אם רק הייתי יודעת אז את מה שאני יודעת היום הנחייה במחכנה פליטים אלפידה, יוון

אם רק הייתי יודעת אז את מה שאני יודעת היום

בקיץ 2011 לא רק נפתחה להרבה מאיתנו התודעה, אלא גם רצון מחודש לתקשר.
ולא רק לתקשר, אלא לנהל שיחה משמעותית.
הרחובות שקקו חיים, מאות אלפים שטפו את הכיכרות, ומשהו חדש ריחף האוויר. תחושת מסוגלות ואופטימיות מדבקת – תראו, אפשר. תראו, אנחנו פה. ואכפת לנו. ורוצים. ובואו נדבר.
רק מה? לא באמת ידענו איך. ועוד פחות מזה איך לקבל החלטות בקבוצות גדולות.

אסיפות עם

נניח מה קורה כש-200 אנשים ברחוב צריכים להחליט עכשיו אם הולכים לחסום את האיילון או לשוב למאהל? או כשחברת כנסת מגיעה לבקר ומאות אנשים מתגודדים, חלק רוצים לדבר וחלק רוצים לשפוך עליה מים או מילים קשות?

"אסיפות עם" התקיימו בכיכרות ופינות רחוב ברחבי המדינה. תור דיבור, שתי דקות לכל אחת לדבר, נבחרי כל אסיפה מגיעים לאסיפה ארצית. תנועות ידיים; סיבובים נלהבים אם הסכמנו, איקס בין שתי הידיים אם לא תפסו במהרה. אני חשבתי שזה נהדר, היכולת להביע את עצמך מבלי להפריע את רצף הדיבור, בלי להיכנס לדברי האחר.

תור הדיבור הרחיק בין הגירוי (הטריגר) לדיבור, זאת אומרת שאם נאמר משהו שהכעיס אותי אני לא אוכל להתייחס אליו עד שיגיע תורי, עשר או עשרים דקות אחר כך, כשהכעס נרגע, הנושא כבר עבר מזמן והשעון מתקתק.

ומעל הכל, באסיפות העם שירשנו מאחותנו הגדולה (במחאה) בספרד, היה איסור מהותי על נאומים, על אמירות סוחפות ומלאות כריזמה או פאתוס, על פרסונות. המטרה הייתה להעדיף תוכן ומשמעות על רטוריקה והאדרת המנהיג.
מטרה ראויה, יפה. אז כולם היו מוזמנים, כולם שווים, וכולם יידחסו לאותן משבצות של שתי דקות. היום, כמעט עשור אחר כך, ולאחר מאות שעות הנחייה השתתפותית, אני יודעת שאף מודל או מתודולוגיה מובנית לא יכולה לעבוד עבור כל קבוצה בכל מקום. למדתי שמסגרת שיח שמראש מנסה להשטיח, לצמצם ולרדד לא יכולה להוליד שיח משמעותי. שיח משמעותי גם לא קורה אל מול שעון מתקתק או עשרים דקות אחרי שמשהו בתוכי זז, וביקשתי לדבר. זה היה ניסיון מעורר השראה וראשוני, ולמדנו שם המון.

ב2012-13 צצו להם עשרות קואופרטיבים, איגודים וקבוצות פעולה סביב מטרות שונות. אידאולוגים, חברתיים ומלאי מוטיבציה ניסינו לשנות את העולם, מלמטה למעלה, כי ה"מנהיגים" בטח לא התכוונו להקשיב ליותר מחצי מיליון אזרחים שיצאו למחות. למה להם? לא היו לנו סיגרים או הקלות רגולטוריות להציע.

לקחתי חלק פעיל בכמה וכמה מסגרות כאלה, ולצערי הרב גיליתי שגם במקומות הכי אידאולוגים, בקבוצות נקיות משחיתות או מניעים נסתרים, בסוף מצאנו את עצמנו לפחות בחוויה שלי, משעתקים את מבני הכוח בהם גדלנו. לא ידענו אחרת, וניסיון ללמוד וליישם מבנים סוציאליסטים משטיחים לא עזרו לנו להתקדם, כי לא התאימו למציאות האינדיבידואליסטית של שנות האלפיים.

הבנתי שאי אפשר לבנות עולם חדש עם כלים ישנים, ויצאתי לחפש דרך אחרת.

