העיתונאים ככלי תקשורת עצמאים

צילום:Photo by Olivier Fitoussi/Flash90

רשת X (טוויטר) הפכה כבר מזמן לתיבת תהודה של מסרים 24 שעות ביממה, בעקביות, על ידי נושאי מסר מחויבים. ועדיין, מבט על מספרי העוקבים שיש לעיתונאים מסויימים, למול מספר העוקבים של כלי התקשורת עצמם, שומט את הלסת, ומבהיר עד כמה מפת התקשורת השתנתה. בעזרת טוויטר, ערוצי הטלגרם והווטסאפ, הפכו העיתונאים והעיתונאיות לכלי תקשורת בפני עצמם, שכדאי להכיר, ככלי מרכזי לעבודת התקשורת והדהוד המסרים במרחב.

כדי לסבר את האוזן ולהמחיש את היקף התופעה: לחיים לוינסון, עיתונאי ב״הארץ״, מגיש ב״אופירה ולוינסון״, ומתראיין לבקרים בשלל ערוצי תקשורת יש 242,505 עוקבים בטוויטר (X). לשם ההשוואה, לעיתון בו הוא כותב יש 219,874 עוקבים באותה רשת. לשאול אמסטדמסקי יש 225,003 עוקבים בטוויטר, לעומת תאגיד השידור הישראלי בו הוא עובד, שזוכה ל-294,677 עוקבים. לדפנה ליאל, כתבת חדשות 12, יש 208,056 עוקבים רק בטוויטר, לעומת 700,071 של הערוץ בו היא עובדת, ועדיין, לעיתונאית יחידה, יש כמעט שליש מהעוקבים של כלי התקשורת מהחזקים במדינה. נתונים אלה משרטטים מפת תקשורת חדשה לחלוטין, שאולי ידענו עליה, אבל הולכת ומתחזקת כל יום, מדי שעה.

דווקא עכשיו, כשהתקשורת מוצפת במסרים דחופים ומיידיים ונושאים אחרים נדחקים לשוליים, יש חשיבות גדולה להכיר את המאפיינים הייחודיים של ערוצי תקשורת נוספים. ערוצי תקשורת  שמתוחזקים על ידי העיתונאים עצמם, הם עוד דרך להעברת המסרים החשובים לנו ובפרט לקהלים שהנושאים שלנו נוגעים לליבם.

עיתונאים ועיתונאיות מהדהדים את המסרים שלהם בערוצי המדיה ומרחיבים את הקהילה שלהם

שיחות עם אנשי תקשורת מחדדות את מהות העבודה בערוצי הניו מדיה עבורם. בעידן של רעש תקשורתי בלתי פוסק הם משתמשים בערוצי המדיה שלרשותם בכדי להדהד חזק יותר את המסרים שלהם. הדהוד המסרים בטוויטר מאפשר להם להרחיב את הקהילה המתעניינת בנושאים אותם הם מסקרים, על ידי שיח ודיאלוג עימה. קהילת העוקבים, מתוקף עניינה בנושאים אלו, מהדהדת אותם הלאה. בתוך כך יש להבחין בין הפלטפורמות השונות: הטוויטר עדיין הפלטפורמה המועדפת. הי אינטראקטיבית ומייצרת דיון. אלו שחזקים בטוויטר פונים גם לערוצי הטלגרם, שהם כמו ערוץ פרסום, חד כיווני, בהם ניתן לקבל עדכונים, אך אין דיון או יצירת קהילה, וכנ״ל לגבי ערוצי הוואטסאפ, המאפשרים מעקב, אבל לא שיחה.

נורית יוחנן, כתבת לענייני פלסטינים של כאן – תאגיד השידור הישראלי:

״הדבר המרכז שאני עושה זה להשתמש בדיגיטל שלי, הטוויטר שלי, כדי לדחוף דברים שהיו מתמסמסים בטלוויזיה או ברדיו. הקהל שלי בטוויטר בחר באופן אקטיבי לעקוב אחרי. זה אומר שבשורה התחתונה זה קהל שמעניין אותו מה שיש לי לומר בתחום של הפלסטינים. זה קהל שיותר נוטה לתוכן שלי.

בטוויטר אני יותר חופשיה מאשר בטלוויזיה או ברדיו. בשידור הציבורי ואני רוצה להיות מדויקת ולתת לציבור, למשלם, את השירות. אני חייבת לו דין וחשבון. אף אחד לא אמר לי לפתוח טוויטר, זה משהו שעשיתי על דעת עצמי, זה סמי עבודה. אבל לא העבודה עצמה״.

