מתי תנועת מחאה מחליטה להתפרק?

מתי תנועת מחאה מחליטה להתפרק?

"חייבים לעשות משהו לפני – ולא רק לבכות אחרי" אלו המילים שאמרה רחל בן דור מייסדת ויו"ר תנועת ארבע אמהות – לצאת בשלום מלבנון, בהלוויית בן כיתה של בנה, שנהרג באסון המסוקים בפברואר 1997. אותו רגע מר של שכול בקיבוץ משגב עם הצמוד לגבול, היה הרגע בו החל למעשה המאבק שלה למען החיים. "הבטחתי לעצמי ולו שאעשה הכל להפסיק את המוות המיותר הזה".

"לאחר הלוויה ביקשתי מחברות וחברים שעמדו לצידי ליד הקבר הטרי, להיפגש לישיבת חשיבה ראשונה בבית שלי בראש פינה. ראש הממשלה היה אז נתניהו, וצה"ל מנה את השנה ה-15 לשהותו בלבנון. בשלוש וחצי השנים הבאות הקדשתי את כל מרצי וזמני להקמת תנועת ארבע אמהות – לצאת בשלום מלבנון. בתור תושבת גבול הצפון ידעתי שהמלחמה בה שירתו האבות ודור הבנים ממשיך לדמם בה, לא מגנה עלינו, לכן ראיתי ביציאה מלבנון משימה הכרחית על אף שידעתי שתהיה קשה להשגה".

"עבדנו קשה יום יום ללא הפוגה, במשך שנים של מחאה, עד שתחת שלטונו של ברק, צעק החייל האחרון בעודו סוגר את השער 'אמא, יצאתי מלבנון', ושקט השתרר בצפון. באותו רגע שהיה מעורב בשמחה על ההישג, ובעצב על האבידות, הכרזנו על פירוק התנועה, כפי שהבטחנו לעשות כבר בתחילת המחאה".

עם ציון שני עשורים ליציאה מלבנון, ביקשנו מרחל להסתכל בפרספקטיבה על מה שבדיעבד נראה כסיפור הצלחה ייחודי של תנועת מחאה בישראל.

רגע לפני שאנחנו חוזרות לאותם ימים, מה את עושה בימים אלה?

"אני עסוקה בליטוש אחרון של נוסחים לספר אותו אני עומדת לפרסם, ומשחזרת על פי מסמכים מקוריים, את תהליך הבנייה של תנועת מחאה, ואת הקשיים שחווינו באותן שנים סוערות. זו הזדמנות להעלות את הדילמות האישיות, הפוליטיות והחברתיות עמן התמודדנו, אשר משקפות את פני החברה בישראל מאז ועד היום".

בפתיח של הספר, היא מבטיחה שגם תחשוף סיפורים לא ידועים עדיין, למשל: "איך ניסו הפוליטיקאים לנכס אותנו למען האג'נדות הפוליטיות שלהם, ולגרור אותנו לויכוח עם הצבא, כדי להוריד את הלחץ שהפעלנו עליהם לקבל החלטה מדינית. ואיך הם הכפישו את המחאה שהובלנו כאמהות מהצפון, תוך זלזול ביכולת שלנו להביא לשינוי במדיניות הביטחון בצפון".

מהם הלקחים שתנועות מחאה יכולות להפיק מהניסיון שלכן?

"אני אף פעם לא מוכנה להיות בתפקיד היועצת, אני אשת עשייה, וגם היום אני מעורבת בפעילות של תנועות חברתיות ופוליטיות. ובכל זאת, מה שאני יכולה לומר מניסיוני שחובה להתמיד ולא לוותר. זה תהליך ארוך ומתיש שתוצאותיו אינן ידועות מראש, ובמציאות ההפכפכה של אזורינו, אין כל ערובה לכך, שנעמוד במבחן התוצאה".