את אומנות המנהיגות ההשתתפותית (הידועה גם כאומנות האירוח- ראו The Art of Hosting) הכרתי דרך מכון השל לקיימות, ארגון חדשני, סביבתי-חברתי מתקדם וחשוב. בכנס של השל הכרתי את מריה סקורדיאלוס, אחת ממייסדות תפיסת המנהיגות ההשתתפותית. כשחוויתי את מריה מחזיקה מרחב, כשהרגשתי בפעם הראשונה איך ניתן לקדם קבוצה אל עבר מטרה, יחד עם התייחסות אישית לקולות השונים, כשהבנתי איך הפרעה רגשית יכולה להיות כוח עזר משמעותי לקידום השיחה ולא משהו שיש לדחוס הצידה או החוצה ידעתי שמצאתי זהב.
שאולי, רק אולי, זה החלק החסר.
החלק שיכול לחבר בין ההצהרות והמילים היפות על מעורבות והכללה לבין מציאות של מבני כוח דכאניים, החלק שיכול לתת ביטוי ומקום ראוי לרגש, לכריזמה- תוך החזקת המרחב השיוויוני שמבקש מקום לכל קול בחדר.

אז מה אני יודעת היום, שאם הייתי יודעת אז היה יכול לשרת אותנו, ואת השינוי שרצה, ועדיין רוצה לבוא עלינו לטובה?

לארח מבלי להשתלט – אפשר לתפוס מרחב, להיות גורם מרכזי שמארח את השיחה מבלי להשתלט עליה, אם הקבוצה רוצה בזה ומזמינה אותך לעשות כן. בעזרת רגישות וניסיון, מתודולוגיות השתתפותיות והקשבה לרבדים שונים ניתן לייצר מקום נכון לכל שותף במעגל, לא על פי חלוקת השעון, אלא על פי הצרכים וההסכמות אליהם מגיעה הקבוצה.

גבולות מחויבות וזמן – כדי לעשות את העבודה הרגישה והעדינה של בניית קבוצה, הסכמות והגעה לאינטימיות שמאפשרת שיח משמעותי צריך גבולות, מחוייבות, וזמן. אז ישיבה ברחובות יפה בתפיסה, אבל עושה את זה קשה עד בלתי אפשרי לשמור על מרחב בטוח לנושאים אישיים או רגישים. כמו כן ההכללה כעיקרון מקסימה ויצרה כמה מהרגעים היפים ביותר עבורי בקיץ 2011- אבל קבוצה מתחלפת בה כל אחד יכול להיכנס לרגע, לנאום ולצאת לא מזמינה לקיחת אחריות משותפת ובניית חוכמה קולקטיבית אלא יותר הטחת אמירות, והמון פעמים פשוט הרגיש כמו מרחב טיפולי. גם זה חשוב, אבל לא תמיד, ולא במחיר ההתקדמות הקבוצתית.

לתת מקום ל"הפרעה" – מגוון אנושי, רעיוני ותוכני הכרחי כדי לייצר רעיונות ופתרונות שיכולים להשפיע באופן נרחב על המציאות. כשכל המעגל מסכים לגבי משהו זה נעים, אפילו כיף- אבל אם זה ממשיך לאורך זמן צריכה להידלק אצלנו נורה אדומה. כמנחה השתתפותית, אני מעודדת את חברי הקבוצה לבדוק ולאתגר את הגבולות, ומחבקת הפרעות. בדרך כלל אם אישה אחת מביעה התנגדות זה אומר שעוד 3-4 חושבים את זה ולא אומרים, וייתכן שיש כאן חוכמה מהותית למעגל. לעיתים קרובות ה"הפרעה" שאדם מחזיק בבטן יכולה להתפתח לתובנה משמעותית שעשויה להביא אותנו לפריצת הדרך לה פיללנו. השאלה היא אם כמנחים אנחנו יודעים לייצר מרחב מאפשר לאותה "הפרעה" להגיע.

לדעת לדייק את התהליך – מאות אנשים יכולים להגיע ביחד להבנות מהירות בעזרת תנועה במרחב, שאלות עוצמתיות והנחייה נכונה.

יישור קו – מיסגור נכון של שיחה או מפגש יכול להיות כל ההבדל. באנגלית קוראים לזה Framing, בעברית זה לעיתים תיאום ציפיות, ולעיתים פשוט שיתוף של המנחה (בעל הכוח) עם המשתתפים במה מתוכנן למפגש הקרוב. אם כולנו יודעים מה המטרה, מה נעבור ולאן מקווים להגיע יש קרקע יציבה ושווה יותר עבור כולנו לקחת אחריות משותפת על מה שיקרה במפגש.