ניר חסון, עיתונאי הארץ, בעל חשבון טוויטר, מחזק את דברי יוחנן, על הקהילה בעלת העניין שנוצרה סביב חשבון הטוויטר שלו. הקהילה מרחיבה את הקהלים מעבר לקוראי הארץ, ובעזרתה מהדהד נושאים שחשובים לו. אבל גם מחדד איך הטוויטר הפך לכלי עבודה לכל דבר ועניין.

״מבחינתי זה חלק מהפרסום העיתונאי שלי. אין לי שום דבר אישי בטוויטר, מה שאני עושה בעיתון אני עושה שם. אני עיתונאי, לא האדם. רוב העוקבים שלי לא מנויים להארץ, זה מהיר וקצבי ומגיע לקהל שאין לו מנוי לעיתון בו אני כותב. אתה בקהילה שמנהלת שיח, וזה הולך לכל מיני כיוונים. אני רואה את זה כרישות, יש אנשים ששנים עוקבים אחריי ופונים אלי דרך הטוויטר, זו כיכר העיר. ערוץ טלגרם אין לי, זה כמו לצרוח לאוויר, בלי שיח.
.
אני משתמש בזה הרבה לקידום כתבות ולניוז שוטף. כשיש אירועים דרמטיים זה עובד מאוד לעדכן בשוטף, אני אומר למערכת לעקוב אחר הטוויטר שלי, וזו כתיבה דעתנית וחופשית. אני לא אכניס לטוויטר דברים שלא הייתי מכניס לעיתון כדי לרצות ארגון. יש לי פרסונה מקצועית וחשוב שהטוויטר שלי לא יהפוך ללוח מודעות, אני תמיד אפעיל סטנדרט עיתונאי. לדוגמה, אני עובד הרבה עם פרי ג׳רוזלם. יש להם הרבה פעמים חומרים מאוד טובים, שגם חשובים לי ברמת התוכן, אבל הם צריכים לעמוד בסטנדרט עיתונאי. קרה שפרסמתי בטוויטר דברים שכלי תקשורת אחרים פנו אלי לקבל חומרים.

כיום כל העיתונות עברה לדיגיטל פירסט. פעם כתבתי מאמר על הפעם הראשונה בה ידיעה התפרסמה קודם בדיגיטל, לפני המודפס. זה היה בפברואר ,2004 כשאריאל שרון סיפר ליואל מרקוס על ההחלטה בעניין ההתנתקות. והייתה אמורה להיות ישיבה בצהריים, אז זה עלה כסקופ, לא חיכו. היום העיתון הוא סרח עודף של הדיגיטל. הרבה פעמים דברים עולים אצלי בטוויטר לפני האתר גם. אם יש לי סרטון, זו הדרך הכי מהירה להעלות את זה״

עיתונאי ידוע נוסף, אשר ביקש לא לציין את שמו, התייחס לכלי המדיה החברתית שברשותו, בראשו טוויטר, ככלי לדיאלוג, לקבל סיפורים ולהפיץ סיפורים: ״בעיקר זה מכפיל כוח מאוד משמעותי לעיתונאי שיודע לעבוד עם זה״.

המאבק של 'פרי ג'רוזלם' : הפצת הפעילות ברשתות ומול העיתונאים

רעות מימון היא חלק מצוות תקשורת של "פרי ג'רוזלם", קבוצת פעילים שמטרתם להאבק בכיבוש ובאפרטהייד במזרח ירושלים ובכלל, להנכיח את כל מה שקורה מעבר לגדרות. כצוות תקשורת הם פועלים ברשתות החברתיות להפצת הפעילות שלהם, ומול עיתונאים, להעברת מסרים. הפעילות שלהם היא דוגמה מובהקת לקבוצה שהרשת היא רק אמצעי, לא מטרה, ולפעולות יש משמעות בעולם האמיתי.

תוכלי לתת לי דוגמאות לפעולות או מאבקים שהצליחו והעבודה ברשתות עזרה לכך?

"אנחנו כל הזמן מעלים חומרים לרשתות ושולחים לעיתונאים. כך העלנו וידאו של יהונתן יוסף, חבר מועצת עיריית ירושלים, שר וקורא לנכבה שניה – סרטון שתפס תאוצה, והגיע גם לתקשורת. הרבה עיתונאים ופרופילים חזקים ברשתות משתפים דברים שלנו, לפעמים הם גם שוכחים לתת קרדיט, אבל לנו הקרדיט פחות חשוב. חשוב לנו שזה יצא ויקבל תהודה רחבה, כמו הסרטון המדובר. לבד לא היינו מגיעים לתפוצה כזו.

