בפוסטים קודמים בנושא גיוון והכלה דיברנו על איך לגוון בערוצי גיוס המועמדים, איך להגמיש את תנאי הסף במודעות הדרושים ואיך לראיין. והסברנו גם למה חשוב לתת מקום לשפה לתרבות ולחגים של כלל העובדים והעובדות. הפעם נדבר על עמודי התווך של הארגון - מדינית גיוון והכלה ונהלים, המאפשרים ליוזמות ורעיונות בתחום ההכלה להפוך לחלק משגרת היום-יום בארגון. במילים אחרות - איך להבטיח שהארגון ימשיך להיות מגוון ומכיל גם אחרי שאנשים שיזמו את העיסוק בנושא יעזבו את הארגון או את התפקיד שלהם?

לא סתם משתמשים פעמים רבות בדימוי של הרכבת משקפיים כדי לתאר אימוץ של מודעות פמיניסטית. כמו במשקפי ראייה כך גם עם המשקפיים המגדריים – מרגע שהרכבנו אותם כבר אי אפשר לראות את המציאות בלעדיהם. וגם, כפי שיודעות ויודעים מי שזקוקים למשקפיים, המספר עולה עם הזמן. ככל שאנחנו מאמצים את הראייה המגדרית, כך אנחנו מחדדות את הרגישות המגדרית שלנו ומתחילות לשים לב לעוד ועוד היבטים במציאות חיינו שמושפעים מיחסי הכוח המגדריים ודורשים שינוי. המשקפיים המגדריים הם כלי עוצמתי ויעיל שמאפשר לנו לפעול ולקדם חברה שוויונית וצודקת יותר.

כאשר ארגון מחליט לגייס עובדים או מתנדבים מקבוצות מגוונות. מצופה מהעובדים החדשים שהם יהיו דומים מאוד לעובדים הקיימים, שהם יבינו את השפה הארגונית, את הכללים, ירגישו בבית בארגון מהרגע הראשון ושהארגון לא יצטרך להשתנות כהוא זה כתוצאה מכניסתם של עובדים מגוונים.

בדרך כלל אנחנו נמצאים במעגלים חברתיים עם אנשים שדומים ודומות לנו: אותה דת או לאום, מאכלים באותו הטעם, סיפורי ילדות שמצלצלים מוכר, ומסלולי קריירה די דומים בסך הכל.

יהודי, נוצרי ומוסלמי נכנסים למשרד. נשמע כמו התחלה של בדיחה? אז זהו שלא. בלא מעט מקומות עבודה יש גיוון תעסוקתי וזה דבר מבורך לכשעצמו, עם זאת עולה השאלה, עד כמה אותם ארגונים מאפשרים ביטוי לרב תרבותיות, ולצרכים השונים של העובדים המשתייכים לקבוצות מיעוט?