"אומרים לי היום שזה היה סיפור הצלחה, אבל כשפעלנו בכל הכוח להשאיר את המחאה על סדר היום המדיני והציבורי, לא ידעתי כלל אם נצליח, אבל ידעתי שלא אפסיק עד שהמטרה תושג. זה היה תהליך סיזיפי, יום אחד נראה היה שהצלחנו לסדוק את חומת האדישות והציניות של הממשלה, למחרת הייתה נפילה וחזרנו כמעט לנקודת המוצא. כל לילה חשבתי מה לעשות ביום הבא, ואיך להאבק מחדש בצורה יצירתית כדי למשוך את התקשורת ולהעלות את המלחמה הנשכחת, לתודעת הציבור. עבדתי מסביב לשעון, כדי לגבש כיוון ולבנות את התשתית הארגונית ואת שגרת הפעילויות, שקידמה אותנו למטרה".

"הבנתי שכדי להצליח, יש לקיים שיח באותה שפה שהתנהלה במערכת הביטחונית, כי היא למעשה הייתה מושא המחאה שלנו. בנינו טיעונים שהתבססו על דברי מומחים בתחום הביטחון, שהוכיחו כי השהות בלבנון אינה מגנה על ישראל. במסגרת אילוצים אלה, לא יכולנו לצערנו, לעסוק יותר מדי בדרישה לקיום תהליך שלום כולל באזור, או לפתח שיח על ערכים דוגמת סובלנות ודו קיום. אלה היו נושאים שכמעט לא ניתן היה להעלות לסדר היום בצורה ישירה, מה שכן, במהלך ההפגנות תמיד הקפדנו לא לנהוג באלימות ולא לעבור על החוק. למדנו דיי מהר שהשגנו יותר תוצאות בדיון פוליטי המבוסס ברובו על אינטרסים, ובמקביל עלינו להשפיע על דעת הקהל בטיעונים מוכחים, כדי להביא את מקבלי ההחלטות לשתף איתנו פעולה".

"העימותים המילוליים ביננו לבין המתנגדים לנו גררו לעתים שפה בוטה ואגרסיבית. למשל כשעמדנו במשמרות אבל, שנועדו להזכיר לציבור את מחיר הדמים של המלחמה הנשכחת, הטיחו בנו כמה פוליטיקאים: 'אתן רוקדות על הדם' או 'אתן מחפשות כותרות' וכדומה. מנגד, כשאפריים סנה מונה לסגן שר הביטחון אנחנו יצאנו בהצהרות קשות: 'זהו מינוי שיש לו דם על הידיים'. השתמשנו באותה שפה בוטה בה תקפו אותנו, כדי לעצור את מי שאחז בקונספציה שגויה, לפיה הגנה על ישראל אפשרית רק מרצועת הביטחון בתוך שטח לבנון".

מה עשיתן כשניסו למנוע מכן להביע עמדה ביטחונית?

"עזר לי מאוד הניסיון שלי כחוקרת תלמוד באקדמיה, שם הכרתי את היחס של ההגמוניה הגברית הן במחקר והן במקורות. ידעתי כי לאורך ההיסטוריה ועד היום, כשנשים ניסו לחדור לתחום שהן כביכול לא אמורות להיות בו יהיו לכך השלכות אישיות. ישתמשו נגדנו בכל האמצעים האפשריים: זלזול, השפלה, והצגתינו כחסרות דעת שאינן מבינה דבר מחוץ לתפקיד האימהי-מסורתי. לכן לא הופתעתי שזו הייתה גם מנת חלקנו, כאשר העזנו לצאת כאמהות נגד מדיניות הביטחון, ודרשנו להיות חלק משמעותי מהדיון בסוגיות ביטחוניות המשפיעות על חיינו".

"יצחק מרדכי, שהיה אז שר הביטחון, אמר עלינו: 'מוטב היה לו האמהות היו מפנות את המשאבים שהן מוציאות לחיזוק מפקדי צה"ל והיכולת הביטחונית שלו בלבנון'א (גליקמן "קולה של אמא", ידיעות אחרונות, 3.6.1997) זו הייתה אמירה מכעיסה ומקוממת, בעיקר משום שבכל תקופת המחאה שימשנו כ'תומכות לחימה'. כשהצוות של אור הבן שלי שהה בקרבת הגבול לא רחוק מביתנו, תמיד דאגנו להביא להם אוכל, פריטי ביגוד וסדקית, וגם כביסה נקייה כשהיה צריך. לא פעם הם עצרו אצלנו לחטוף משהו ולפעמים גם נשארו לישון".