לפעמים עדיף לנו לדעת שלא נקבל קרדיט, אבל שהנושא יזכה לחשיפה. בתמורה, אנחנו גם מהדהדים פעולות שאינן שלנו אבל בנושאים קשורים או שפעילות שלנו מעורבות בהן. כמו הפגנה שהייתה לא מזמן בשדה תימן (מחנה מעצר של פלסטינים מעזה החשודים בקשר לחמאס, מ.ג.כ) שזכתה להרבה תהודה דווקא ברשתות שלנו, ומשם גם הגיעה לתקשורת. במסגרת המאבק המתמשך אנחנו מעורבות בלא מעט פעולות של חשיפה לתקשורת. למשל, יש את המאבק של משפחת סומרין בסילוואן שהיינו מעורבות בו. ביתם היה מיועד לפינוי, והגוף המפנה היה קק"ל, עשינו על זה המון עבודה גם בשטח וגם ציבורית.

איך אתם עובדים מול עיתונאים?

"אנחנו עובדים בדרך כלל עם עיתונאים ספציפיים שמפתחים איתך מערכת יחסים עם הזמן. אנחנו מוציאות הודעות לתקשורת בצורה מסודרת, לרשימת עיתונאים ידועה מראש, ויש לנו פעילות שאנו לא מפרסמים שמתרחשת, אבל רוצים שהיא תהדהד, אז אנחנו מוצאים את הדרכים להעביר את המידע."

את חושבת שאתם עושים הרבה פעמים את עבודת התקשורת?

"אני חושבת פשוט שהתקשורת בארץ לא עושה את עבודתה… אנחנו בעידן אחר של תקשורת, והמטרה שלי שהמאבקים שלנו יתפסו כותרות, יהדהדו ויהיה שיח, ומה שצריך לעשות עושים. אנחנו מהדהדים את מה שנכון לנו בצורה שנכונה לנו. אם זה נכתב טוב על ידי הכתב, נפיץ את זה. הרבה פעמים ניתן קודם סיפור לעיתונאים ורק אז נשים את זה אצלנו. אבל לרוב אין עניין של בלעדיות, אנחנו מפרסמים אצלנו, והדברים מהדהדים הלאה. זה לא מפריע לעיתונאים.

איך לעבוד עם העיתונאים ברשתות?

בעומס העבודה התקשורתית שאינה נגמרת לעולם, איך נכון לעבוד עם אותם מכפילי כוח, עם הקהילות שלהם, כדי שהמסר שלנו יהדהד, יגיע לעיתונאים אחרים, לבעלי עניין, לציבור הרחב?

א. בחרו את השותפים שלכם – אם בעבר בו הסתפקנו בהודעות לעיתונות, כעת ברור שנדרשת עבודת שטח, כדי להכיר כל עיתונאי ועיתונאית וסדר יומם הספציפי. מה מעניין כל אחד ואחת? את מי מעניינים נושאי אקלים וסביבה, מי שם דגש על זכויות אדם או לחילופין מי ליבו בתחבורה ציבורית? בשלב הראשון יש לדעת מי הזיווגים המתאימים לנו, כאלו שנוכל לעדכן אותם על כל דבר שקורה בנושא שאותו אנו מנסים לקדם, וזה ישרת גם אותה או אותו, וגם אותנו כמובן. כל זה לא שונה מהעבודה המסורתית עם תקשורת, בהבדל משמעותי אחד: לדעת מי אושיות הרשת שרלוונטיות לעבודה ברשתות החברתיות.

ב. להפעיל את הקהילה, להגדיל את הרשת – אחרי שחברנו לאושיות התקשורת הרלוונטיות, שרוצות את החומרים השוטפים שלנו, 24 שעות ביממה, ואנחנו רוצים שהם יפיצו אותם יש להפעיל את הקהילה. כי הרשתות החברתיות הן בראש ובראשונה הפעלת הקהילה, הגדלת קהלי היעד ותחזוק התקשורת עמם. ולכן, במקרה הזה, יש לגייס את כל רשת הפעילים לשני צרכים: הראשון – הבאת והעברת החומרים. אם מדובר בפעילות שטח, צריך להיות בתיאום מתמיד, שהחומרים יגיעו, וייצאו. אבל בנוסף לכך, ואולי יותר חשוב, שחברי הצוות בארגון יעקבו אחר אותן אושיות תקשורת שנבחרו לרוץ איתן, ואז, כשעולים חומרים שהעברתם, לרטווט, לאהוב, לחבב, להפיץ. וגם לשאול שאלה ולייצר דיון.

