכופים, בעקבות המשבר הכלכלי ועליית המחירים החדשה מזעזעים את הרפובליקה האיסלאמית. כאמור, לאיראניות ולאיראנים לא חסר אומץ: למרות ההוצאות ההמוניות להורג, המאסרים ממושכים והעינויים הם עדיין ממשיכים בכל הכוח. נראה שהפעלת האלימות דווקא גורמת לתוצאה ההפוכה ויותר אנשים יוצאים לרחובות מקודם. אז מה עדיין חסר?

נראה שכל עוד המשטרים האוטוריטריים מסתמכים על כוחות הביטחון הנאמנים להם ומצליחים לשמור על נאמנותם ועל נכונותם לשפוך דם, אפילו המחאות ההמוניות ביותר אינן בהכרח מסכנות את יציבותם. המפגינים המצרים הצליחו להביא להתפטרותו של הנשיא חוסני מובארכ כיוון שההנהגה הצבאית במדינה העדיפה להקריב את האיש ולשמור על המשטר במקום להתחיל בדיכוי אלים של מיליוני המפגינים. בתוניסיה הנשיא בין-עלי העדיף לברוח ולשמור על חייו ועל חלק מהונו. אך המחאות ההמוניות נגד משטר אסד ונגד ההשפעה הסינית בהונג-קונג כשלו, כך גם המחאות ההמוניות בבלארוס שדוכאו באלימות רבה. המחקרים האחרונים מצביעים על כך שכוח ההמונים אינו בהכרח עובד לטובת האזרחים, ואיראן היא הדוגמה הקלאסית לכך: כל עוד יש למשטר את השוט האכזרי בצורה של משמרות המהפכה וכוחות ביטחון אחרים המעורבים בדיכוי האזרחים ותומכים מקרב השמרנים שעדיין מאמינים בערכי "המהפכה האיסלאמית", קרוב לוודאי שהמשטר שאינו מורתע מהקזת דם ימשיך להחזיק מעמד.

אז מה בכל זאת צריך לקרות על מנת שהמפגינים האיראניים יצליחו? כמובן שכל מחאה וכל מדינה זה מקרה ייחודי שאינו דומה לשום מקרה אחר. אך נראה כרגע שבנוסף לאומץ ותעוזה המפגינות והמפגינים באיראן זקוקים למטרות ברורות – היום חלק מהמפגינים רוצים להפיל את המשטר בעוד שאחרים מאמינים שניתן לשנות לטובה את המשטר הקיים – לאנשי כוחות הביטחון שיחששו להפעיל כוח מחשש לפגיעה במעמדם בחברה בעקבות שיימינג ונידוי, ולמעוז תמיכה בתוך המשטר שיסייע במיטוט המשטר מבפנים. כיוון שהמרווחים בין המחאות הופכים ליותר ויותר קצרים וההשתתפות ההמונית בהן הולכת וגדלה, איראנים מאמינים שגם אם המחאה הנוכחית לא תביא לשינוי המיוחל, זה יקרה בקרוב.