שיתוף ציבור פנימי ככלי להתפתחות הארגון

בשנים האחרונות ליוותי מספר ישובים בארץ בתהליכים קהילתיים מגוונים כגון: כתיבת חזון משותף, חשיבה על הערכים המשותפים, כתיבת תכנית עבודה שנתית בתחום החינוך או פיתוח הקהילה.
באחד היישובים אותו ליוויתי, כשבועיים לאחר שחגגנו את סיום תהליך החזון הישובי, קראתי בקבוצת הווטסאפ של מובילי החזון את ההודעה הבאה, שנשלחה ממזכירת הישוב:

"חברים יקרים! ממש מתרגשת לספר לכם שהחזון שלנו הפך למצפן והוא נמצא במרכז השולחן בכל הישיבות החשובות. ובעליית מדרגה נוספת אנחנו רוצים להתחיל מהלך, יחד עם הרחבת המושב, של קריאת שמות לרחובות. אני מבקשת מכל הנוכחים בקבוצה להעביר רעיונות לקונספט מארגן (ממנו נדלה אחר כך את שמות הרחובות) שמבטאים את הייחודיות של הישוב שלנו. את הרעיונות נעביר להצבעה קהילתית."

שמחתי על שני דברים: על זה שלא יצאתי מקבוצת הווטאסאפ של הקהילה בסוף התהליך, ועוד יותר על זה שיש פירות לתהליך הקהילתי שהם עברו. שהשפה השיתופית שהם חוו והתאמנו עליה בתהליך כתיבת החזון – הפכה להיות השפה הפעילה בישוב.

בתחילת כל תהליך כזה, אני אומרת לצוות המוביל שברור שאנחנו יכולים עכשיו לשבת ולכתוב חזון ישובי מעולה – רק אנחנו – אבל מטרת התהליך היא התהליך עצמו. המטרה העיקרית היא שהם ילמדו איך עושים תהליכים קהילתיים משתפי ציבור, איך מקבלים החלטות בפורמים מרובי-משתתפים, איך לא מפחדים משיתוף ציבור.

מה זה שיתוף ציבור ולמה זה טוב לנו?

צ'רצ'מן וסדן (2003)* מגדירות שיתוף ציבור כך: "שיתוף הציבור הוא תהליך שבו אנשים שאינם נבחרי ציבור או פקידים לוקחים חלק בקבלת ההחלטות ביחס לנושאים הנוגעים לחייהם". רבות נכתב על חשיבות תהליכי שיתוף ציבור כנים ועמוקים ככלי ליצירת חברה דמוקרטית חיה ובריאה. מחקרים תיאורטיים ומהשטח מספרים שתושבים שהשתתפו בתהליכי שיתוף-ציבור הפכו לתושבים מעורבים הפעילים ביצירת מרחב חיים משותף טוב יותר. עוד ראינו כי תהליכים אלו מביאים לחיזוק הערכים הדמוקרטיים והתבססות השלטון, וכן מגבירים את השייכות והמעורבות ובניית קהילה.

רווחים דומים אנחנו יכולים להרוויח אם נפעל בשקיפות ובשיתוף-ציבור גם פנימה, לתוך הארגון הממוסד, ההתארגנות האזרחית או הקהילה שלנו. באם ברצוננו לייצר קהילה תומכת ופעילה סביב הארגון והרעיונות שלו כלים של שיתוף ציבור יכולים לתמוך בתהליכי השייכות הארגונית ובהתפתחות קהילת פעילים רחבה ומעורבת. חיזוק הקהילה הארגונית תורם באופן ישיר להצלחת הארגון בהגשמת מטרותיו ומעלה את הסיכוי להצליח ליצור שינוי במציאות.

רווח חברתי נוסף שנקצור מתהליכי שיתוף ציבור פנים ארגוניים, הוא בתחום פיתוח ההון האנושי שלנו. השתתפות בתהליכים כאלו תורמים להתפתחות האישית, תחושת המסוגלות ואף התנסות בכלי ניהול שונים ומגוונים.

בסופו של דבר, התשתית של חברה אזרחית פעילה וחזקה היא אזרחיות פעילות ומעורבות. זוהי מטרתנו, כארגוני החברה האזרחית לטפח אזרחים מודעים ושותפים, ולשם כך עלינו לנהוג בפעילים שלנו ככאלה- שותפים, מובילים, מנהיגים.

אז איך עושים את זה?

