רוצה לקבל עדכונים מבלוג שיפט?
הצטרפ.י לניוזלטר שלנו
רוצה לקבל עדכונים מבלוג שיפט?
הצטרפ.י לניוזלטר שלנו
"שיוויון והכלה" הן לא בדיוק המילים הראשונות שעולות לנו בראש כשחושבים על מה שקורה במגרשי הכדורגל. "גזענות לא מתנצלת" היא אסוציאציה שכיחה יותר. דוגמאות לא חסרות. שלום חנוך בראיון בעקבות "מחכים למשיח" משנות השמונים ציין שהאספסוף של מגרשי הכדורגל לא מגיע להופעות שלו; ברוך דגו, שחקן ממוצא אתיופי, דיבר על התחשות הקשות שעלו באו, כשבאימון הראשון שלו במכבי תל אביב, עוד לפני ששיחק אפילו משחק אחד, כבר הספיק לספוג נהמות גזעניות ועוד מהיציע של הקבוצה שלו; גם ההתנגדות האלימה של אוהדי בית"ר ירושלים להחתמת שני שחקנים מוסלמים מצ'צ'ניה, כפי שתועד בסרטה הדוקומנטרי של מאיה זוננשטיין "טהורה לעד" היא ללא ספק "גזענות לא מתנצלת".
כדורגל הוא ללא ספק הספורט הפופולרי ביותר בעולם, הוא מושך אליו קהלים מגוונים מכל שכבות האוכלוסייה. הוא מהווה מוקד משיכה לא רק לחובבי ספורט, אלא גם לאנשים מכל רקע חברתי וכלכלי – ראינו איך חטופים ששוחררו התקבלו בחיבוק חם על מגרשי הכדורגל. אך דווקא בשל אופיו העממי והנגיש, מגרשי הכדורגל הופכים די מהר לזירה שבה מתפרצות מתיחויות חברתיות, ובפרט ביטויים של גזענות כלפי כל מי שאינו מקבוצת הרוב.
דווקא בשל הפופולריות של המשחק, והקהל העצום שהוא מושך, כאשר מתרחשות הצלחות במאבק נגד הגזענות בכדורגל, ההשפעה ניכרת על כל החברה. כאשר השחקן רחים סטרלינג, בחר להתעמת בגלוי עם גזענות בליגה האנגלית (הפרמייר ליג) הוא הפך לדמות מפתח במאבק לשינוי תרבותי בספורט. סטרלינג דיבר בפומבי על ההבדלים בסיקור בין שחקנים שחורים ללבנים, חשף מקרים של אפליה, והוביל קמפיינים להחמרת הענישה כלפי גילויי שנאה ביציעים וברשתות החברתיות. לפי דוחות ארגון 'Kick It Out', הפעילות הזו תרמה לירידה של כ־20% בתקריות גזעניות בליגה האנגלית בין השנים 2019 ל־2022.
גם השחקן מרקוס רשפורד, כשהיה חלוץ מנצ'סטר יונייטד ונבחרת אנגליה, השתמש במעמדו הציבורי כדי להילחם במדיניות של ממשלת בריטניה שביטלה מענקי מזון לילדים נזקקים במהלך מגפת הקורונה. הוא פרסם מכתבים פתוחים, דיבר על ילדותו כילד רעב, והוביל קמפיין שזכה להיענות ציבורית עצומה – עד שהממשלה נאלצה לחזור בה מההחלטה. בזכות פעילותו, מאות אלפי ילדים ממשפחות מוחלשות המשיכו לקבל ארוחות חמות. רשפורד, שהפך לסמל חברתי עוד לפני גיל 25, מוכיח עד כמה כוחה של פעילות אקטיביסטית בספורט יכול לחרוג מהמגרש ולהשפיע ישירות על מדיניות ממשלתית.