"אדוני שר הביטחון נהגתי לתקוף אותו בתקשורת, אל תדאג, אני לגמרי מגויסת ואפילו מקריבה את בני, על אף שאני יודעת שאיני מקריבה אותו למען שלום הגליל, אלא כדי להגן על חוסר הנכונות של קובעי המדיניות, אחרי שנים רבות של לחימה בלבנון, לבחון חלופות מדיניות".

למעשה השתמשתן בזה שאתן "תומכות לחימה" כדבריך כדי לצאת נגד אותה לחימה. הרגשת שזה נותן לכן יותר לגיטימציה?

"אני לא חושבת שקיבלנו לגיטימציה! לקחנו אותה בעבודה חכמה ובלתי פוסקת. להיות משפחות ללוחמים מהצפון, היה כרטיס הכניסה בלבד, אך זה לא הספיק. צברנו ידע רב לגבי המלחמה והצלחנו לשנות את דעת הקהל. כשהפוליטיקאים הבינו שהציבור מקשיב לנו ונוטה לקבל את הנתונים שהצגנו, החלו להתייחס אלינו יותר ברצינות. לאחר שהצלחנו לחדור את מעוז המערכת הגברית בממשלה, בכנסת, במשרד הביטחון, ובתכניות אקטואליה בטלוויזיה, הפכה הנוכחות שלנו להכרחית ומבוקשת".

תקפו אתכן גם ממחנה השלום וגם מארגוני נשים, איך למרות חוסר התמיכה הצלחתן להשפיע על דעת הקהל?

"סיעת מר"צ, בראשות חבר הכנסת יוסי שריד, דגלה בסיום המלחמה בלבנון רק כחלק ממשא ומתן עם סוריה. האכזבה מכך שגם בקרב סיעות השמאל אין לנו תמיכה מלאה, לוותה בתסכול. רבים מהגברים במחנה השלום ראו בנו קוריוז ולא היו מוכנים כלל לבחון את הנתונים שהצגנו בפניהם. טענו שלכרוך את היציאה מלבנון עם משא ומתן עם סוריה, אינו בר השגה ויסלים את מצב המלחמה, כפי שאכן קרה כאשר ברק ניסה במשך כמה חודשים לבחון את הדרך הזאת."

"חוסר התמיכה של השמאל הקשה עלינו גם מבחינה טכנית, בעיקר כשנזקקנו לחברי כנסת שיעלו לסדר היום הצעות בנוגע ליציאה מלבנון. עד כדי כך המצב היה אבסורדי שמפלגות השמאל שהיו אז אופוזיציה תמכו בעמדה של ממשלה ימנית".

"אבל לא רק מחנה השמאל התנער מאיתנו, גם לארגוני נשים הייתה ביקורת על האסטרטגיה שלנו, מאחר שנעזרנו באנשי צבא בדימוס להעביר את המסר, כי ראינו שהם זוכים באמון הציבור כמעט באופן אוטומטי. באחד הכנסיס בהם הצבנו על הבמה בעיקר דוברים גברים שיעבירו את המסרים של התנועה ב'שפה ביטחונית', התחוללה בקהל מהומה קטנה. כמה פעילות התרעמו על כך שמרבית הנואמים היו גברים".

"דרך הפעולה שלנו הייתה חייבת לקחת בחשבון את 'כללי המשחק' מאחר שחיי בנינו תלויים בכך, השבתי להן. והוספתי שאם גברים בתפקיד ביטחוני מוכנים להופיע תחת השם 'ארבע אמהות', ולתמוך ברעיון שבאנו לקדם – גם זו דרך".

איך גיבשתן את המסר העיקרי שאיתו יצאתן לציבור?