קודם כל לא מפחדים מזה.
אין סיבה לחשוש מתהליכים כאלו. למרות תדמיתם המסורבלת או הלא יעילה אם מתנסים בהם ומתאמנים עליהם, הם הופכים להיות פשוטים ואפילו חלק מחייה ומרומם בהתנהלות הארגונית. פה אזכיר את ההבדל בין יעילות – לעשות את הדברים בדרך הנכונה, לבין מועילות – לעשות את הדברים הנכונים. זה נכון שיותר יעיל להחליט ולתכנן בקבוצה קטנה, אך בהסתכלות ארוכת טווח – תהליכים משתפים מאריכים את חיי הארגון, מגדילים את מוטת ההשפעה שלו ומעמיקים את שיתופי הפעולה הפנימיים והחיצוניים.

אין סיבה לחשוש מאיבוד שליטה, בזבוז זמן ומשאבים או לקיחת החלטות לא נכונות. האמינו בחוכמת ההמונים, בניסיון של הפעילים בשטח ובידע הרב שהצטבר אצלם וסימכו על התהליך. תהליך שמתוכנן היטב ומבוצע בשימת-לב, יביאו אתכם למחוזות חדשים של התפתחות ארגונית.

לפנינו שני מוקדים להרחבת השותפות עם הפעילים שלנו: שקיפות ותהליכי שיתוף-ציבור.

שקיפות

השקיפות היא ערך מוביל בחברה האזרחית ובארגונים. ככל שנרבה בשקיפות: ניידע ונעדכן את הפעילים שלנו על כל מה שקורה בארגון ועל כל ההחלטות שהתקבלו – כך הפעילים שלנו יזכו להרגיש שהם חלק אינטגרלי מההתרחשות. אל תשכחו שידע הוא כוח ואנחנו מאמינים בחלוקת מוקדי כוח😉

דאגו לפרסום עדכונים שוטפים בניוזלטר וברשתות החברתיות – כך השותפים המיידיים שלכם יהיו מעורבים והציבור ידע על העשייה שלכם. הפיצו פרוטוקולים של הישיבות שלכם (כמובן לאחר עריכתם והסכמה על הניסוח על ידי כל המשתתפים). הכלל הוא שאין דבר שלא ראוי לפרסום, מלבד עניינים הקשורים לצנעת הפרט ופרטים שעליכם לשמור בחשאיות למען הצלחת המטרות שלכם. אם יש דברים שאינכם רוצים לפרסם ניתן לכתוב "נערך דיון על הנושא הזה ובסוף הוחלט ככה וככה".

כדאי לפתוח כל מפגש פעילים בעדכונים מהנעשה בארגון. ועידכונים של הפעילים מהנעשה בשטח. כך גם אנשים הפעילים בתחום מסוים יזכו לשמוע על הנעשה בתחומים אחרים בארגון.

שיתוף ציבור

תחילה עליכם להחליט שאכן אתם מאמינים שהפעילים והמתנדבים שלכם הם שותפים אמיתיים להתנהלות הארגון. אם זו אכן התמונה אצלכם, התחילו בדברים קטנים אך חשובים: בכל מייל או פנייה לפעילים הזכירו שאתם תמיד שמחים לשמוע את דעתם, ערכו סקרים פנימיים או שאלות מקוונות, הזמינו את הפעילים לשיחת משוב תקופתית בה הם ישתפו ברעיונות ומחשבות על הארגון ועל הפעילות. זכרו שהפעילים והמתנדבים שלכם, הם אלו שנמצאים בשטח ולכן יש להם ידע חשוב להתנהלות נכונה יותר. פרסמו מועדי פגישות הנהלה והזמינו פעילים להשתתף בהן, וכמובן- פרסמו את הפרוטוקולים של הישיבות.

לעניות דעתי, כל החלטה ארגונית ראויה לתהליך שיתוף ציבור. החל בתכנון פעילות מסוימת, הכשרת מתנדבים או הפקת כנסים וערבי מתנדבים. עבור בהכנת תקציב שנתי ושינויים במבנה הארגוני וכלה בהחלטות אסטרטגיות כגון: כתיבת חזון ומטרות עיקריות, כתיבת תכנית עבודה שנתית ועוד.

תהליך שיתוף ציבור פנימי הוא הזדמנות נהדרת לאתר משתתפים נלהבים ולהציע להם להפוך לפעילים מרכזיים בארגון, לקחת חלק בצוות וכו'.