כאן בישראל, בשנת 2023, הוקם צוות בין משרדי מיוחד הכולל נציגים של היחידה לתאום המאבק בגזענות במשרד המשפטים, מנהלת הליגות ומשטרת ישראל שמטרתו צמצום תופעת הגזענות במגרשי הכדורגל והגברת המודעות לתופעה בקרב אוהדי הכדורגל.
מכבי חיפה הייתה השותפה הראשונה שלקחה חלק במאבק בגזענות, ואליה הצטרפו הפועל באר שבע ובית"ר ירושלים. בספטמבר האחרון, שנה לתוך המלחמה, יזמה הקבוצה יחד עם סגנית יו"ר היחידה למאבק בגזענות במשרד המשפטים מפגש בנושא חינוך למניעת גזענות בו ילדי האקדמיה של הקבוצה נפגשו לשיחה ופעילות עם גדי קינדה ועלי מוחמד. שניהם נולדו באפריקה, גדי למשפחה יהודית שעלתה לארץ, ועלי לזוג מעורב של אב מוסלמי ואם נוצרית.
מתן סגל, שמנהל את תכנית בועטים את האלימות והגזענות מהמגרשים במסגרת גבעת חביבה, מפנה אותי לרוני בלשקה (Ronny Blaschke). בלשקה, עיתונאי ספורט שתיעד בכמה ספרים את המסע המופלא של כדורגלנים שהיו גם אקטיביסטים, ושינו מהיסוד את היחס לגזענות בספורט.
בכל הנוגע לכדורגל האנגלי נקודת הפתיחה של בלשקה היא פול אליוט, שהיה הקפטן השחור הראשון של צילסי. אליוט, ששיחק בשנות ה-80, ספג גזענות קשה במהלך הקריירה – קריאות קוף, בננות שהושלכו למגרש ואיומים מניאו-נאצים היו הנורמה של אותן שנים. חברי הקבוצה שהביעו עלבון נתפסו באותם ימים כנוטים להגזמה, בעלי עודף רגישות, וחסרי הומור. בלשקה מספר שהיו אזורים אליהם שחקנים בריטים שחורים – שבאותה תקופה היו בעיקר בני מהגרים מהקאריביים – פשוט פחדו לנסוע.
כחלוץ המאבק בגזענות בכדורגל קיבל אליוט השראה מנלסון מנדלה ומרטין לותר קינג, והוא היווה השראה לדור הבא של אקטיביסטים כמו רשפורד וסטרלינג. ארגונים אנטי גזעניים כמו 'Kick It Out', והרשת של Football Against Racism in Europe (FARE) הפכו לחלק מהנוף הספורטיבי. אם בעבר שלומם ומעמדם של שחקנים לא לבנים עמד בסכנה, היום הם כבר מיוצגים על כר הדשא, המאבק התרחב לייצוג הולם גם בקרב שופטים, מאמנים ועיתונאים, שם עדיין הדומיננטיות הלבנה בולטת.
בישראל וגם בעולם, המאבק בגזענות התרחב גם למאבק בהומופוביה והטרנסופוביה. ב-17 במרץ 2025, ספיר ברמן הפכה לטרנסג'נדרית הראשונה אי פעם ששפטה משחק בינלאומי. לפחות על פי הטוקבקים של עיתונות הספורט, היא השופטת הטובה ביותר בליגת העל.
כיום, נהמות ביציעים כבר גוררות ענישה חמורה, המאבק על שוויון הזדמנויות מתנהל כבר בכל הזירות – כולל כלכלת הכדורגל, כלומר המוסדות, הקבוצות, הליגות והגופים שמנהלים את המשחק ומושפעים מתמיכת קהל וספונסרים. גם ההומופוביה הולכת ומאבדת לגיטימיות. אבל האקטיביזם של כוכבי הכדורגל לא מתחיל ונגמר במגרש.
