דעי עם מי את מדברת

דעי עם מי את מדברת

קטגוריות:

באחד מימי הקיץ בשנה שעברה, מצאתי את עצמי רצה עם מזוודה ברחובות ברלין, באיחור לפגישה עם קרן גרמנית גדולה וחשובה. הייתי אחרי לילה ללא שינה, טיסה שהתבטלה כשכבר חיכיתי לבידוק הביטחוני בנתב"ג, זינוק על טיסה חלופית בשנייה האחרונה, עקיפה מאד לא-ברלינאית של כל התור הארוך לביקורת הדרכונים בשדה התעופה הגרמני (לדעתי עד היום הפקידים שם בשוק מהישראלית החצופה שחתכה לראש התור) ותחנונים בפני סדרן המוניות מחוץ לשדה שייתן לי לעלות ראשונה למונית (לא עזר. הייתי צריכה לחכות).
במזל היסטרי הגעתי לפגישה עוד בתוך מסגרת הזמן שהוקצה לי. נעמדתי מול דלת עץ כבדה, הסדרתי את הנשימה, לבשתי חיוך על הפנים, ונכנסתי.

אחרי לחיצות הידיים המנומסות להיכרות הדדית, התיישבתי ופצחתי בנאום נלהב על שתיל והקרן החדשה לישראל. הפלגתי בשבחי הפרויקטים שאנחנו מקדמים, תיארתי בדרמטיות את מצבה של הדמוקרטיה הישראלית, התרפקתי על הישגים שלנו ושל השותפים שלנו בשטח. תיבלתי את דברי בסופרלטיביים, בקצת זווית אישית וגם באיזה סיפור קטן, תוך כדי הרבה חיוכים וקשר עין ישיר, כי הרי ככה גורמים לתורמים שמולך להתחבר אליך, לעשייה שלך, ולמה שמניע אותך.
אז זהו, שלא. או לפחות – לא תמיד.

מולי ישבו שלושה אנשים, לבושים כולם בחולצות לבנות עם חיוך דק על הפנים. הם היו, ללא ספק, נחמדים ואדיבים ביותר, אבל פרץ ההתלהבות שלי, שטף הדיבור הסוער והמלא ברגש, שלרוב זוכה להנהוני הזדהות מתורמים אמריקאים, התנפץ כמו גל על חומת החביבות המאופקת של נציגי הקרן הגרמנית.
הורדתי בהדרגה אך במהירות את הווליום הרגשי של דברי. הנמכתי את עוצמת הלהט והעברתי את טון הדיבור שלי לפסים מתונים ושכלתניים יותר.

הפגישה עברה בשלום, ואפילו סימנו כמה אפשרויות לשיתוף פעולה, אם כי טרם זכינו לקבל מענק מאותה קרן (אינשאללה עוד נקבל בעתיד).

אבל יצאתי מהאירוע הזה עם כמה תובנות לגבי "הכיול הפנימי" הנדרש כשאנחנו פוגשות תורמים ונציגי קרנות. אני לא מתכוונת למחקר הרקע המקדים של בדיקת תחומי העניין של התורם, פעילותו/ה הפילנתרופית ועוד פרטי מידע שאנחנו אוספות כחלק מעבודת גיוס המשאבים. כוונתי לאותן שלושים שניות של נשימות לפני שמתחילים את הפגישה, ולעיבוד המידע שמגיע אלינו תוך כדי הפגישה עצמה.

כמה עצות שיכולות לעזר לכם כשאתם ניגשים לדבר עם תורמים:

תרבות. תרבות. תרבות. היכרות עם קודים תרבותיים וחברתיים חשובה לא רק כדי להימנע מתקריות מביכות כגון הגשת קינוח בתוך נעל, אלא גם כדי למצוא את נקודות החיבור לבן או בת השיחה שלך. נסי להתאים, למשל, את מינון הסופרלטיבים שאת משתמשת בהם לסגנון התרבותי המקובל. בעוד שבגרמניה קיבלתי מבט סקפטי כשהשתמשתי במושגים כמו: "נפלא" או "חיוני", בארה"ב שימוש במילים "טוב מאד" עלול להתפרש כאילו זה "בסדר מינוס". אחת הדרכים לקבל מושג לגבי איך מקובל להציג הוא לצפות ב-youtube הרצאות מצולמות של האנשים שאת מתכננת לפגוש, או אנשים מתחומי עיסוק מקבילים מאותה מדינה.
ואם כבר אנחנו צופות בסרטונים, גם ללא קשר להבדלים בין-תרבותיים: חיפוש מהיר בגוגל ייתן לכן תמונה וסרטונים של האדם שאתן עומדות לפגוש. זה יאפשר לכן להגיע לפגישה עם התחושה שאתן קצת מכירות אותה, וזה כבר עוזר.

ערכים. רבות מאיתנו מובילות ארגונים או פרויקטים שמקדמים סדר יום שאינו יושב בלב הקונצנזוס. חשוב שנזכור שגם אם אנחנו נפגשות עם תורמת שידועה בעמדותיה הליברליות, או שאנחנו יודעות שהיא תורמת כבר לארגונים שעוסקים בנושאים דומים, חשוב שניזהר לא לדרוך על מוקשים אידיאולוגיים. גם אם לא מצאתם במחקר ההכנה לקראת הפגישה מאמרי דעה שהתורמת כתבה או עצומות שחתמה עליהן, תוכלו ללמוד מתגובותיה במהלך השיחה על עמדותיה.

בין ייאוש לתקווה. זה אולי האתגר הקשה ביותר של מי שמקדמים ערכים של שוויון ודמוקרטיה בישראל. התורמים היהודים הליברליים, ומממנים אחרים, שוקעים יותר ויותר בייאוש אל מול המציאות בישראל (והאמריקאים שבהם, גם אל מול המציאות בארצות הברית). הצגת מציאות וורודה מדי תיתפס כלא אמינה ולא מקצועית. ומאידך, קינה וקריאות גוואלד על אובדן הדמוקרטיה וההידרדרות המוסרית של ישראל עלולות להביא להרמת ידיים באופן סופי מסיכוי לשינוי בישראל. דרך האמצע, שמדגישה את סיפורי ההצלחה, גם אם הם קטנים, שמשקפת את האנרגיה וההשראה שאתן סופגות מכל מי שפועלת ועובד יחד אתכן, ומביאה את החזון והתשוקה שלכם לשינוי, הם אלו שגם יביאו את התקווה. ובתקווה גם את הכסף.

הישארו מעודכנים ומעודכנות בזמן אמת

ללא תגובות עדיין

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

3 + 2 =

כ