4 שנים להאשטאג MeToo

צילום:Olivier Fitoussi Flash 90

מה מקומן של הרשתות החברתיות במאבקים וקמפיינים לשינוי מדיניות? בשבועות האחרונים ציין העולם 4 שנים לתנועת ה-Me Too שפרצה באוקטובר 2017, והרשתות החברתיות היו מרכיב בולט בה. למרות שהמושג Me Too הוטבע לראשונה 11 שנים קודם לכן, על ידי האקטיביסטית טראנה בורק, שפעלה להעלאת המודעות להטרדות המיניות בקרב בנות המיעוטים בארה"ב, היה זה ציוץ אחד של השחקנית, אליסה מילאנו, בעקבות חשיפת פרשת התקיפות המיניות של המפיק ההוליוודי, הארווי ויינסטין, שפרסם את הביטוי ברחבי העולם.

מהרגע שבו מילאנו צייצה בחשבון הטוויטר שלה: “If you’ve been sexually harassed or assaulted write ‘me too’ as a reply to this tweet”, הוא התפשט כאש בשדה קוצים, והפך לתופעה ויראלית אדירה. ב-16 באוקטובר 2017 בלבד, ההאשטאג #MeToo הוזכר כחצי מיליון פעמים בטוויטר, השתמשו בו 4.7 מיליון איש בפייסבוק והוא צוטט ב-12 מיליון פוסטים.

בין הנשים והגברים שנענו לקריאה של מילאנו היו דמויות מוכרות כמו ליידי גאגא, ריס וית'רספון, מוניקה לווינסקי, ביורק, אלן דג'נרס, אמריקה פררה ושריל קרואו. בהמשך, נחשפו גם מקרים של גברים שנפגעו מינית, אחד הבולטים שבהם הוא של השחקן אנתוני ראפ, שסיפר כי הוטרד בנערותו על ידי כוכב "בית הקלפים" קווין ספייסי.

*הסרטון מבוסס על דו"ח המחקר: אקטיביזם ומחאה בעולם הדיגיטלי – הזדמנויות, אתגרים, כלים ודרכי פעולה, שנכתב עבור שתיל על ידי ד"ר עומר קינן חוקר מאבקים חברתיים בעידן הדיגיטלי.

הבושה עברה צד

ב-4 השנים האחרונות מיליוני נשים וגברים ברחבי העולם הפסיקו להתבייש בפגיעות שעברו, ולראשונה סיפרו את סיפוריהם.

גם בישראל התנועה קיבלה ביטוי מיד עם פרוץ ההאשטאג, כשעיתון "ידיעות אחרונות" פרסם באוקטובר 2017 כתבות בהשתתפות נשים מוכרות כמו יעל אבקסיס, שירי מימון וארנה בנאי, שהצהירו "גם אני". נשים נוספות סיפרו לראשונה כי הותקפו על ידי גברים מוכרים. כך למשל, העיתונאית דנה וייס חשפה שגבי גזית ניסה לנשקה בניגוד לרצונה; והעיתונאית סילבי קשת סיפרה שטומי לפיד ניסה לאנוס אותה בשנות ה-60. האשמות הופנו גם כלפי דמויות כמו משה איבגי (שהורשע ונשלח למאסר), אלכס גלעדי, זאב רווח, דן מרגלית וחיים יבין, ואנשי חינוך, אמנים, שחקנים ואנשי עסקים מוכרים.

באוקטובר 2021, 4 שנים לאחר שההאשטאג #MeToo פרץ לחיינו, פירסם עיתון "הארץ" ראיון עם קולט אביטל, לשעבר בכירה בשירות החוץ הישראלי, חברת כנסת ומועמדת לנשיאות. באותו ראיון סיפרה כי הנשיא וראש הממשלה לשעבר, שמעון פרס, תקף אותה מינית לפני שנים רבות. מספר שבועות לאחר מכן, הושמעו טענות גם נגד דמויות בולטות ומוערכות בקהילה הגאה, בהם גל אוחובסקי ואיתי פנקס.

מהפכה בקליק?

האם טענות כאלה, ש"הוחרשו" במשך עשרות שנים, היו יכולות להישמע אילולא ה- #MeToo? האם אישה כמו קולט אביטל, שפילסה לעצמה דרך בשנים בהן הטרדות מיניות היו דבר שבשגרה, וכל ניסיון לחשוף אותן היה כרוך בתשלום מחיר אישי ומקצועי גבוה דווקא מצד הקורבן, הייתה מעזה לחשוף את הפגיעה שחוותה מצד אישיות ממלכתית כמו שמעון פרס? האם לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית ניתן סוף סוף "האישור" לדבר, מבלי לשלם על כך מחירים אישיים, מקצועיים וחברתיים כבדים? האם לכל זה אחראי רק האשטאג אחד בטוויטר?

אנחנו חיים בעידן מדהים. לחלק גדול מהאנושות יש כיום גישה לאינטרנט, ומיליארדי בני אדם מחוברים לרשת חברתית כלשהי. לכל אחד יש קול, ולכל קול יש קהל פוטנציאלי בלתי מוגבל ללא קשר למיקום הגיאוגרפי שלו. אנשים שמעוניינים להשפיע, לשנות ולהשמיע את עמדותיהם בפני קהלי יעד גדולים, לא תלויים כבר בעורכי העיתונים ובתקשורת הממוסדת, ומי שמעוניין לייצר קואליציות רחבות בין אוכלוסיות שונות, יכול להשיג את מטרותיו בקלות רבה יותר מאשר בעבר. עבור אקטיביסטים וארגונים חברתיים שמעוניינים לחולל שינוי מדיניות מדובר באחת התקופות הטובות לחיות בהן: שפע של ערוצי הפצת מידע במהירות ובקלות.

אבל אסור להתבלבל: שינויים חברתיים לא יכולים להתרחש ברגע ובזכות הזירה הווירטואלית בלבד, והדוגמה של ה-Me Too ממחישה זאת:

• ל-Me Too קדמו לה עשרות שנים של מאבקים פמיניסטיים פורצי דרך, שהיו הבסיס לעצם היכולת של נשים להשמיע קול ולדרוש שיוויון זכויות וביטחון.
• הציוצים של אליסה מילאנו והנשים המפורסמות האחרות, זכו לתשומת הלב, דווקא בשל מעמדן ומוכרותן המקודמת מחוץ לרשתות החברתיות.
• במקביל לשיח החשוב ברשתות, נערכו הפגנות רבות ברחבי העולם.
• המדיה המסורתית נתנה ביטוי רחב לנושא (אחת הדוגמאות הבולטות היא של מגזין TIME שבחר בחמש נשים שקשורות לתנועה, חלקן אלמוניות, כנשות השנה שלו).
• ברמת החקיקה והמשפט חוזקו ההגנות לקורבנות. כך למשל, מספר מדינות בארה"ב ביטלו את תוקפם של "הסכמי חיסיון" שנועדו להבטיח את שתיקת הנפגעות, והרחיבו את החוקים למניעת הטרדה מינית במקומות העבודה לקהלים שלא נהנו ממנו בעבר, כמו פרלינסריות ועובדות משק בית. מורשעים בתקיפות מיניות, נענשו בחומרה. כך למשל, בית המשפט בארה"ב גזר על רופא נבחרת האתלטיקה, לארי נסאר, 40 – 175 שנות מאסר בגין פגיעה מתמשכת בכ-100 מתעמלות, והעביר מסר חד וברור בנושא.
• צעדים ארגוניים למניעת הטרדות מיניות במקומות העבודה הוחמרו, ומרחבים נוספים כמו האקדמיה והצבא, נדרשו לטיפול משמעותי יותר בנושא.