השלב הבא יהיה תהליך משתף ועמוק בארגון העוסק בשאלות אסטרטגיות: בחרו 2-3 אנשים מהארגון שיהיו הצוות המוביל – הנושא את תהליך שיתוף הציבור הפנימי שלכם. כדאי שהצוות יהיה מעורב מהצוות השכיר והמתנדב של הארגון.

תכנון התהליך הארגוני

מסגרת

הצוות המוביל יתכנן את התהליך כולו: מה תהיה השאלה המדויקת שבה רוצים לדון? כמה פגישות נדרשות לתהליך? מה יהיה התוכן בכל מפגש? אילו מהמפגשים יהיו פתוחים ואלו יהיו למוזמנים ספציפיים? חשוב לפרסם מראש את תאריכי המפגשים, אורכם, והכותרת לכל מפגש.

משתתפים

הצוות המוביל יפגש ויחשוב מי האנשים שכדאי שיהיו חלק מהתהליך. זו יכולה להיות הזמנה פתוחה לכלל פעילי הארגון או לציבור בכלל וזו יכולה להיות הזמנה ממוקדת לבעלי עניין בנושא: חברי הוועד המנהל, עובדים, פעילים מרכזיים, רכזי תחומים או רכזי אזור, מתנדבים קבועים. אפשר אף להזמין שותפים חיצוניים לארגון: קובעי מדיניות שאתם עובדים איתם, אנשים מארגונים אחרים הנושקים לכם, תושבים מהאזור שאתם עובדים בו. האמיצים שבינכם לא יחששו להזמין אף את המתנגדים והמתחרים שלכם. לעיתים יש הפתעות ובעקבות השתתפות בתהליך כזה החומות יורדות והמתנגדים הופכים לשותפים.

הרעיון המוביל הוא לתת לכל בעלי העניין אפשרות 'לגעת בתהליך', להוסיף תחנות ואפשרויות בזמן התהליך שבו יכולים לקחת חלק גם מי שלא לוקחים חלק פעיל וממשי בתהליך. אפשר לערב עוד פעילים ובעלי עניין שלא יכולים להגיע לכל הפגישות ע"י סקר טלפוני או אינטרנטי האוסף מהם את דעותיהם בנושא ואשר תוצאותיו מובאות לשולחן הדיונים הכללי.
במושב אחד שליוותי בתהליך חזון יישובי, נעזר הצוות המוביל את הנוער שחילק דבש ושנות טובות לכל בית בישוב ונתן בידיהם שאלון קצר על החזון, אותו מילאו התושבים והחזירו את הרעיונות לצוות המוביל שהציג אותם בפני משתתפי התהליך.

המפגשים עצמם

כדאי לפתוח את המפגשים של התהליך בסבב הכרות, במיוחד אם יש חשש שלא כולם מכירים את כולם, אבל מתביישים לשאול. ניתן לצרף שאלה שמכניסה את המשתתפים לנושא המפגש. למשל, בנושא של תכנית עבודה שנתית: לשתף בדבר שהכי נהנינו לעשות השנה במסגרת הארגון.

מנחה הערב יציג את נושא המפגש ויאפשר זמן לשאלות הבהרה.

את הדיונים עצמם עדיף לעשות בקבוצות קטנות בהן יכולים המשתתפים לדון לעומקם של דברים ולהגיע למסקנות. יש למנות רשם לכל קבוצה קטנה שרושם את עיקרי הדברים. את המסקנות והתובנות המתקבלות בקבוצות הקטנות אוספים אחר כך במליאה למסמך מסכם לפגישה. את המסמכים הללו ניתן ורצוי להפיץ לכלל בעלי העניין בארגון ולאסוף שאלות ותובנות חזרה לשולחן הדיונים. ניתן אף לגייס את הטכנולוגיה לטובתנו להניח את המסמכים בשרת שיתוף מסמכים הפתוחים להצעות.

לקיחת החלטות בפגישות מרובות משתתפים.

למה "לקיחת החלטות" ולא "קבלת החלטות"? כי הצעה יש "לקחת", יש לבצע החלטה פנימית שאני, כאינדיבידואל, מסכים להחלטה הזו ואני מוכן לבצע את תוצאות ההחלטה בפועל. אינני סביל, אינני "מקבל" את ההחלטה מידי מישהו אלא אני "לוקח אותה". אפשר ללמוד מהאנגלית: to take a decision ולא to get a decision.

חשוב לציין לאורך כל הפגישות בתהליך, שנוסח ההחלטה שתאושר היא זו שכולם "יכולים לחיות איתה". איננו מנסים להגיע להסכמה מוחלטת ומלאה של כולם. אני מסבירה למשתתפים, כי ברור שנוסח ההחלטה לא יהיה זה שהם מסכימים עימו במאת האחוזים, כי הם לא כותבים אותו לבד.

