סילבסטר זה הכי 2010, נובי גוד שמח!

צילום:יוסי זמיר, שתיל סטוק

קשה לפספס את העובדה ש"נובי גוד" עבר תהליך מזורז של מיינסטרימינג ופופולריזציה בישראל. רק לפני שנים בודדות, מעטים מאוד מחוץ לציבור יוצאי ברה"מ הכירו את צמד המילים הזה או אף את החג. הכירו את "סילבסטר", כשם לחגיגות השנה החדשה שהטביעו יוצאי גרמניה ומרכז אירופה בשנות השלושים – שהתגלגל בארץ ל"סיבה למסיבה" חסרת ייחוד או מטען תרבותי במועדונים ופאבים. הכירו גם את "חג המולד" של הכנסיות המערביות, שחל ב-25 לדצמבר. והציבור הישראלי נטה, ועדיין נוטה בחלקו, לבלבל בין שני החגים ולראות בו חג נוצרי.

בשנים האחרונות, לעומת זאת, "נובי גוד" הפך למותג שחורג אפילו מציבור דוברי הרוסית. ראש הממשלה ופוליטיקאים אחרים מפרסמים סרטוני ברכה לנובי גוד, הוא נחגג במועדונים שקודם לכן חגגו "סילבסטר", הוא מופיע בפרסומות לרשתות חנויות ומצוין גם במתנ"סים ומוסדות אחרים.

פרקטיקות כגון שחרור חיילים ליום חופש בראשון בינואר רק בתנאי שמדובר בנוצרים, וקביעת מבחנים ואירועים מחייבים ליום זה בבתי ספר כדי למנוע מתלמידים יוצאי ברה"מ לציין את החג ה"נוצרי" פחתו. והצבת עצי אשוח במרחב הציבורי, גם אם הם עדיין מעוררים את הסקנדלים השנתיים הרגילים, לפחות נתפסים לא רק כשאלה של "חופש דת" אלא גם כשאלה של מקומן וזכותן של קהילות ישראליות-יהודיות להחצין את תרבותן.

מכור היתוך לפסיפס תרבותי: איך העולים מברה"מ (לשעבר) שינו את תפיסת ההטמעות בחברה הישראלית

השינויים הללו הם, במידה רבה, תולדה של פעילות נמרצת של אנשי "דור 1.5" ו"הבריגדה התרבותית".
אמנם, מהלך המיינסטרימינג הונע בשל חוסר ההבנה, הדעות הקדומות והעוינות שחוו צעירים יוצאי ברה"מ מסביבתם, בבואם לציין את חגם, אך הוא מבוסס גם על תובנה עמוקה יותר בדבר מהותה של "קליטת עלייה". מסורתית, קליטת עלייה נתפסת כתהליך שבו המהגרים סופגים את תרבות החברה הקולטת ונטמעים בה, עד שאי אפשר להבחין בכך שהם הגיעו ממקום אחר. "לא רואים עליך" היא עדיין "מחמאה" נפוצה על קליטה מוצלחת.

אך נשאלת השאלה, איזו תרבות בדיוק עלינו לספוג? הישראלית האשכנזית? המזרחית? אולי הדתית ושמא בכלל האתיופית? כל אלו, ואחרות, הן חלק מהפסיפס התרבותי הישראלי. ואם התרבות הישראלית היא פסיפס, או כור היתוך, או "קערת סלט", מדוע שהתרבות שהביאו איתם יוצאי ברה"מ לא תהפוך גם היא לאחד המרכיבים בה?

הטענה העמוקה מאחורי פעילותם של אנשי דור 1.5 והבריגדה התרבותית היא ש"קליטה" אינה רק אימוץ התרבות הקולטת על ידי המהגרים – אלא גם תרומתם של המהגרים לעושרה התרבותי של החברה הקולטת.

זוהי תפיסה הפוכה מזו המקובלת בקרב אקטיביסטים של קהילות מיעוט רבות בעולם, לפיה את תרבות המיעוט יש לשמר ולהגן עליה מפני "ניכוס תרבותי" וכדומה. זוהי תפיסה שגורסת שהפצת התרבות היא דרך להעצמה של קהילה, כשעל הערוץ התרבותי אפשר להלביש גם אקטיביזם למטרות חברתיות ופוליטיות. זוהי תפיסה פרו-אקטיבית ולא הגנתית, ופעילים אלו רואים את עצמם לא כסוכני שימור אלא כסוכני שינוי.