באותה דוגמה של 200 אנשים בפינת הרחוב המנסים לקבל החלטה משותפת, אם נמסגר את זה נכון, ידעו כולם שזה לא המקום להיכנס לפרטי פרטים, טיעונים ארוכים על תפיסות עולם שמהם נגזור את המהלך. כאן יתאימו יותר כיווני פעולה מתומצתים ושימוש נרחב בתנועות ידיים והליכה במרחב. (תתקרב לאדם שאתה מסכים עם האמירה שלו, לדוגמה). אם נוכל להציע את זה לאותה התקהלות ולקבל את הסכמתם נוכל לפעול יחד טוב יותר.

לדעת להבחין בין ה"מה" ל"איך" – עוד סוג של מיסגור שבחוויה שלי של 2011 היה חסר מאוד הוא ההבדל בין ה"מה" ל"איך". כמעצבת ומלווה תהליכי שינוי השתתפותיים אני פוגשת המון ארגונים, קהילות וצוותי עבודה שמתקשים בלייצר בהירות במקומות הללו.

לפעמים הנושא הוא כביכול מאוד השתתפותי, שאלה ברורה ועוצמתית, אבל השיח מתנהל בצורה מאוד סוגרת, כשבעל הכוח שואל, מקשיב ועונה לכל דעה שעולה. המון פעמים ללא ידיעת אותה דמות בעלת כוח, זוהי אסטרטגיה ששומרת את מרכז הכוח בידיה – וכך עשויה לנטרל את השיח הפורה וההשתתפותי. איך אותה שיחה הייתה יכולה להראות אם בעל הכוח היה מניח את השאלה במרכז המעגל, ומאפשר לשיחה להתגלגל?

אחד הציטוטים האהובים עליי מעולם המנהיגות ההשתתפותית הוא: Trust yourself, Trust the Group, Trust the Process. [תאמיני בעצמך, תאמיני בקבוצה, תאמיני בתהליך].

להבדיל בין היררכיה ל"מבני כוח מדכאים" – ב-2014, כשהבאנו לארץ את מריה ומורות נוספות להכשרה הראשונה באומנות המנהיגות ההשתתפותית חשבתי שהמטרה שלי היא השטחת היררכיות. בכלל, עולמי נצבע בשחור ולבן, כשעם השנים אני מבינה וחוגגת יותר ויותר את האפורים.

ביוונית, משמעות המילה היררכיה היא סדר קדוש. יש היררכיות טבעיות ומיטיבות – היררכיה של ידע (כמה אני מוקירה ומעריכה את המורות הנהדרות שלי), היררכיה של גיל או ניסיון, היררכיה של כמה אני רגישה לנושא מסויים. לדוגמה, אם נקים יחד מיזם משותף שיעסוק בפינוי אשפה במושב שלי – כנראה שדעתי תהיה חשובה יותר מדעתו של שותף שגר בתל אביב, פשוט כי זה משפיע עליי יותר. במחאת יוצאי אתיופיה נגד האלימות המשטרתית דעתו של פעיל מהקהילה תהיה חשובה יותר מדעתי, כי הוא חלק מהקהילה ואני לא. הנה לפניכם, היררכיות ברורות, טבעיות ובריאות.

בעולם בו גדלנו, למדנו לבלבל בין היררכיה כמושג "נקי" לבין מבני כוח מדכאים. כפי שאני רואה את זה היום, הבעיה היא לא היררכיות אלא מבני הכוח שאנחנו מלבישים עליהם, וניצול יחסי הכוח לדיכוי ורמיסה זכויות אדם ויכולת הבעה והשתתפות של אחרון השותפים.

כן, העולם הקפיטליסטי הישן רוצה לרומם את הVIP's, לייצר קטגוריות אנושיות בדלניות ולרומם ב"כבוד" ויראה אנשים מסויימים – זה פסול בעיני. אבל אם מחפשים יותר את האפורים, את הרצף, נוכל לשאול את עצמנו איזה היררכיות טבעיות וחיוביות קיימות בחיי היומיום של כל אחד מאיתנו?

על הרצף – אם ברצף עסקינן, הנה המסקנה החשובה ביותר אליה הגעתי סביב נושא המנהיגות ההשתתפותית. השתתפות היא רצף. תרבות ארגונית לא משתנה ביום אחד, ולא נכון יהיה לנסות להעביר מערכים שלמים וקהילות מורכבות לתפיסה השתתפותית בבת אחת. בעזרת הבנה עמוקה וניסיון רב נוכל לנסח הזמנות ומרחבים השתתפותיים במערכות לא השתתפותיות. איים, נאות מדבר בהם נוכל לתרגל ולצבור ביטחון ביכולת לעשות יחד לפני שננסה להכיל את התפיסה באופן גורף.