"הייתה לנו רק דרישה אחת, קונקרטית וממוקדת – לצאת מלבנון ולהגן על ישראל מגבולה. השקענו מחשבה רבה בניסוח מטרתנו ויצרנו שפה אלטרנטיבית לזו של מערכת הביטחון, שתשנה את התודעה. כך למשל, לא השתמשנו במילה 'נסיגה' שהיתה לה משמעות של תבוסה ובמקומה הקפדנו לומר אך ורק 'לצאת בשלום מלבנון'".

"הפצנו לכל קובעי המדיניות תוכניות להגנה על הצפון מהקו הירוק, שיצרו אנשי צבא בדימוס ומומחי ביטחון, שנחשבו כמוסמכים ויודעי דבר. הצפנו את כל גורמי ההשפעה בארץ ובעולם, במידע, שנשלח לכל עבר, לכל מי שרצה או לא רצה".

רחל מתארת את הפעמים בהם ניסו לשכנע את הפוליטיקאים, שצריך ואפשר לצאת מלבנון, בטקטיקות 'אימהיות יותר'– כלשונה. "זה היה כמעט כמו לשכנע את ילדי להיכנס למקלחת, היא אומרת בחיוך. את מסבירה לו בהגיון שזה טוב בשבילו ולמה כדאי לו. וקצת יותר ברצינות – היה גם צורך לנקוט בטקטיקה תוקפנית יותר כנגד אלה שניסו 'לשמור את המלחמה בוערת'.

"פעלנו בעוצמה רבה ובתקיפות, אך ללא אלימות וצברנו תמיכה, עד כי הפכנו לקול משמעותי וידעני שהיו חייבים להתייחס אליו. במשך הזמן, כשהופעתי בתקשורת לצד אלופים, ופוליטיקאים, קיבלתי משבצת זמן שווה ומקום ראוי להסביר את התפיסה שלנו – זאת הייתה בהחלט התקדמות".

זיקה באופי הפעילות

"זה מסוג השאלות שאין עליהן תשובה אחת, כי זה תהליך שלא מפסיק לרגע, ומשתנה כל הזמן. בכל שלב היה צורך בגישה הנכונה לזמן ולמקום, ולשם כך בנינו מנגנון שמתאים למציאות הישראלית, בה כולם מכירים את כולם".

"בהתחלה היה קשה וכשלא הצלחנו לגייס הרבה תמיכה, דאגנו לעשות רושם שאנחנו כמותית הרבה יותר ממה שהיינו בפועל. בשלבים הראשוניים, רבים מאלה שפנינו אליהם, התנגדו ואף התייחסו בזלזול. "מי את חושבת שאת"? היו אומרים לי בכעס ועוברים למדרכה השניה. ו'למה את חושבת שאת יודעת יותר טוב?' ברגעים כאלה אסור היה להתייאש, למרות תחושת הניכור והבדידות. למזלי חברות חברים, בני משפחה ושכנים באו לתמוך, בתחילה רק כטובה אישית, ולאט לאט הם הצטרפו לפעילות באופן מלא. התהליך הזה התרחש בגליל, במשך חצי שנה, ובזכות קשרי הקהילה וההיכרות האישית הלך הרעיון וצבר תאוצה, עד שהגיע לאוזני כתב טלוויזיה שחשף אותנו בכתבה ל'יומן שישי'".

"בעקבות החשיפה הטלווזיונית הגיעו פניות רבות מהארץ ומהעולם, מה שהביא אותנו להשקיע במנגנון ארגוני יעיל שיפעיל את הציבור המצטרף אלינו בהמוניו. לפעמים עבודת המנגנון גזלה זמן יקר מעבודת השטח, ותהיתי האם היינו חייבים לגדול כמותית כדי להשפיע, או שאולי היה יותר אפקטיבי לעבוד כ"סיירת" ולא כצבא גדול".

"התוונו קווי פעולה לפיהם, פעלו רכזי האיזורים בקיבוצים, מושבים, ישובים קהילתיים, וערים בכל רחבי הארץ. המרכזים יזמו פעילויות משלהם, ובמקביל הוחלט גם על תכנית פעולה רחבה שהתרחשה בכל הארץ באותו זמן, וכללה לרוב גימיק כלשהו שמשך את התקשורת. לפעמים רק עמדנו בצמתים כי זה איפשר להיפגש, ולגבש את תאי הפעילות בכל איזור. בחלק מאזורי הפעילות הגדילו לעשות ויזמו אירועים איכותיים ובאזורים אחרים קיימו שגרת פעילות שבועית ששימרה את הקבוצה".