כתבו את נוסח ההחלטה על לוח גדול ושאלו שתי שאלות:

1. האם כולם יכולים לחיות/ להסכים עם הנוסח הזה?
2. האם יש למישהו יש התנגדות למילה או חלק ספיציפי ממה שכתוב פה?

מנחה הפגישה מטפל בהתנגדות ספציפית אם צפה כזו. למשל: מחליף את המילה מעוררת ההתנגדות, משנה את סדר הדברים במשפט, משמיט מונח שמעורר רגשות שליליים חזקים מידי וכו'. כמובן שכל שינוי מחייב לשאול את המציעים של המילים שמעוררות שאלה: האם הם יכולים לחיות עם השינוי הזה?

חשוב!

יש להימנע מדיונים כלליים בשלב הזה, על מהות ההחלטה, או על דרכי הביצוע שלה וכו'. דיון ארוך ומתיש במעגל הגדול, יכול לתקוע את ההתקדמות. חיזרו וכוונו את האנשים לשתי השאלות למעלה, וטפלו רק בהתנגדויות הספיציפיות שעולות.
אם יש מילה / מונח / נושא שמעורר יותר מידי התנגדויות, אני מציעה להוציא אותו כרגע מהנוסח של ההחלטה ולהחליט מתי אתם דנים עליו (בקבוצות קטנות) בהמשך הישיבה הזו או בישיבה אחרת. באופן כללי, כדאי לתלות בריסטול נפרד ועליו כותבים רעיונות טובים שעלו, או נושאים קשורים שלא ניתן לטפל בהם במפגש הזה – לטיפול מאוחר יותר.

מנחה המפגש ימשיך לבדוק אם כולם יכולים לחיות עם ההחלטה הזו ולטפל בהתנגדויות ספיציפיות, עד שאין יותר התנגדויות. זה הרגע המרגש שבו מכריזים בקול רם שזו ההחלטה שנלקחה ומבקשים מכולם לעשות מחווה כלשהי של הסכמה: לצעוק כן!! בהתרגשות, לנוד בראש, לקום, למחוא כפיים.

את המפגש נסיים בסבב סיכום עם שתי שאלות:

1. האם יש לכם משהו לאמר שלא אמרתם?
2. מה הצעד הבא שכל אחד מהמשתתפים לוקח על עצמו לעשות עכשיו כדי לבצע את ההחלטה המשותפת שנלקחה?

כדאי לרשום את הדברים מסבב הסיכום ולהוסיף אותם לסיכום הפגישה שישלח.

פרסום סיכום המפגש

כחלק מהטמעת ההחלטה החדשה בתהליכי הארגון, כדאי לשלוח אותה לכלל אנשי הארגון/ קהילה, עם הצעה לשלוח אליכם הערות או תובנות עד תאריך מסוים. לאחר מכן לפרסם את ההחלטה כרשמית וכיוצאת לפועל. צעד זה חשוב על מנת לרתום ללקיחת ההחלטה האקטיבית גם את אלו שלא השתתפו במפגשים אך הם חלק מהקהילה. נצלו את פרסום הסיכום להזמנה למפגש הבא של הארגון/ קהילה.

ארבע דוגמאות לתהליכים בשיתוף ציבור פנימי

1. קביעת נורמות לשימוש בטלפון

דוגמה לתהליך כזה היה עם הורי כיתה שליוותי ובה היה צורך לקבוע כללים לשימוש הילדים בטלפון. את האסיפה פתחה המורה והסבירה שיש בקהילת הכיתה הורים המתנגדים לשימוש הילדים בטלפון ויש הורים שכבר רכשו לילדיהם מכשיר. מתוך דאגה לשלמות הקהילה והשותפים בה, ומתוך הבנה שההורים שרכשו את הטלפון מרגישים שהם צריכים את המכשיר כדי להיות בקשר עם ילדיהם וכבר אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, היא מזמינה את כולם לקחת חלק בתהליך של קביעת כללים ונורמות לשימוש בטלפון כך שנרגיש שאנו יוצרים עבורם מרחב מגן בתוך המציאות של השימוש בטלפון. ההורים נחלקו לקבוצות קטנות וכל קבוצה ענתה על שתי שאלות:

1. ספרו על מקרה או חוויה שהיו לכם עם טלפון.
2. אילו כללים לדעתכם, ניתן להציע על מנת לשמור על ילדינו בעולם של טלפונים.