באותה צורה, בעל הכוח לא חייב לשחרר את כל השליטה בנושא מסויים, אלא ניתן לבחור בקפידה מה נכון לפתוח, לשתף, לשאול או לשחרר לשותפים גם בתוך מסגרת מסויימת של תנאים מקדימים. דוגמה לכך תהיה בניית תקציב לעמותה לשנה הבאה – ייתכן מאוד שיש דברים מחוייבי מציאות שלא נוכל לשנות. אבל האם יש פינה מסויימת, נושא או משאב שכן יכול להיפתח להחלטה השתתפותית יותר? שם אפשר להתחיל.

לאומנות המנהיגות ההשתתפותית יש כלים ומתודולוגיות מעולות להציע לכם. קפה עולם, קפה פרו אקטיבי, מרחב פתוח ותרגול מעגל הם רק חלק מארגז הכלים העוצמתי שאנחנו עובדים איתו. רק מה, אם נחזיק בכלים אבל לא במהות נמצא עצמנו שוב ושוב באותו הפער, שמדבר ומזמין התנהלות מסויימת אבל מגלם ומנכיח את מבנה הכוח הישן. לכן בהכשרות שאני מציעה אנחנו עושים עבודת בסיס משמעותית, לפרק ל-mini skills, להרגלים קטנים ותצורות מחשבה את הערכים עליהם תפיסת ההשתתפות בנויה, לפני שאנחנו קופצים אל תוך הכלים עצמם.

במאמרן המכונן של מרגרט וויטלי עם דבי פרייז- מגיבור למארח (מתורגם לעברית) נוגעות המחברות גם בקושי והכאב הרב של המנהיג שרוצה לעשות את המעבר מלהיות גיבור- כזה שמוביל, יאללה אחריי, אני אפתור את כל הבעיות- למנהיג מארח, כזה שיודע לכנס מעגל ולייצר מרחב לחוכמה קולקטיבית להיוולד כתשובה הנכונה ביותר למציאות מורכבת של ימינו.

"…הדחפים הגיבוריים שלנו נולדים לרוב מהכוונות הטובות היותר. אנחנו רוצים לעזור, אנחנו רוצים לפתור, אנחנו רוצים לתקן. אבל זוהי אשליית המיוחדות, שאנחנו היחידים שיכולים להציע עזרה, שירותים, יכולות. אם אנחנו לא נעשה זאת- אף אחד לא יעשה זאת. לדרך הגבורה הזאת יש רק יעד אחד מובטח- בסוף אנחנו מרגישים בודדים, מותשים ובלתי מוערכים."

בארץ בשנתיים האחרונות אנחנו רואים פריחה אדירה של עולם המנהיגות ההשתתפותית. ארגונים מוסדיים רבים כמו עיריות וזרועות ממשל כבר מחפשים את תובנות החוכמה הקולקטיבית, ואין לי ספק שנכון שעולם העמותות והחברה והאזרחית יובילו את הדרך.

  • איפה היית ממקם את עצמך ואת הארגון שלך על הרצף ההשתתפותי?
  • האם יצירת מרחב השתתפותי יותר בקהילה שלך שווה את המשאבים שזה דורש?

כי השתתפות, כמו מרק טוב, מתבשל על אש קטנה, דורש זמן ומשאבים – אך בסוף יוצא טעים יותר מכל מנה חמה או שניצל קפוא שנכין במיקרוגל.

המחזור הקרוב של אומנות המנהיגות ההשתתפותית למנהלי ומנהלות קהילה שאנחה יחד עם רוני קנטור מ Community Forward, ארגון מנהלי הקהילות של ישראל יגע בעומק בנושאים הללו. בימי שני בחודש ינואר 2020 נצלול יחד למסע חוויתי, לימודי, השתתפותי שיכול לעשות את השינוי העמוק אותו את מבקשת, עבורך ועבור הקהילה שלך. כאן כל הפרטים על ההכשרה.

כותבת המאמר: מאיה רימר – מומחית למנהיגות השתתפותית, פעילה חברתית שמאמינה שמנהיגות השתתפותית היא מערכת הפעלה טובה יותר לאנושות.