המדריך להתנגדות: איך מסמך קצר הוציא אנשים לרחובות?

צילום:2019 Women's March on Washington, Source Own work Author, Slowking4

משהו רע מאוד הולך לקרות.
בבוקר של התשעה בנובמבר 2016, עם התבהרות תוצאות בחירתו של טראמפ לנשיאות ארה"ב, למיליוני א.נשים בארצות הברית נפלו השמיים. אווירת ההלם מוחלט שררה באלפי ערים ברחבי המדינה. א.נשים התהלכו אבודים עם דמעות בעיניים. אלו היו הרגעים בהם נוצרו תחושות המתח והחרדה שילוו אותנו במשך קצת יותר מארבע שנים – ולא ברור היה מה ניתן לעשות כדי למנוע זאת.

המדריך להתנגדות במדיניות ממשל טראמפ

באותם ימים ישבו יחד עזרא לוין, לאה גרינברג, ואנג׳ל פדילה – שני צעירים וצעירה שעבדו במשרדיהם של חברי קונגרס. הם התכנסו לחשוב ולנתח מה הוביל לניצחונו המפתיע של טראמפ בבחירות. הם למדו מה הוביל להצלחתו של המחנה השני, וכיצד האופוזיציה יכולה ליישם את אותם העקרונות. בעוד המחנה הדמוקרטי יושב בבית ומלקק את פצעיו, הם רצו ליצור מדריך מעשי, שיוביל ויעודד את האנשים להמיר את תחושת התבוסה לכוח פעולה והתארגנות אזרחית.

הם כתבו את המדריך להתנגדות, את כל התובנות שלהם במסמך google doc עם הכותרת Indivisible והפיצו בין חברות וחברים ברשתות החברתיות. תוך שבועות בודדים, המסמך בן עשרים ושלושה העמודים הפך לעמוד התווך של אלפי קבוצות מחאה מקומיות, בכל אחת מחמישים המדינות בארצות הברית. במשך כל כהונת טראמפ, כל אחת מהקבוצות הללו הופיעה מדי שבוע במשרדי הנציגים שלהן, ארגנו הפגנות, דרשו תשובות ודאגו לתעד הכול בתקשורת המקומית.
The Indivisible Guide

1. להפעיל לחץ על הפוליטיקאים ברמה המקומית – העקרון של המדריך להתנגדות – Indivisible הוא פשוט מאד: הקשר בין הנבחר לבין הבוחר ברמה המקומית חזק ואפקטיבי יותר מהקשר המתקיים ברמה הארצית. לפיכך, כוחם של האזרחים והאזרחיות הוא חזק ביותר כשהם פועלים ברמה המקומית, ושם הם צריכים להתמקד. Indivisible קרא לאזרחים לא להשקיע את זמנם בהפגנות נגד הממשלה בכללותה, או נגד חברי קונגרס שאינם מייצגים אותם, אלה להתמקד במי שבאמת יושפע ממה שהם חושבים – הנציגים והנציגות המקומיות שלהם בקונגרס. הדבר היחידי שמעניין את נבחרי הציבור הוא להיבחר מחדש והאזרחים צריכים להראות שהם לא בוחרים במי שלא מקשיב להם. הם מסתכלים על הנבחרים שלהם, עוקבים אחרי האמירות והבחירות שלהם ובהתאם לכך נותנים את הקול שלהם.
2. בלימה ולא אלטרנטיבה – עוד טענו כותבי המדריך להתנגדות, מחאת ההתארגנויות המקומיות צריכה להיות הגנתית, כלומר לצאת נגד המדיניות הקיימת ולהתמקד ב-״מה לא״ ולא ב-״איך כן״ או בבניית מדיניות אלטרנטיבית. ההנחה הייתה שהעדיפות העליונה של המחאה היא בלימת סדר יומו של טראמפ ורק אחרי שמטרה זו תושג, אפשר יהיה לדון בסדר יום חדש.
3. להנהיג מחאה מקומית – מעל הכול, המדריך להתנגדות – Indivisible הדריך א.נשים כיצד ניתן להתחיל את המחאה לבד, בלי לחכות להוראות מלמעלה. כיצד ניתן להפוך לבד למנהיגי ומנהיגות הרחוב שלהם, השכונה שלהם, והחברים והחברות שלהם. לא צריך לחכות למארגני הפגנת המונים, או למארגני אירועים גדולים אחרים. כל מה שצריך זה לאסוף עשרה אנשים (או אפילו פחות), לארגן מפגש, להפיץ את הפרטים ברשתות החברתיות ולהתחיל לבנות את רשימת התפוצה. כל עוד הקבוצה פעילה ועקבית, מספר החברים או החברות בה לא חשוב. הם רק צריכים לפעול. חשוב לציין שבאותם ימים, רשימות של עשרה א.נשים הפכו במהירות לרשימות של מאות שמות.
4. לחתור למגע – המדריך להתנגדות – Indivisible הנחה כיצד אזרחים ואזרחיות יכולים להשמיע קול ציבורי אפקטיבי. המדריך קרא להם ׳לחתור למגע׳ ולהשמיע את קולם מול נבחרי הציבור במפגשי מועצה (אירועי town hall) בפגישות עם נציגי המשרדים שלהם, בארגון קבוצות גדולות של אנשים שיתקשרו למשרדי הנציג עם מסר מתואם, ובכל אירוע שבו נציג הציבור מופיע ומדבר.
5. לתעד לתעד ולהפיץ – המדריך להתנגדות הדגיש את חשיבות צילום המפגשים, תיעוד השיחות, פרסום הדברים בתקשורת המקומית והפצתם ברשתות החברתיות. גם פה, הדגש אינו על מספר האנשים שמשמיעים ומשמיעות את קולם אלא על התיעוד ותהודה הציבוריים שהם מצליחות ומצליחים לעשות.