ההצעות שהתקבלו בקבוצות הקטנות נרשמו על הלוח. במפתיע, כל הקבוצות הגיעו פחות או יותר לאותם כללים. המורה שאלה האם יש התנגדויות ספציפיות. אחת האמהות התנגדה לאמירה "ילד שמגיע אחר הצהריים לבקר חבר עם טלפון עליו לתת את הטלפון להורה המארח. "המורה החליפה את הכלל הזה בכלל: "כאשר ילד מגיע להתארח בבית חברו, עליו להשאיר את הטלפון בתיקו" ובדקה האם הכלל הזה מוסכם על כולם. לאורך הערב, המורה הזכירה שברור שכל משפחה היתה מנסחת את הכללים אחרת, אבל עליהם להגיע לנוסח שכולם יכולים לחיות איתו. וכך היה. בניהול האסיפה בצורה כזו, דאגה המורה לשמור על ריקמת הקהילה, להכיל ולתת מקום למגוון הדעות שיש בקבוצת ההורים. שום כלל לא נכפה על אף הורה. בצורה כזו היא זכתה לשיתוף פעולה, כמעט מלא מרוב ההורים.

2. שינוי מבנה ארגוני וחלוקת התפקידים בארגון

דוגמה אחרת לשיתוף ציבור: ארגון שליוויתי בתחילת דרכו, רצה לדון במבנה הארגוני ובחלוקת התפקידים הרצויה בארגון, בשיתוף של כחמישה עשר פעילים מרכזיים. המשתתפים נחלקו לחמש קבוצות, כל קבוצה בנתה על בריסטול גדול את המבנה הארגוני הראוי בעיניה והציגה אותו למליאה.

לקחנו את הרעיונות שהיו משותפים לכל הקבוצות וציירנו על בריסטול נוסף. לגבי ה"קצוות" – אותם רעיונות שלא היו משותפים – דנו עליהם לחוד והחלטנו ביחד מה מכניסים ומה מוציאים, תוך בדיקה מתמדת האם כולם "יכולים לחיות" עם ההחלטות הללו. למשל, מישהו הציע שיהיה גייס משאבים במשרה מלאה, והקבוצה חשבה על כך שכרגע אין מימון משרה כזו ולכן כדאי שהתפקיד הזה ייכנס לאחריות וסמכות מנהלי הארגון, בעזרה של אחד הפעילים, עד שהארגון יתייצב מספיק להעסיק אדם במשרה. לאחר מכן, ערבבנו את הקבוצות הקטנות, כל אחת קיבלה תפקיד ארגוני לנתח ולכתוב מה נמצא בהגדרות של כל תפקיד – מה הסמכויות ומה האחריות שלו. את התוצרים הם הציגו למליאה ועל כל תפקיד היה דיון קצר.

3. ערב חזון

במושב אחד שבו ליוותי תהליך חזון יישובי, נערך "ערב חזון" חגיגי. המשתתפים הקבועים בתהליך שיווקו את הערב הזה לכלל התושבים: נתלו מודעות ברחבי היישוב, נשלחו הודעות בקבוצות, נתלתה תיבת הצעות במזכירות והם התקשרו אישית לכל אחד ואחת במושב להזמינו לערב החזון.

חברת הנוער ערכה פעולה מקדימה בנושא וכתבה את החזון שלה לישוב, הנוער הגיע לערב החזון הישובי ונציגיו התפזרו בין הקבוצות השונות והביאו את רעיונותיהם לדיונים.

לערב עצמו הגיעו כ-60 משתתפים. בקבוצות של שישה הם ציירו את תמונת העתיד המיטיבה של הישוב בעוד חמש שנים, ותימללו את התמונה. כל קבוצה הציגה למליאה את התמונה שלה. את המילים שעלו כתבנו על הלוח ואז יצרנו ממנו משפט אחד שכולל את המילים שקיבלו הכי הרבה ייצוג, הכילו מילים אחרות בתוכן ויצגו בצורה הטובה ביותר את הדברים שעלו בקבוצות. יצרנו את המשפט הבא: "היא מרכז יפה ומטופח שבו חיה קהילה משפחתית בעלת שורשים, וערבות הדדית. חברה יוזמת, פעילות רב גילאית, תיירות מחברת, כלכלה מקומית וחיבור לטבע ולסביבה, המאפשרת מקום מכבד למסורת ולמגוון האנושי בגליל." לאורך הדרך בדקתי "אם כולם יכולים לחיות עם הנוסח הזה" וטיפלתי בהתנגדויות ספיציפיות שעלו, עד שהגענו לנוסח המוסכם על כולם.