"היו גם פעילים בודדים שפעלו בניגוד לקווי הפעולה שהצהרנו עליהם כמו למשל הדגשת זהות מפלגתית כזו או אחרת, או שימוש באלימות מיותרת. השתדלנו לא להיגרר לשיח מפלג, ופעלנו ליצור אחדות רק סביב הסיסמה שהפכה לחלק משם התנועה – 'לצאת בשלום מלבנון'".

"בשלב בו החלטנו להקים עמותה, ולמסד את הארגון חלקנו ביננו את תפקידי הניהול. אני נבחרתי כיו"ר התנועה ורונית שכנתי מקיבוץ גדות, שיחד גידלנו את ילדינו מינקות ועד לחימתם בלבנון, ניהלה עם רמי בן זוגי את הצד האדמינסטריבי".

"כל יום היה צריך להמציא את עצמנו מחדש ולהציג בתקשורת את המסר מזווית מעניינת אחרת. פעם זה היה בהיבט הפוליטי כאשר השר יצחק כהן מש"ס חבר אלינו, ואנחנו קישרנו בין ש"ס למפלגות הערביות כדי להעלות הצעות לדיון בכנסת. בפעמים אחרות ערכנו מיצגים המוניים וססגוניים על גדר הגבול, ותקענו בשופרות בערב יום כיפור מול חומות הקרייה בתל אביב. באנו מהצפון, כדי לזעזע את חומות האטימות והקיבעון ולעורר את תושבי המרכז לקיומה של מלחמה מדממת ונשכחת".

"היו גם ניסיונות להגיע לקהלים שחרגו מהקהל הביתי, וכשהצטרפו מהליכוד או מהמגזר הדתי, עשינו לכך יחסי ציבור כדי להראות שאנחנו תנועה א-מפלגתית. בסופו של יום מה שעשה את השינוי הייתה דווקא העבודה המסיבית של המשוכנעים, והצטרפותם של מגזרים נוספים הייתה בונוס".

"כשהמאבק שלנו צבר תאוצה, הדבר יצר אתגרים חדשים – צצו יוזמות שניכסו את השם שלנו ויצאו על דעת עצמם למחאה שלעתים שרתה יותר את האג'נדות האישיות והפוליטיות אותם רצו לקדם. הייתה בעייה לשלב אותם בקו המחאה שהובלנו ולהתאימם לדימוי הנקי והממוקד לפיו פעלנו כל השנים. לרגע הייתה תחושה של העדר שליטה בשטח וחשש מאיבוד הצפון במחאה שנועדה אך ורק – לצאת בשלום מלבנון. החלטנו בכל זאת לעודד ולשתף פעולה עם היוזמות האחרות, על אף שהיה ברור כי עיקר העבודה כבר מאחורינו, וכל שנותר הוא ללחוץ על ברק לממש את הבטחת הבחירות – לכבות את האש, ולהביא לשקט בצפון".

אחרי היציאה מלבנון החלטתן להתפרק.

"כן. זו הייתה המנטרה שלי מהתחלה, שהיום הכי מוצלח של התנועה יהיה יום הפירוק שלה. חיכינו ליום בו תושג המטרה ונחזור לחיים שלנו ולפעילויות חברתיות אחרות שהייתי שותפה להן. בראיון סיכום עם מירב מיכאלי, היא אמרה לי 'אתן צריכות לבחור נושא חדש'. אמרתי לה כי אינני סבורה שזה צעד נכון, ואני מעוניינת שתנועת "ארבע אמהות" תזוהה רק עם המטרה עליה הצהירה "לצאת בשלום מלבנון" כפי שמציג שם התנועה.

רוצים לשמוע עוד צרו קשר עם - שולחן המערכת: galib@shatil.org.il

ללא תגובות עדיין

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *