איך נוצרה כאן קהילה דתית גאה ובועטת? מתוך אתר בת קול. לעילוי נשמתה של שירה בנקי הי"ד | מצעד הגאווה, ירושלים. 2015

איך נוצרה כאן קהילה דתית גאה ובועטת?

קטגוריות:

אחד השינויים החברתיים המרשימים שקרו בישראל בשנים האחרונות זה השינוי שחל ביחס של החברה הדתית-הלאומית (בחלקה הליברלי, אבל גם במיינסטרים שלה) ללהט"ב. אם לפני 15 שנה לא היה אפילו הומו או לסבית אחת מחוץ לארון בחברה ה"סרוגה", היום מדובר במשפחות חד-מיניות רבות שחיות מחוץ לארון, בקהילה, בבית כנסת, הילדים שלהם לומדים בגנים ובתי ספר של הזרם דתי, ומדי שנה מתקיימות חתונות רבות של להט"ב דתיים כאשר המשפחה מקבלת ומכילה.
גם אירועים כמו "פסח שני" (יום הסובלנות הדתית כלפי הקהילה הגאה), שבראשית דרכם היו חצי-מחתרתיים והתקיימו באולם קטן שישבו בו בעיקר הלהט"ב עצמם, היום הפכו לאירוע רב-משתתפים המתקיים ב-20 מקומות שונים בארץ, גם בלב ה"מאפליה של הציונות הדתית". ("לב המאפליה" רומן של ג'וזף קונרד)

מקבוצת תמיכה לארגון אקטיביסטי

המהפך הזה לא קרה בן לילה וודאי שהוא לא קרה מעצמו. אחראים לו ארגוני להט"ב דתיים: בת-קול, חברותא ואחרים, שפעלו תחילה בנפרד, אך עם הזמן התארגנו ויצרו מה שנקרא "קהילה דתית גאה", הקימו ארגון חינוכי שב"ל שמטרתו – להפגיש אנשי חינוך עם הסיפור הלהט"בי בחברה הדתית, ואף מקיימים שבתות משותפות ותפילות ב"מניין הגאה" בגן מאיר בתל-אביב, בפורים וביום הכיפורים.
שוחחתי עם אביגיל שפרבר, מייסדת "בת קול" ומי שללא ספק אחת הנשים האחראיות למהפך החברתי המדהים שמהווה דוגמה להצלחה בלתי-רגילה של מאבק חברתי.

"התחלנו כקבוצת תמיכה ללסביות דתיות, אבל כעבור זמן קצר, כאשר הקבוצה התגבשה, הבנו שאנחנו חייבות לפעול גם בתוך הקהילה אם אנו רוצים לזכות בקבלה ביום מין הימים", משחזרת אביגיל, "וכך הוחלט שהארגון משנה את אופיו והופך לארגון אקטיביסטי, שיש לו גם מטרות מחוץ לקבוצתנו. אני אפילו זוכרת את הישיבה הזו שבה דנו בשינוי שאנו רוצות להביא. לא די להושיט יד לחברותינו הלסביות הדתיות, חייבים גם להתרחב ולפעול בתוך הקהילות שלנו".

כל זה קרה לפני יותר מעשור, והצעדים הראשונים של הארגון במרחב החיצוני היו "בייבי סטפס", צעדים קטנים, שבמהלך הזמן צמחו לכמה אסטרטגיות פעולה:

פעילות שטח במטרה להשיג נראות: "בהתחלה פשוט רצינו שאנשים ידעו שאנחנו קיימות. גם כדי שהלסביות הדתיות ידעו שיש להן למי לפנות מלבד "עצת נפש" (ארגון שהקים הרב אבינר, שעושה טיפולי המרה). למשל, הדבקנו מדבקות עם כתובת הפורום בשירותים של בר-אילן, היו כל מיני פעולות "גרילה" כאלה".

פנייה דרך התקשורת: "כמובן, אחת האסטרטגיות הייתה לפנות לציבור דרך התקשורת", משחזרת אביגיל. זה היה כרוך בהרבה מאוד אומץ כי נשים היו צריכות להסכים להתראיין ולהיחשף, מה שהיה בכלל לא טריביאלי אז. אני עצמי פרסמתי כמה טורים באתר NRG, שזה היה דבר מאוד רדיקלי בזמנו בשבילם". ואכן הייתה תקופה שהנושא היה כל כך "חם" בתקשורת שאפילו עיתונאיות ניסו להגיע ב"מסווה" למפגשים של בת קול. באמת, לצאת אז מהארון מעל דפי העיתון או בטלוויזיה היה מעשה אמיץ בצורה מטורפת. גם פשוט לחיות בקהילה ולצאת מהארון, אגב, דרש אומץ מטורף.