מזמינים אותך לחג, מה, לא תבואי?

המהלך הגדול והמעניין ביותר הוא פרויקט "נובי גוד ישראלי". הוא התפתח מגרעין ספונטני של מספר אנשים מיוזמי הפרויקט שנהגו לקיים מסיבות נובי גוד בביתם. מסיבות אלו היו מחוץ לקונטקסט המשפחתי האינטימי שמאפיין את החג, אפילו ביתר שאת בסביבה הישראלית החשדנית. ורוב האורחים במסיבות אלו היו חבריהם הישראלים של החוגגים, שגילו בחג, בתרבות סביבו ובתרבותם של יוצאי ברה"מ עניין רב.

הפרויקט עודד לעשות זאת בפריסה ארצית. יוצאי ברה"מ יפתחו את בתיהם לאורחים ישראלים שאינם יוצאי ברה"מ, יזמינו אותם לחגיגה ויחשפו אותם לחג – ולתרבותם. במהרה, המערכת שהוקמה כדי לצוות מארחים עם אורחים קרסה מעוצמת הביקוש והאירוח הפך להמוני וספונטני.

הפרויקט לווה באתר ייעודי ובו חומרי נרקע שונים על החג. היסטוריה, מנהגים, מתכונים ועוד. וגם בפעילות נמרצת ומוצלחת מאוד ברשתות החברתיות, כתיבת מאמרים, ראיונות בכלי התקשורת ועוד. מעל למיליון ישראלים נחשפו לפרויקט כבר בשנתו הראשונה.

אם החג הזה שייך לכולם, אז הוא כבר לא רק שלנו?

מטבע הדברים, הפרויקט משך ביקורת גם מקרב יוצאי ברה"מ. הוא נתפס כאפולוגטי ומתחנף, במיוחד הדגש שניתן על ההסבר לפיו לא מדובר בחג נוצרי. הוא גם נתפס כנוגד את רוח החג עצמה, שהיא משפחתית וביתית. בטענות האלו יש ממש. אירועים במסגרת הפעילות ובסביבתו גלשו לא פעם למקומות מלאכותיים ולא אותנטיים. ואפשר גם לטעון במידה לא מבוטלת של צדק שכל הפרויקט פוגע באותנטיות של החג הנוסטלגי והאינטימי.

אלו בעיות שלא נעלמו מעיני הפעילים, וכמובן שהתשובה המקובלת לטענות אלו נוגעת לנושא האיזונים ולשאלת הרווחים הצפויים מול הסכנות האפשרויות, כשהראשונים נתפסו כגדולים יותר מהאחרונים. אך יש כאן אלמנט נוסף: מדובר באנשים צעירים שעברו ברובם את ה"קליטה" במובנה הישן. הם ספגו את התרבות הקולטת ונטמעו בה. אך בבגרותם, שאפו לנכס לעצמם מחדש את התרבות שהשאירו מאחוריהם כדי לעשות זאת. חגיגת הנובי גוד בצורתה המסורתית כבר לא הייתה מובנת מאליה עבורם. לכן, הם ניגשו לחג הזה לא רק כיוצאי ברה"מ שמציינים אותו מימים ימימה אלא גם כישראלים שמגלים ולומדים אותו מחדש. ומשום כך, במובנים רבים, לחגוג "נובי גוד ישראלי" הוא מהלך אותנטי יותר עבור בני דור 1.5 מאשר ציון החג בדרך המסורתית, כמו שעושים אותו בני הדור הראשון לעלייה.

מהגיגי המערכת: קשה למדוד הצלחה כשהמטרה היא: "העלאת מודעות" ועוד יותר קשה להשיג אותה, אבל הפעם זה עבד. נדיה אייזנר, רכזת תקשורת בשפה הרוסית בשתיל אומרת שהשנה (אחרי שלוש שנות פעילות) לתחושת הפעילים המהפך הושלם, וכמעט ואין אדם בישראל שלא יודע מהו נוביגוד. "חברה דתייה שיתפה בפייסבוק שלה את ה"יולקה" (העץ של נוביגוד) במכללת לוינסקי. כל החברים שלה ידעו במה מדובר (דתיים ברובם)". עוד הוכחה לכך אפשר לראות כאן בסרטון, בפרויקט של רביבו.