איך לפעול מקומית ולהשפיע לאומית?

כאמור, הדגש על פעילות ברמה המקומית הוא עיקרון מרכזי של Indivisible, אך הצגת המחאה ברמה הלאומית הייתה בעלת חשיבות עצומה למאבק. אם מחברים את כל הקבוצות המקומיות וכל הפעילים המקומיים התמונה כבר לא מצטיירת כהפגנה קטנה בעיר אחת או אחרת, או עשרות אנשים שמרימים טלפון לחבר קונגרס זה או אחר. אלא של מאות אלפי אנשים שחברים ביותר מ- 6000 קבוצות, בכל רחבי ארה"ב, שדורשות תשובות מנבחרי הציבור.

הצגת ההיקף הלאומי הרחב של המחאה סייעה גם לקבוצות המקומיות להגביר את הלחץ שלהן. ברגע שהם הפכו לחלק מתנועה גדולה יותר, הכוח שלהם נתפס כגדול יותר. זה לא רק אותם עשרים נודניקים שמתקשרים כל שבוע, זה עשרים אנשים שמגובים ומונחים על ידי תנועה ארצית. בנוסף, הידיעה שהמאבק מתרחש במקביל במקומות רבים כל כך יצרה את התחושה שהמוחים והמוחות הם חלק ממשהו גדול יותר. לדוגמה, גם אם למוחים בטנסי הייתה הצלחה מוגבלת ביותר אם בכלל, הם ידעו שהם חלק מתנועה שמשנה דברים במדינות אחרות. זה נתן להם מוטיבציה להמשיך ולפעול. הפעילות אמנם מקומית, אבל השינוי וההצלחה הם ברמה הלאומית.

תשתיות לפעולה

ארגון הפעילות ברמה הארצית היה חשוב גם לפעילות ולמיקוד של המחאה. אתר האינטרנט של Indivisible ריכז את כל המידע וההרשמה לכל הפעילות המתוכננות בקבוצות השונות ומנהיגי ומנהיגות הקבוצות קיבלו עדכון שבועי לגבי הנושא שבו מתמקדים בשבוע הקרוב (ביטוח הבריאות, רפורמת המיסים, מדיניות ההגירה, ועוד). בעדכון יכלו למצוא גם את הטיעונים שעליהם להעלות אל מול הסנאטורים וחברי הקונגרס, את חומר הרקע והמידע הסטטיסטי הרלבנטי לנושא המדובר בכל מדינה ומדינה במילים אחרות, מנהיגי ומנהיגות הקבוצות יכלו להתמקד בהובלת הקבוצה שלהם בלי להקדיש את הזמן שנדרש ללמוד את הנושא שעמד על הפרק. הכול נעשה עבורם.