דידייה דרוגבה ייזכר תמיד כמי שהבקיע את שער הניצחון בבעיטת עונשין שהביאה לצ'לסי את התואר הראשון אי פעם בגמר ליגת האלופות של 2012. אבל עבור אזרחי חוף השנהב הוא ייזכר לתמיד כמי שמנע מלחמת אזרחים עקובה מדם.
חוף השנהב עלתה למונדיאל ב-2006 בעיצומם של עימותים קשים בין הצפון המוסלמי לדרום הנוצרי שגרמו למותם של אלפים. דרוגבה חגג את העלייה בכריעת ברך ותחינה לאחדות. "ניצחנו כאן בשביל כל אזרחי חוף השנהב, כפי שיכולנו לשחק ולנצח יחד, גם האזרחים יכולים לחיות יחד. אני מבקש מכל הצדדים להפסיק להילחם. למען חוף השנהב". הפסקת האש לא איחרה לבוא.
רוסית פלשה לאוקראינה בשנת 2022 באמתלה שהצטרפותה המתוכננת של אוקראינה לנאט"ו תהווה סכנה ביטחונית לרוסיה. הדמעות של שחקני נבחרת אוקראינה בליגות האירופיות – מול המצלמות, הקהל והתקשורת – והכאב שחשפו בעקבות ההרס בארצם, תרמו למיצוב המיידי של רוסיה כצד התוקף וכמדינה פולשת בעיני אוהדי הכדורגל. הקמפיין שהובילו הספורטאים האוקראינים להדחת רוסיה מכל מסגרת תחרותית הפך את התאחדות הכדורגל הרוסית לגוף מוקצה בזירה הבינלאומית.
בעקבות הפלישה צמחו יוזמות אזרחיות כמו Football for Ukraine שגייסו כספים למטרות הומניטריות, אבל גם פעלו לדה-לגיטימציה של הכיבוש הרוסי וקראו לסיום המלחמה. העמותה האמריקנית Athlete Ally שהיתה ידועה בעיקר כמי שתמכה וליוותה את כדורגלנית האמריקנית האגדית מייגן ראפינו במאבקה נגד הומופוביה וטרנספוביה בספורט האמריקני, הקימה במקביל גם פרויקט שנאבק ברדיפה הרוסית של מיעוטים מיניים.
ציר אחד – הקמה של ארגונים אזרחיים שנאבקים בגזענות בכדורגל: מה שהחל בספרד ואנגליה לפני שלושה עשורים התפשט לתוך אירופה וגם לאמריקות. לצד פעולות חינוכיות, העמותות השונות פשוט דאגו להתלונן שוב ושוב למוסדות הכדורגל על אירועי גזענות ונהמות כלפי שחקנים שחורים.
משנת 2007 וצפונה אנחנו רואים מגמה של החמרת ענישה של גופי הכדורגל הרשמיים. זה התחיל בקנסות, המשיך בסגירת יציעים ואפילו סגירת איצטדיונים. הלחץ של החברה האזרחית גרם להחרפת ענישה של גופי הכדורגל הרשמיים, ולפגיעה שהיא לא רק במוניטין, אלא גם בכיס של הקבוצות. ההתעצמות של העמותות השונות, והיכולת שלהן לשלוח משקיפים שכותבים דוחות מסודרים להתאחדויות השונות לכדורגל, יצרה תמריץ אצל קבוצות הכדורגל להיות פרו-אקטיביות ולנסות לפתור את הבעיה עוד לפני הנהמה הבאה. קבוצות ונבחרות שהיו אדישות להתנהגות גזענית ביציעים, ניסו בכל דרך לאתר אוהדים גזעניים, ולתווך למועדון האוהדים את הנזק שעושה ההתנהגות הגזענית במגרש.
