אחד הצעדים המדוברים כעת במחאה נוגע למרד או חרם כלכלי. האם ניתן לקיים מרד כלכלי אפקטיבי? מה הניסיון בעולם, ומה הפעולות שסיכויי ההצלחה שלהן הגדול ביותר. פנינו לד"ר אפרים דוידי, כותב ומרצה בנושאי גלובליזציה, קפיטליזם, החברה הישראלית, המזרח התיכון ותנועות חברתיות באמריקה הלטינית, בשאלה, האם ישנן דרכים בהן אנו האזרחים יכולים לפעול כדי לשבש את הכלכלה

קשה להגדיר מהי מחאה אפקטיבית. כאקטיביסטיות, אנחנו מוחות לפעמים מתוך הכרח וחוסר יכולת לשתוק על עוול שנגרם, על זכות שנפגעה. ולכן, כשאנחנו חושבות על מחאה, לעיתים נדמיין הפגנת ענק כפעולה האפקטיבית והעוצמתית ביותר. ככל שיותר אנשים ונשים יצאו לרחובות, כך ההישג יותר גדול. עם זאת, גם קבוצה קטנה יותר וממוקדת יכולה להביא לשינוי, לעורר ולאתגר שיח ציבורי דרך פעולות ישירות, חלקן מתריסות או מתקיימות בתחום חוקי אפרורי, אבל כולן מקיימות עקרונות של יצירתיות ואי אלימות.

הפקת לקחים מהצלחות היא מאתגרת, הודות לנטייה האנושית לחטט בכישלונות. לכן כששואלות אותי על קמפיין מימון המונים לקרן ע"ש אבי מעוז למען מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים – מה גרם לכן להצליח? אני מתקשה לענות.

בימים אלה של להיטות הממשלה והקואליציה להעביר שורת רפורמות שיזעזעו וישנו לחלוטין את צביונה של המדינה ומנגד, התרחבות המחאה האזרחית, אפשר ללמוד ממאבקים לא-אלימים מוצלחים, שהתקיימו במדינות אחרות. דוגמה מפורסמת למאבק בלתי-אלים שנלמדת מאז באקדמיה ובארגוני חברה אזרחית ברחבי העולם היא המחאה החברתית בסרביה, שהביאה לסיום שלטונו של סלובודן מילושביץ' בסרביה ולכינונה של דמוקרטיה.

הזכות של כל אחת ואחד למחות ולהפגין היא חלק מחופש הביטוי, אך כדי שמחאה תהיה אפקטיבית היא צריכה להדהד במרחב הציבורי. איך לארגן מחאה בשישה שלבים

כשחושבים על דברים ששינו את העולם, כמעט ואף פעם לא עולה המילה עיצוב לראש. ברוב המקרים נחשוב על דמויות היסטוריות -  נפוליאון, איינשטיין, מרגרט תאצ'ר, או על המצאות כמו המכונית, הנורה, המחשב. אבל עיצוב? כן, כן רבותי! עיצוב מעביר מסר, עיצוב משנה מציאות.

#האשטאג הוא כלי מילולי בידיהם של קבוצות מחאה להעביר מסר, לבנות סולידאריות ולהגביר מודעות ציבורית לסוגיה חברתית בוערת. כדי להבין טוב יותר איך משתמשים בהאשטאג, מעניין להסתכל על דוגמאות אקטואליות ומתוכן ללמוד כיצד להשתמש בהאשטג כדי להפעיל קהלים גדולים וליצור דיונים אזרחיים משמעותיים.

המחאות בבלארוס היו אחד הדברים המרתקים שקרו בפוליטיקה העולמית בשנה האחרונה. בין מאפייניה הבולטים של המחאה החברתית היה החיבור לטכנולוגיה שבעצם הכתיבה את אופי המחאה.

בפוסט הזה אני רוצה להתייחס להפגנות האחרונות ששוטפות את רחוב בלפור וכיכר פריז בירושלים. לא למאפיינים הארגוניים שלהן, לא למטרות אם הן עמומות או מחודדות וגם לא ליכולת לחולל אימפקט חברתי (למרות שאני לגמרי מאמינה שכן) אלא על השלטים שמונפים על ידי המפגינים.

כל אחד ואחת מאיתנו כנראה יזכור את התקופה הזו אחרת בהתאם למצבו הכלכלי, הבריאותי המשפחתי, התעסוקתי והנפשי. חלקנו חווים את התקופה הזו כמשתקת. אולי זו הזאטוטה שטיפסה עלי בחודשיים האחרונים, אולי ההסתגרות בבית, אולי החרדות הכלכליות אבל קשה היה לי להרים את עצמי לאקטיביזם של ממש ומשיחות עם חברים, נראה שהתקופה הזו וההשלכות שלה תפסה […]

הפגנה כבודה במקומה מונח. היא אחלה. אבל היא תצורה אחת של מחאה, שמתאימה לסוג מסוים של אנשים, עם אנרגיה מסוימת, ותלויה בפרמטרים מאוד נוקשים כמו: שעות, מקום, תזמון ועוד.

קבוצת אמני מחאה בגרמניה עלתה לכותרות לאחרונה, בזכות פעולת מחאה יצירתית וקונטרוברסלית העוסקת בימין הקיצוני בגרמניה ובזיכרון השואה.