איך לשמור על תקווה בעולם של שינוי חברתי?

צילום:גיא פרנקוביץ', שתיל סטוק

ככל הנראה רובנו יכולים להסכים שהמסע לעבר שינוי חברתי הוא קשה למדי ושאחד האתגרים הרציניים בו הוא איך לשמור על תקווה. תקווה גם שלנו בתור עובדים או פעילים וגם של האנשים שאנחנו מנסים לגייס, לרתום ולהלהיב יחד איתנו. לא מדובר פה באספקטים הפסיכולוגיים של תקווה, הגדרה מדויקת שלה או הנטייה שלנו להיות יותר אופטימיים או פסימיים אלא מספר מחשבות על שמירה על תקווה, במובן הכי עממי שלה.

קולגה אופטימית אמרה שלדעתה אקטיביסטים ואנשי חברה אזרחית הם בעלי פוטנציאל להיות אופטימיים יותר ממי שלא עוסק בתכנים האלו. פשוט בגלל שכשמכירים נושא מקרוב אפשר לראות את התזוזות הקטנות שקורות ואת השינויים שסודקים את המציאות. זו פרספקטיבה הרבה יותר אינטימית עם התוכן מאשר לראות את הצרות מרחוק בטלוויזיה או בעיתון ולמלמל משהו על זה שהמצב גרוע ולא ישתנה לעולם.

להציב מטרות שנוכל להצליח בהן עוזר לשמור על תקווה

מצד אחד זה מובן מאליו, אבל מצד שני איכשהו אנחנו מתקשים לעשות את זה לעיתים קרובות. מסתבר שזה לא קל לדייק את מה שאנחנו יכולים לשאוף אליו. כשאנחנו סוף סוף כן מצליחים לחשוב על מטרה בת השגה אנחנו לפעמים באותה נשימה גם קצת מזלזלים בה וחושבים (בלב או בקול) שאפילו אם נצליח, אז מה? הדבר הקטן הזה, זה באמת ישנה משהו? אז כן. זה באמת ישנה משהו. אם אתן כותבות את תכניות העבודה בארגון שלכן, זכרו והזכירו לצוות שההצלחה הסופית היא רצף הצלחות קטנות.

תחשבו על תנודות של ממש בחברה ובמציאות, בכל נושא. ברוב המקרים לא מדובר בהצלחה אחת שאפשר להגיד שבאותו רגע משהו קרה, אלא רצף של דברים קטנים יחסית שקרו לאורך זמן. זה לא פשוט, אבל כדאי לחשוב יצירתית לגבי המטרות שלנו. לא בהכרח רק לחשוב על מטרות קטנות, אלא לנסות לחשוב על מטרות אחרות, כאלו שחורגות מכללי המשחק, כאלו שיכולות להתאפשר גם אם החזון הגדול עדיין לא מומש במלואו.  גם להקים קהילה יכולה להיות מטרה או לפתוח ערוץ תוכן משלכם. אין כמו הצלחה ועמידה במטרה כדי לשמור על תקווה ולהפיח בנו אנרגיה לקראת המטרה הבאה שכמובן ניתנת להשגה.

שיהיה כיף

זה שאנחנו עוסקים בשינוי חברתי, בדברים הקשים בחברה, במחדלים, בפגיעה בזכויות הפרט ועוד, זה לא אומר שלא מותר לנו גם ליהנות. ואני לא מתכוונת ליהנות כמו הגשמה עצמית או כי מרגישים שעושים משהו משמעותי, אלא באמת ליהנות, מהסוג הכייפי.

דבר ראשון, המציאות שלנו מחייבת אותנו לעבוד עם שותפים (שינוי חברתי לא עושים לבד, פשוט כך) שזה לדעתי יתרון אדיר, גם לעבודה אבל גם לשמירה על הפאן. תחשבו על התנאים שצריכים להתקיים כדי שיהיה לכם ולאנשים שאתכם כיף. מה האווירה במפגשים? מי מגיע? איך מתחילים את הפגישה במשהו חיובי, בסרטון מצחיק, בטקסט, בתמונה שתכניס לאווירה שאתם רוצים לייצר. אל תשכחו כיבוד, בסיסי ככל שיהיה, אבל חשוב שיהיה. וחשוב לא פחות, תעצרו כל כמה זמן ותחגגו את ההצלחות. אלה מהסעיף הקודם, אלה שהשגנו כי הן היו ריאליות. תחגגו אותנטי, כשבאמת הצלחתם אבל גם אם זה דבר קטן. ואם כבר חוגגים, אז יחד. נפרגן במילים לעצמנו ולשותפים שלנו, נביא עוגה, נשים מוזיקה, אולי נצלם סלפי, או נקבע את פגישת הצוות הבאה בבית קפה או בפיקניק. זה ממלא ויוצר תחושת שותפות אדירה וחלק מהמנוע שלנו הלאה.

כדי לשמור על תקווה אפשר גם ללמוד מאחרים

על תקווה ואופטימיות אין זכויות יוצרים. תקראו על מאבקים דומים ושונים בעולם. תעקבו אחרי אמני מחאה יצירתיים, פוליטיקאים מסוג אחר, אקטיביסטים מהצד השני של העולם או כל מה שעושה לכם טוב בנשמה. זה לא אומר שהכל דומה ואפשר להעתיק או לשכפל את מה שעובד שם לכאן, וכמובן שכל מקום והייחודיות שלו, אבל תמיד יש משהו שאפשר לקחת מללמוד על מקום אחר, גם פרקטיקות של ממש וגם השראה או אמונה בהצלחה.

אם מצאתם מישהו כאן קרוב שמפיח בכם אמונה, תעקבו אחריו. רק שימו לב שאתם לא הולכים אחרי כל מיני נביאי זעם למיניהם. נכון שגם כשהמצב קשה צריך להסתכל עליו מפוכחים, אבל לקרוא עוד ועוד פוסטים מיואשים ומייאשים או לשמוע אנשים שרק אומרים כמה הכל גרוע ושום דבר לא ישתנה לעולם, זה מכבה אותנו ומרפה את ידינו. מי שרוצה להתייאש, סבבה, אבל לפחות שלא יגרור אותנו איתו.

לזייף במידה הנכונה

זוכרים את הניסוי ההוא ממבוא לפסיכולוגיה? על אנשים שהחזיקו עיפרון בין השיניים וייצרו חיוך מזויף וכך בפועל היו קצת שמחים יותר? לפעמים זה מרגיש מאולץ, אבל אני חושבת ששווה לעשות מאמץ, אפילו אם זה לעצמנו (ובטח ובטח כמנהלים מול צוות), לדבר בשפה מעודדת יותר, חיובית יותר, ששמה דגש על הטוב ועל ההצלחה. סוג של Fake it till you make it. מצד שני, לא להגזים. לפעמים אני רואה שארגונים או קמפיינים דבקים ממש במילה "תקווה" או במילים נרדפות אחרות אבל מעבירים מסרים מיואשים זה הופך להיות מלאכותי ולא עושה את העבודה.

לשמור על תקווה זה כלי עבודה

כשהציניות משתלטת (וזה קורה די הרבה) אני מנסה להסתכל על התקווה והאופטימיות לא כתפיסת עולם היפית או כאיזה מסר דובון אכפת-לי שכזה, אלא ממש כעל עוד כלי לשינוי חברתי, כמו כלים רבים אחרים שאנחנו מוסיפים לארגז שלנו, וברור לנו שבלעדיהם יהיה לנו הרבה יותר קשה להוביל שינוי.