אז אפשר לומר שההאשטאג היה אולי הגפרור שהצית את אש הלפיד, אבל חומר הבערה שעל גביו כבר הצטבר בעמל רב קודם לכן, ואת אורו של הלפיד, יש להמשיך ולהביא במאמץ אקטיבי, למקומות שהיו עד כה חשוכים. והחשיכה עוד גדולה, כפי שנוכחנו למשל בפרשת האונס במלונית הקורונה באילת, בה רק לאחר מחאה רמה שהושמעה בין היתר ברשתות החברתיות, הפרקליטות תיקנה את סעיף האישום של ירין שרף מ"בעילה בהסכמה" של בת 13 לסעיף אונס. מנתונים שפורסמו לאחרונה באתר ynet עולה כי 84% מהתיקים על עבירות מין בישראל נסגרים ללא כתבי אישום, וכי בשנים האחרונות חלה עלייה בפניות למרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית.

למנף את ה-like: זה הזמן לאסטרטגיה

אמנם ה-Me Too היא תופעה ספורדית, חוצת גבולות, תרבויות ותקופות, ללא גורם מניע מרכזי אחד, אבל אפשר ללמוד ממנה לא מעט גם לגבי מאבקים מקומיים וקטנים יותר, בעיקר בכל הנוגע לשילוב ההכרחי בין תקשורת, משפט וממשל כחלק ממהלכים לשינוי מדיניות.

ארגונים שמבקשים לעשות שינוי, חייבים לגבש אסטרטגיית פעילות שמגדירה באופן ברור את המטרה הסופית, קהלי היעד הרלבנטיים, והאמצעים להשפיע עליהם, ואשר משלבת בין האון-ליין והאוף-ליין בצורה אופטימלית.

בכל הנוגע לזירה הווירטואלית, מדובר בכלי חשוב שמאפשר לחבר בין אנשים ולבנות קהילות וקבוצות מחאה, לנהל אופרציות פעילות, ולהגיע לקהלים חדשים. הפלטפורמות מאפשרות להפיץ את סיפור המחאה, שבהרבה מקרים בנוי מסיפורים אישיים רבים, אשר יחד מצטברים לכדי נרטיב מלכד אחד. אילולא השיח הער ברשתות החברתיות סביב ה- Me Too, מיליארדי השיתופים, הלייקים והסיפורים האישיים שנחשפו, סביר כי הנושא לא היה זוכה למנת תשומת הלב לה זכה.

אתגרים חדשים

הזירה הווירטואלית היא נשק חשוב במאבקים חברתיים, אבל היא גם מייצרת אתגרים שלא הכרנו בעבר – ולעתים הופכת למקור הבעיה עצמה (מי אמר פייק ניוז?). כך למשל, בהקשר של ה-Me Too אנחנו עדים למקרים של בריונות רשת והטרדות מיניות ברשתות החברתיות, שמתאפשרות בזכות היכולת של הפוגע להסתתר בקלות רבה יותר מחד, ופוטנציאל אובדן הפרטיות הגבוה של הנפגעות והנפגעים מאידך.

אתגר נוסף של הזירה הזו הוא ה-Slacktivism – כלומר, תמיכה במטרה פוליטית או חברתית באמצעות לחיצה על לייק, שיתוף או כתיבת פוסט. התנהגות כזו, כרוכה במאמץ מינימלי ובחלק מהמקרים לא תהיה לה השפעה, מלבד לגרום לאדם העושה אותה להרגיש מסופק ושהוא תרם את חלקו.

דוגמאות אלה ממחישות עוד יותר את החשיבות של פעילות בזירות מקבילות: השקעה בפעילים ובאנשים בשטח (שבתורם יכולים להפיץ את סיפורים דרך הרשתות החברתיות), פעילות מול התקשורת הממוסדת שהשפעתה על מקבלי ההחלטות עדיין חזקה מאד, ביצוע מהלכי לובינג וקידום מדיניות מול הממשל, שימוש בזירה המשפטית ועוד.