לדאוג לעולם או לדאוג לעצמנו? אפשר גם וגם!

אין ספק שעבור פעילות ופעילים חברתיים, התקופה המחאתית הזאת מרגשת, סוחפת, נותנת דרייב וממלאת בתקווה. רבים מאיתנו יוצאות ויוצאים מדיי שבוע לבלפור ולצמתים. רבות ורבים מרגישים שוב, הזדמנות אמיתית לשינוי, להעלאת מודעות ולאיחוד מאבקים. ההתלהבות המהפכנית הזאת קורית מן הסתם במקביל ללחצים הרגילים של החיים בצל מגפת הקורונה ובכלל: עבודה, לימודים, משפחה, הישרדות כלכלית, דאגה לבריאותם של יקירינו ועוד.

בנוסף לעייפות המצטברת של מחאה אינטנסיבית שנפרשת על פני חודשים, אנחנו מתמודדים עם אירועים לא פשוטים כמו: קולות של דה לגיטימציה וזלזול במחאה, דיכוי אלים של ההפגנות בבלפור ובמקומות אחרים, מאות מעצרים, אלימות מצד אנשי ימין קיצוני ועוד ועוד.
כשכל הלחצים הללו מגיעים ביחד אנחנו נהיים פגיעים יותר מבחינה רגשית ועלולים לחוות לחץ ייאוש, כאב ושחיקה שיכולים לפגוע באיכות החיים, בתפקוד היומיומי, ובפעילות החברתית שלנו לטווח הארוך.

אקטיביסטים לא נשחקים אף פעם

הרבה פעמים נראה שאין מקום להתעכב ולדבר על שחיקה במציאות של המרוץ לשינוי חברתי שמחפש כל הזמן את השיא הבא או את המאבק החדש שראוי להילחם למענו. הרבה פעמים אנחנו מחזיקים דימוי שגוי על עצמנו ועל אקטיביסטים אחרים, כאילו אנחנו חסינים, חזקים ומחוספסים, נעדרי הצורך או הפריווילגיה לקחת רגע לעצמנו, לנוח ולעבד את מה שעובר עלינו.

כפעיל חברתי ותיק וכמי שניהל, קרוב לעשור, ארגון מתנדבים אקטיביסטי אני יודע להגיד שכמו שאקטיביזם יכול להיות משמעותי, עוצמתי ומתגמל ככה הוא יכול להיות סיזיפי, שוחק ומחליש. לאורך שנותיי באקטיביזם יצא לי לפגוש פעילים ופעילות מדהימים שנשחקו ויצאו מהמעגל. אני גם מכיר לא מעט שממשיכות וממשיכים למרות שחיקה גדולה שפוגעת בקיימות האישית שלהם ואף גורמת להם לפגוע באחרים. בניגוד לדימוי הקשוח, אני יודע לומר שרבים מהאקטיביסטים הנחושים והמחויבים ביותר, חווים לא מעט כאב בפעילות שלהם ולמעשה הם א.נשים רגישים ופגיעים ביותר. אלו שני הצדדים של אותו המטבע. עוצמה ורגישות שהופכים אותנו ללוחמי ולוחמות צדק נחושים ובלתי מתפשרים.

שחיקה יכולה להצטבר ולהתחפר בתוכנו, בשקט ובהתמדה. הרבה פעמים בלי התראה מוקדמת אנחנו מרגישות, בבת אחת, את האימפקט הקשוח שלה. פתאום כל הריאקטיביות של הפעילות שלנו והשחייה הממושכת נגד הזרם, תובעות את מחירן.

זה קורה לרוב כשאנחנו לא מודעים מספיק לאימפקט הרגשי של הפעילות שלנו עלינו. הרבה פעמים אנחנו מרגישים ומרגישות אותו, ביתר שאת, אחרי תקופה ארוכה שפעלנו מסביב לשעון, כשהכול בער מסביבנו. לרוב זה יהיה אחרי פרק זמן שלא נחנו או אכלנו כמו שצריך, כשחווינו אכזבה או כאב גדול או כשלא הצלחנו, כפי שציפינו, למרות כל ההתמסרות והמאמצים.

איך שומרים על חוסן רגשי?

שחיקה נובעת מעייפות מצטברת, מפעילות מתמשכת בחוסר וודאות, כשאנחנו מרגישים ומרגישות הרבה משקל וכובד על הכתפיים שלנו. שחיקה קורית כשאנחנו חשופות לביקורת יומיומית, להטרלות כאלו ואחרות, בשטח או ברשתות החברתיות, כשאנחנו מתמודדים עם אלימות שמופנית כלפינו או כלפיי אחרים, להתנכלות של המשטר וגם כשאנחנו לא נתמכות מספיק על ידי השותפות והשותפים שלנו. לפעמים זה קשור גם לביקורת עצמית ולציפיות לא ריאליות, שלנו מעצמנו.

חוסן רגשי יכול לעזור לנו להתמודד עם הרבה מהאתגרים שלנו כפעילות ופעילים חברתיים. חוסן רגשי זה דבר שצריך לפתח ולטפח. זה לא דבר פשוט או טריוויאלי ולצערנו, הרבה פעמים, זה הדבר האחרון שאנחנו משקיעות ומשקיעים בו.

לאורך הדרך למדתי שפרקטיקות קטנות יכולות להפוך את החיים האקטיביסטיים שלנו ליותר חסינים וברי קיימא. דברים כמו: עיבוד חוויות באמצעות שיתוף או כתיבה רפלקסיבית, חמלה ואמפתיה כלפינו וכלפיי השותפים והשותפות שלנו, תקשורת בריאה ומיטיבה, פירגון והעצמה, התבוננות פנימית, אכילה מסודרת ובריאה, זמן למנוחה וכמובן שייכות לקהילות חזקות ומשמעותיות שמחזקות את תחושת הערך והמשמעות שלנו.

קחו לכן רגע לבדוק, במי אתן יכולות להיתמך, לעבד ביחד חוויות ורגשות, לשתף ולהתעצם. אם תשאלו אותי, זה הדבר הכי מהפכני שאנחנו יכולות ויכולים לעשות בימים הבוערים האלה. העולם צריך אותנו, מנוסים, מלאי הזנה וחסינים רגשית, כי הדרך לשינוי עוד ארוכה והתפקיד שלנו במהפכה הזאת גם הוא גדול ומשמעותי עד מאד.
שנה חדשה זה זמן טוב לעצור לרגע, למלא מצברים, ולייצר לעצמנו מנגנונים של חוסן נפשי ואנרגיות מתחדשות.

הכותב: מור גלבוע, מנכ"ל מגמה ירוקה לשעבר. שותף ביוזמת 'אקטיב לב' – מרחב מתמשך לעיבוד רגשי לפעילות ופעילים חברתיים מכל זירות השינוי בארץ.