הציר השני – מינוף ההתנהגות הגזענית כדי להעלות את הסוגיה על סדר היום: לפני כשנתיים, שחקני ניו זילנד ירדו מהמגרש אחרי הערה גזענית של שחקן נבחרת קטאר כלפי שחקו ממוצא סמואי. באותו יום ומאותה סיבה, ירדה מהמגרש נבחרת אירלנד במשחק נגד נבחרת כווית. כל מקרה כזה זוכה לכותרות שחורגות מעמודי הספורט, ונותנות לעמותות הנאבקות בגזענות זמן מסך יקר. FARE ו-Kick It Out לדוגמה, הפכו לארגונים שקבוצות הפאר של הכדורגל העולמי מזמינים אותם לסדנאות, ומשתתפים בקמפיינים שלהם, בין השאר בגלל שהם ניצלו אירועים גזעניים מכוערים לחשיפה תקשורתית של הקמפיינים שלהם.
כדורגל הוא כלי פוליטי לא רק בהקשר של גזענות. לאיראן יש מסורת ארוכה של אקטיביזם פוליטי נגד משטר דכאני. בשנות השבעים המחאה כוונה לשאח האיראני, ואחרי נפילתו לטובת שלטון דיקטטורי דתי, כדורגלנים רבים באיראן סיכנו את הקריירה שלהם ואת שלומם כדי למחות נגד השלטון.
במהלך משחק מוקדמות גביע העולם נגד דרום קוריאה בסיאול, כשבוע אחרי נצחונו של מחמוד אחמדינז'אד בבחירות לנשיאות, שישה שחקני נבחרת איראן ענדו סרטי יד ירוקים, כמחאה על הזיופים בבחירות 2009, שהביאו לבחירתו של המועמד הקיצוני ביותר. עשור לאחר מכן סהר חודייארי, בת 30, נעצרה כשניסתה להיכנס למגרש הכדורגל מחופשת לגבר. היא רצתה לצפות במשחק של קבוצתה האהודה, אסתקלאל טהרן וידעה שלנשים הכניסה לנשים אסורה.
היא הציתה את עצמה מחוץ לבית המשפט ונפטרה מפצעיה כשהבינה שהיא תעמוד לדין על הפרת החוק האוסר על כניסת נשים לאיצטדיון. המחאות שהובילו כדורגלנים איראנים וקבוצות מהמדינה, אילצה את ממשלת איראן לאפשר כניסת נשים במשחקים בינלאומיים מסוימים.
בשנת 2022 הוכתה למוות מהסא אמיני, בת 22, במהלך מעצר שבוצע בטענה שהחיג'אב שלה לא כיסה את ראשה כנדרש – או במילים אחרות, שהיא עטתה אותו באופן רפוי ובלתי "צנוע" בעיני השלטונות. מחאת החיג'אב לא פסחה גם עולם הכדורגל. בזמן נגינת ההמנון באחד מהמשחקים, לבשו השחקנים מעיל שחור כמחאה.
דיווחים ברשתות החברתיות תיארו בשנה האחרונה נשים שהסירו חיג'אב ביציעים בטהראן, במשחקים הבין לאומיים. לחץ פנימי ובינלאומי גרמו לכך שהמשטר העלים עין. תגובת המשטרה הייתה מאופקת יחסית, ולא נרשמו מעצרים המוניים. גם בחושך שמשטר האייאטולות כפה על איראן, יש אימפאקט לאומץ אזרחי.
על פניו, מגרש הכדורגל הוא אולי אחת הזירות המאתגרות שיש, עבור יוזמות אזרחיות ליבראליות. גם היום נוכל לראות ביציעים דברים שכבר חשבנו שנעלמו מהעולם. אבל מבט מהיר אל הנורמות ששוררות היום מול מה שהיה נורמאלי לחלוטין לפני שנים לא רבות מלמד על השינוי. שותפות של כדורגלנים וכדורגלניות אקטיביסטיים עם ארגוני החברה האזרחית הצליחו לחולל מהפך עצום. לא רק בעולם הספורט אלא בחברה כולה.
וקבלו מייל עם תכנים חדשים שעולים לבלוג
תגובות
כתבו תגובה