חינוך – פניה לבתי הספר באמצעות "שבל" ("שהכל ברא לכבודו" – ארגון הידברות והסברה הפועל למען קבלתם של להט"בים בחברה הדתית) – חינוך הוא הדבר החשוב ביותר בציבור הדתי הלאומי, לכן בארגונים הדתיים ראו חובה של ממש לפנות למחנכים ולדבר אל לבם, כי הם פוגשים בני נוער להט"בים דתיים, לפעמים ברגעים מאוד קשים של ייאוש, שנאה עצמית, חוסר קבלה עצמית. אביגיל אומרת שבזמנו הדבר נחשב מאוד מאוד רדיקלי: "אני זוכרת שכאשר הקמנו את "שבל", בית הספר הראשון שניסינו לפנות אליהם כדי להיפגש עם הצוות ולדבר איתו, היה בית-ספר שנחשב מאוד ליברלי ופרוגרסיבי. והם סירבו בתוקף להיפגש איתנו. זה היה המצב אז".

פניה לרבנים ואנשי (ונשות) ציבור כדי לבקש את תגובתם ואולי את תמיכתם. חברות בת קול נפגשו עם אנשים כמו הרב יובל שרלו ומלכה פיוטרקובסקי. "אני אישית לא התחברתי למהלך הזה אבל כן, זו הייתה אחת מדרכי הפעולה", מאשרת שפרבר. "וכשזה הצליח, זה כנראה היה משמעותי לאנשים. עם הזמן, קיבלנו גם תמיכה חשובה מהפמיניזם הדתי. אם בתחילת הדרך היה לפמיניסטיות דתיות וארגונים כמו "קולך" קשה להכיל את המאבק שלנו בתוך האג'נדה שלהן, אז בהמשך קבוצת הפייסבוק "פמיניסטיות דתיות", מה שנקרא "הפדלחושיות", שזו קבוצה שכוללת היום מעל 15 אלף חברים וחברות, כתבה בכללי הקבוצה: "בקבוצה הזאת הקהילה הלהט"בית – ובפרט זו הדתית – תהיה מוגנת מפני התקפות". חברות הקבוצה אף צעדו איתנו במצעד הגאווה בירושלים לפני כמה שנים. זה היה מאוד מאוד משמעותי".

חיבור לקהילה הגאה הכללית אבל כארגון נפרד עם זהות נפרדת, שמיתג את עצמו כארגון של לסביות דתיות: "הצעדה של "בת קול" במצעד הגאווה בירושלים, כארגון, עם שלטים ומדבקות, בהצהרה ברורה שאנחנו לסביות דתיות, עשתה המון רעש בציבור. אף על פי כן המשכנו לפנות, המשכנו לצעוד והמשכנו להתראיין ולכתוב. והשינוי בתפיסה לאט לאט קרה", אומרת אביגיל.

שינויים לטובה

היו גם שינויים במציאות, לא תמיד בנסיבות משמחות… למשל, הבעת התמיכה המסיבית אחרי הרצח של שירה בנקי ז"ל. הנאום של הרב דוד סתיו בכיכר ציון, שאמר שהוא מוכן להתחייב להכלה של הומואים דתיים בקהילתו, היה מהפכני. ובמצעד הירושלמי בשנה שעברה היו המון דתיים, כי בדיוק לפני המצעד הרב יגאל לוינשטיין יצא באמירות הומופוביות קשות. זה הכעיס את הציבור הדתי שרצה להראות שהוא כבר במקום אחר היום.

"פסח שני" היה פרויקט של "בת קול" שכבר לפני שנים ניסה לייצר דיאלוג עם אנשי ציבור והרבנים, ובכלל לייצר שיח בציבור, אבל בכל השנים הראשונות זה היה קטן למדי. בשנתיים האחרונות זה צמח למשהו נפלא וענק שמתקיים בכל הארץ.

הוא מתנהל על פי המודל של "זיכרון בסלון", אנשים מקיימים בבתים ובבתי כנסת מפגשים עם הומו ולסבית דתיים ושומעים את סיפורם. "הפרויקט נקרא "עושים מקום", ואחת הסיבות לכך שקיבל תאוצה היא גם הודות לסיוע שקיבלנו משתיל והקרן החדשה לישראל, כתוצאה מכך השקענו בחשיבה אסטרטגית, איך לפרוץ את המעגל שבו קיבלנו הכרה – קבוצת הדתיים הליברליים, ולהיכנס ללב ליבו של המיינסטרים, וכך לפעול בצורה רחבה ולהגדיל את ההשפעה שלנו על החברה הדתית כולה".

הישארו מעודכנים ומעודכנות בזמן אמת

One thought on “איך נוצרה כאן קהילה דתית גאה ובועטת?”

  1. נטע

    רק מלקרוא את הפיסקה הראשונה, אתם ממש מגזימים.
    המגזר הדתי עוד לא במקום שאתם מתארים אותו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

3 + 3 =

כ