האם המאבק הצליח?

טראמפ הפסיד בבחירות 2020, וכמה מהשינויים המרכזיים שהוא תכנן להעביר נחלו כשלון (הבולט שבהם היה הניסיון לביטול ביטוח הבריאות) . מה היה משקלן של קבוצות Indivisible השונות בהורדת טראמפ מהשלטון? קשה לדעת. אולם כן ניתן להצביע על מספר תרומות ברורות של Indivisible על ההתארגנות האזרחית בארצות הברית בשנות כהונתו של טראמפ:

1. אקטיביזם זה לכולם. המדריך וההנחיות הפשוטות יחסית שהופיעו בו , ביחד עם העצמאות שניתנה לאזרח היחיד אפשרה גם לאלה שמעולם לא לקחו חלק בהתארגנות אזרחית, לקחת חלק במאבק. אנשים יכלו לתרום בהתאם ליכולות שלהם, לזמן שלהם, עם השכנים שלהם, בעיר שלהם. הכול נראה פתאום נגיש ואפשרי.
2. הצלחה קטנה ועוד הצלחה עד לשינוי הגדול. הפעילות ברמה המקומית הובילה למיקוד בהצלחות קטנות, שתרמו להארכת חייה של של הפעילות האזרחית ושימרו את רמת האופטימיות . הפעלת לחץ על נבחרי הציבור המקומיים סביב קבלת תשובות על שאלות בנושאים מסוימים או אופן ההצבעה בסוגיות מסוימות לצד כתיבת מאמר לא מחמיא בעיתונות המקומית או בהעלאת קמפיין ברשתות החברתיות, היו כל אחד מהם הישג קטן בפני עצמו שביחד הצטברו לאפקט גדול יותר מסכום ההישגים הקטנים. ההישגים הקטנים אפשרו לפעילים להמשיך להיאבק. זאת הייתה ריצה איטית לטווח ארוך והניצחונות הקטנים היו החמצן שהמשיך להפיח תקווה במאבק.
3. אפקט ההפתעה. נבחרי הציבור הופתעו מההתמקדות בהם. מהעובדה שאזרחים אכן ממשו את זכותם לפנותם אליהם. העובדים במשרדי חברי הקונגרס והסנאט לא עמדו בהיקף הפניות עם אזרחים והפגישות עימם, באולמות המלאים במועצות המקומיות, ובהפגנות שמתחת לחלונם. כל אלו הפתיעו אותם והפכו אותם חשופים לדיון וביקורת ציבוריים, דבר שהיה לו השלכה מידית על סיכוייהם להיבחר לתפקידם בפעם הבאה.
4. גם בהפסדים, קולם של המתנגדים נשמע. בסופו של דבר, כהונתו של טראמפ גרמה לנזק רב. המפלגה הדמוקרטית וההתארגנות האזרחית לא מנעו צעדים כמו ההתנהלות המחפירה של הממשל בסוגיית ההגירה והפרדת המשפחות, ברפורמת המיסים, מינוי של השופט ברט קוואנו לבית המשפט העליון ועוד. אבל עצם ההתנגדות העוצמתית וההתמקדות בקולותיהם של אלה שמושפעים מהצעדים הללו, תרמה להבנת חומרת הצעדים והכינה את הקרקע לשינויים הפוליטיים של בחירות בשנים 2018 ו-2020.

מחאת Indivisible נחלשה בתקופה האחרונה של כהונתו של טראמפ ועם תחילת כהונתו של הנשיא ביידן. תחושת החירום שככה. כבר לא דחוף כל כך לצאת לרחובות. אולם הארגון עדיין קיים ופועל ולאחרונה אף פרסם מדריך חדש שמיועד למתנגדי טראמפ בתוך המפלגה הרפובליקנית. גם אם התמיכה והפעילות צנועים יותר בימים אלו, Indivisible כנראה יישאר על דפי ההיסטוריה כארגון שאפשר לעשרות ומאות אלפי אנשים בארה"ב, להשמיע את קולם ברגעים בהם נראה היה שככוחם הולך ונחלש.

המדריך להתנגדות שהופץ – Indivisible