ג. קנאת סופרים תרבה חוכמה? בטוויטר זה עובד – מה זה אומר? שעם כל קנאת הסופרים הזו, לפחות הרשת של טוויטר היא רשת של הרמות. כך אסף ליברמן מגיב לציוצים של עקיבא נוביק. שאול אמסטרדמסקי מצייץ מחדש את יפעת גליק ורועי ינובסקי, וכן הלאה. ככה הרשת עובדת. אז מה נותר לנו לעשות בתוך זה? בעיקר לפרגן, לאסוף אוהדים. אם ראינו שעיתונאי אחד הדהד סיפור של מי שאנחנו עובדות איתו בקבוע, רצוי לפרגן, בלב, בלייק, במשהו. שידע שאנחנו רואים, שהיה שווה להרים את הנושא שלנו. אולי אפילו להודות לו בפרטי. מה שבטוח, להגדיל את תיבת התהודה ומספר הקהלים.

ד. דע את חומריך והתאם למדיום, יש לנו כל מיני סוגי חומרים. יש לנו את הידיעות הבלעדיות, אלו שצריכות לחכות ליום ושעה מסוימים. אבל דווקא הרשתות החברתיות, מעבר להדהוד הבלעדיות, מאפשרות לנו להפוך משהו לסיפור כל הזמן, בכל רגע נתון. ככה גם הקמת אוהלי מחאה, שהיא עניין מתמשך, הרבה אחרי הכותרת, יכולה להמשיך להיות סיפור לאורך היום והלילה. כמובן שגם אלימות משטרתית חלילה, שמעבר לפרסום החד פעמי, יכולה עם מספיק חומרים שמטופטפים כל הזמן, הופכים את הסיפור לסיפור המרכזי. לכן, לצד החומרים הבלעדיים שנאסוף, צריך כידוע לנו, לעשות את עבודת העיתונות, כל הזמן, בשטח, ולהשתמש בכל אושיות התקשורת שידהדו אותה. לשם כך כמובן צריך את הקהילה.

ה. ואולי הכי חשוב – להיות ממוקדי מטרה – בתוך הרעש, צריך לבלוט. בשביל לבלוט, צריך לדייק. צריך נושא, וואן ליינר, ששופך אור על הכול. כמו שאתם יודעים שניר חסון תמיד יהיה האיש שלכם לעניינים היותר ביקורתיים של ירושלים, ככה אתם צריכים לדעת מי אתם, אבל בעוד יותר דיוק, מה הדבר שאתם רוצים לקדם כרגע. מה חשוב יותר מכל, וכך יגיע הרגע שהרעש שתעשו, יעבוד.

אז איך תרתמו את כוחם של עיתונאים ומשפיעני תקשורת לקידום סדר היום הארגוני שלך?

ההבנה הברורה על כוחם הגדל של אושיות התקשורת שלחלקם יותר עוקבים מאשר ערוצי התקשורת המסורתיים, עם קהלי יעד מגוונים יותר, וממוקדי מטרה ועניין. ואיפה אנחנו מוצאים עצמנו בסיפור הזה? משתמשים בכוחם וכוחנו המשותף כדי להשתמש ברעש שהם מייצרים ומטייבים ומדייקים את הכניסה לתוך הרעש התקשורתי הזה לקידום סדר היום שלנו – בוחרים את האושיות הרלוונטיות ויוצרים קשר אישי טוב, מעבירים להם חומרים (מעניינים וייחודיים) סביב השעון (בצורה מנומסת מוסכמת ולא מטרידה כמובן, אבל שמקדמת אותם ואת הדימוי שלהם) ומבדילים כמובן את החומרים האלו מהכתבות הרחבות הבלעדיות. מגייסים את הקהילה, את הארגון או התנועה, כדי להרים לאושיות, להפיץ את הנושאים. מרימים גם לכל קהילת העיתונאים שנותנת גב לנושאים שאנחנו שלחנו, ודואגים שידעו שאלו אנחנו. בקיצור, משתמשים בהם כמכפילי כוח, לא שוכחים לרגע, מה באנו להפיץ, לומר, לספר.