4. כתיבת חזון חינוכי

בישוב אחד שליוותי בתהליך כתיבת חזון חינוכי לישוב, ערכנו ערב פתוח בו השתתפו כ-60 תושבים. הם נחלקו לעשר קבוצות, כל קבוצה יצרה את "תמונת העתיד המיטבית בתחום החינוך". בהצגה למליאה כל קבוצה תרמה ללוח את המילים שהכי תואמות לחזון שלהם. יצרנו מהמילים משפט חזון אחד, בגישת "האם אתם יכולים לחיות עם המשפט הזה?" הכנסנו למשפט החזון את כל המילים שחזרו פעמים רבות. "החינוך בXXX הוא היכל ולב, המשלבים את הכוחות הקהילתיים ומביאים ל: עשייה משותפת, הכרות וביחד. היוצרים: בית, תחושת שייכות וחסן. החינוך בקהילה נותן מענה המשלב את כל הגילאים והדורות ומאפשר: חופש, מגוון חינוכי (*) ומעודד יזמות, אמנות, אחריות אישית, עזרה הדדית ושיוויון הזדמנויות."

שתי קבוצות דיברו על "ערבות הדדית". כששאלתי "האם מישהו מתנגד לחלק במשפט"? אחד המשתתפים אמר שהיה שמח להחליף את המילה "ערבות" במילה "עזרה". בדקתי אם מציעי המילה "ערבות" את נכונתם להחליפה ולאחר שהסכימו – שינינו את המושג בנוסח החזון. משתתפת אחרת הביעה הסתייגות מהמונח "מגוון חינוכי" בשל ההשלכות של חופש חינוכי שיפזר את הילדים בישוב קטן שכזה במקום ליצור אחדות וקהילתיות. מאחר וסיכמנו מראש שלא נכנסים לדיונים ארוכים, סימנו את המונח "מגוון חינוכי" ב (*) וחזרנו אליו לדיון מעמיק במפגש הבא.

לאחר דיון ההחלטה היתה להשאיר אותו במקומו, עם הכוכבית ושוועדת חינוך, האמורה להוציא את החזון לפועל – תשים לב שכל החלטה שתילקח בעתיד תבחן היטב את ההחלטה בעיניים ביקורתיות בהקשר של המגוון החינוכי.

כתיבת תכנית העבודה לאור החזון, נכתבה גם היא במפגש רב משתתפים. בזוגות, המשתתפים הציעו אבני דרך לביצוע החזון במהלך השנים הקרובות. הזוגות הצטרפו לרביעיות וכל רביעייה קיבלה שתי אבני דרך לכתוב לה את היעדים. לאחר מכן, כל רביעייה קיבלה הצעות שנכתבו ע"י קבוצה אחרת ובחנה את היעדים שנכתבו בשום לב. יש לציין, שלאחר כל פגישה שכזו הצוות המוביל הפיץ את סיכום הפגישה לכל הישוב ונאספו הערות ותובנות גם מתושבים שלא השתתפו במפגשים.

בעיני, הנזק שיגרם מהשתתפות בתהליכים שתוצאותיהם לא מגיעות ליישום, גבוה מהנזק של המנעות מתהליך המערב פעילים בלקיחת ההחלטות הארגונית. כלומר: אם אינכם מתכוונים להטמיע חלק מעצותיהם או תבונתם בתהליכי הארגון – וזה ממש בסדר שזה לא חלק ממארג הערכים הארגוניים שלכם- אז המנעו מתהליכי שיתוף-ציבור.

לסיכום

שקיפות ושיתוף ציבור הם כלים מרכזיים ביצירת ריקמת פעילים חיה ומעורבת בארגון/ קהילה שלנו. חרף תדמיתם הלא מיטיבה: שהם מסורבלים, מחשקים החלטות, מעצימים קבוצות מסוימות בארגון ועוד, ניתן ללמוד ולהתאמן איך משתמשים בכלים אלו בקלות ובזרימה ולכוון את התוצאות לצמיחה כללית של הארגון/ הקהילה.

איך אמר אלכסנדר אוגוסט לדרי-רולן? "אני חייב ללכת בעקבותיהם, אני המנהיג שלהם."

*השתתפות – הדרך שלך להשפיע, ארזה צ'רצמן ואלישבע סדן, הוצאת הקיבוץ המאוחד – 2003