יש לנו מה ללמוד מהמחאה בבלארוס?

צילום:By Homoatrox - Own work, CC BY-SA 3.0

המחאה בבלארוס משכה עניין מיוחד מצד אנשים שלאו דווקא מתעניינים בפוליטיקה פוסט-סובייטית. אקטיביסטים. ואפשר להבין אותם. מבחינות רבות, זאת מחאת החלומות. לאו דווקא במדדים של הצלחה, כמובן, משום שהסיפור רחוק מסיום וגם איך יסתיים אנחנו לא יודעים. בעיני אקטיביסטים רבים זאת מחאת החלומות בגלל אופן ההתנהלות שלה.

ואכן, מול דיקטטור וינטג' משופם ששוגר אלינו ישר משנות השמונים התייצבה מחאה אזרחית שנראית כאילו הגיעה מהעתיד. שימוש מתוחכם בטכנולוגיה, החל בערוצי טלגרם וכלה בהתקפות סייבר. הובלה נשית, הנהגה מבוזרת ואי אלימות. המחאה עושה שימוש מבריק בדימויים, מדיה, גרפיקה, אמנות ומיצגים שמתאימים לעולם הרשתות החברתיות. גם הצדדים הבכלל לא טכנולוגיים של המחאה רלוונטיים מאוד לעולם העתידני שלנו: "תסתכלו בחלון ולא בטלוויזיה" קראו מפגינים שצעדו בשלג בפרברי מינסק. ההפגנות השכונתיות, האירועים בחצרות, הפצת חומר מודפס, גרפיטי ואמנות רחוב, תמיכה וסיוע הדדי ברמת הבלוק הם תזכורת רלוונטית מאין כמוה שהמציאות מתרחשת בעולם הפיזי ולא בטוויטר. קל מדי לשכוח את זה לאחרונה.

הטקטקיה של המחאה בבלארוס ניתנת לשכפול?

בחודשים הראשונים של המחאה, כשהיה לי מעט יותר זמן, הייתי דבוק לטוויטר ולערוצי הטלגרם ודיווחתי בעברית לקהל הישראלי ככל שיכולתי. השאלה שנשאלתי יותר מכל, אני חושב, הייתה "מה אנחנו יכולים ללמוד מהם". אני מניח שהתשובה שלי אכזבה אותם. היא הייתה: "כלום".

ישראל אינה בלארוס, הישראלים אינם בלארוסים ונתניהו הוא לא לוקשנקו. למעשה, אני מניח שרוב הבלארוסים היו שמחים לקבל את נתניהו ואני באופן אישי גם הייתי שמח לתת להם אותו, אם כי לא הייתי רוצה לקבל את לוקשנקו בתמורה. הדמוקרטיה הישראלית אולי מפוקפקת למדי, אבל דמוקרטיה מפוקפקת היא אחד התסריטים הטובים ביותר שאזרחי בלארוס יכולים לקוות להם. כך שהבסיס להשוואה רעוע למדי.

על זה אין ויכוח, כמעט. אבל בכל זאת, אפשר להקשות, מה לגבי הרמה הטקטית? האם אי אפשר ללמוד משהו משיטותיהם של הבלארוסים? מה בדבר הסגנון ה"פרטיזני" של המחאה, הפעילות ברמה השכונתית, שיטת "תהיה כמו מים" שבה קבוצות מפגינים קטנות מופיעות ונעלמות ברחבי העיר תוך שהן מטרטרות את השוטרים במרדפים חסרי תכלית? מה לגבי השביתות והשיטות האחרות לפגוע בהכנסות המשטר? מה לגבי יצירת שגרת מחאה יומיומית?

המחאה בבלארוס, מחאת הרוב

העניין הוא שהמחאה הזאת עוצמתית ומרשימה כל כך לא בגלל שהבלארוסים המציאו שיטות מבריקות שאף אחד אחר לא חשב עליהם אלא משום שהיא נטועה באופן עמוק במציאות הבלארוסית, בתרבות ובהיסטוריה שלה, במבנה החברתי שלה ובמציאות הפוליטית הקונקרטית שלה.

הבלארוסים לא העתיקו את המחאה שלהם מאף אחד. אפילו לא משכניהם האוקראינים או הרוסים. הייחודיות של המחאה הבלארוסית שכל כך מרשימה פעילים מישראל ומרחבי העולם נובעת בדיוק מהעובדה שהיא בלארוסית עד העצם. זאת מחאה של רוב שיודע שהוא רוב, בשונה מישראל שבה יש מיעוט שלא הפנים שהוא מיעוט.

היא משתמשת בסמלים, מוטיבים ורגישויות שהן ספציפיים לבלארוס. בין אם זה הדגל ההיסטורי שקושר את המדינה לדוכסות הגדולה של ליטא או העבר שלה כמוקד פעילותם העיקרי של הפרטיזנים במלחמת העולם השנייה. המחאה מתבססת על כך שבשונה מישראל, המפה הפוליטית הבלארוסית לא מבוססת באופן גורף כל כך על חלוקה מגזרית וזהותית ולכן מאפשרת קואליציות שלא אפשריות כאן. וכמובן, מטרת המחאה עצמה שלא נועדה בהכרח להעלות לשלטון מחנה פוליטי כזה או אחר אלא לאפשר תחרות דמוקרטית בין מחנות פוליטיים. אפילו ההפגנות והאירועים השכונתיים מתבססים על מאפיינים אדריכליים ותרבותיים מקומיים ומי שיודע מה זה "דבוריק" יכול להבין למה קשה למצוא לו מקבילה ישראלית.

להם יש סיפור, ולנו?

אולי "כלום" זאת תשובה קצרה מדי. מה שאפשר ללמוד מהמחאה הבלארוסית הוא המקומיות שלה. פוליטיקה אפקטיבית זקוקה לשורשים עמוקים בתרבות, בשפה, בנוף, בהיסטוריה ובמנטליות המקומית. היא צריכה לדבר בישראלית, והייתי אומר גם ביהודית ככל שזה נוגע למגזר היהודי. הדברים האלה אמנם נעשים, אבל באופן מגזרי מאוד. שפת ה"ישראל הישנה והטובה" של רבים ממתנגדי נתניהו אותנטית מאוד לחוויה שלהם ולסיפור ההיסטורי שלהם. העניין הוא שמדובר בסיפור שמעורר ברוב הישראלים דחייה במקום הזדהות.

מי שרוצה לעשות פוליטיקה אפקטיבית בישראל צריך ללמוד מהבלארוסים לא את אמנות העיצוב הגרפי או השימוש בערוצי טלגרם אלא את אמנות יצירת הסיפור הישראלי המאחד ומעורר ההשראה שיכול לסחוף לא את המיעוט אלא את הרוב. אם זה יקרה, אולי פעילים בארצות אחרות ישאלו מה אפשר ללמוד מאיתנו במקום שאנחנו נשאל מה אפשר ללמוד מהם.

אז מה אתם אומרים? יש לנו סיפור? או שנשאל אחרת, מה צריך להיות הסיפור שלנו?

*מקור התמונה