הודו ירדה ליגה במדד הדמוקרטיה והחופש, גם העולם Photo by Abhyuday Majhi on Unsplash

הודו ירדה ליגה במדד הדמוקרטיה והחופש, גם העולם

כמה אנשים בעולם חיים במשטר דמוקרטי על אמת? אל תגידו מיעוט, ברור שמיעוט. קחו שנייה ותחשבו איזה אחוז מתוך תושבי כדור הארץ לדעתכם חיים במשטר בו נשמרות חירויות האזרח וקיים סדר פוליטי דמוקרטי שנגיש לכלל האזרחים.

טוב, אז תלוי מי סופר ואיך, אבל אם נסמוך על(FH) Freedom House , גוף ותיק ומפורסם שנמצא אתנו כבר שמונים שנה, פחות מחמישית תושבי הכדור חיים בדמוקרטיות אמיתיות, וזו נסיגה של חצי יובל אחורה; מאז 1995 לא היו נתונים כל-כך גרועים במדד הדמוקרטיה והחופש העולמי.  73 מדינות הידרדרו במדד הדמוקרטיה של FH ורק 28 השתפרו. ישראל אגב, שמרה על הציון שלה, ואזרחיה שייכים למיעוט המתמעט של מי שחיים בדמוקרטיה חופשית.

מי מחליט על מדד הדמוקרטיה?

הדרמה האחרונה בנוגע למדד הדמוקרטיה היא ללא ספק ירידתה של הודו מליגת-העל של מדינות חופשיות לליגת המשנה של מדינות חופשיות באופן חלקי. עם כל הכבוד לדמוקרטיות הגדולות במערב, הודו העניקה עד כה לעולם מיליארד ורבע אזרחים שחיים במדינה דמוקרטית חופשית; פי שתיים מתושבי ארצות-הברית, גרמניה, בריטניה וצרפת גם יחד. חשוב לדייק, הודו נמדדת ללא קשמיר, כך גם פקיסטן, וגם ישראל נמדדת בגבולותיה המוכרים בקהילה הבינ"ל. אזורי המחלוקת – כולל סהרה המערבית וטיבט – נמדדים בנפרד וזוכים לציונים נמוכים ביותר. טיבט אגב, מדורגת מתחת לצפון-קוריאה.

ירידת הליגה של הודו היא זו שהפכה את מדד הדמוקרטיה והחופש 2021 של FH לאירוע חדשותי עולמי. לרוב, דוחות מסוג זה זוכים לתגובה מנומנמת. פרידום-האוס הוא ארגון אמריקני שקם ב-1941 על ידי כמה אישים בולטים ביניהם: הגברת הראשונה של העיתונות בארצות הברית דורותי תומפסון, האקטיביסטית ואשת הנשיא אלינור רוזוולט, ראש העיר המיתולוגי של ניו-יורק לה-גווארדיה (כן, של המחלף)  ודמויות משפיעות נוספות. עד היום נהנה הארגון מכסף פדרלי, והוא לא נזקק לכותרות רועשות על מנת להתמתג כתו-תקן לדמוקרטיה וחירות. גריעתם של מעל מיליארד הודים מהסדר הדמוקרטי והחופשי היא בעצם האירוע הגלובאלי הדרמטי ביותר בתחום הדמוקרטיה מאז נפילת הגוש הסובייטי.

איך משפיעים ציוצים של ארגוני חברה אזרחית בהודו על מדד הדמוקרטיה?

אם בוחנים בדקדקנות מה הוריד את הודו לליגת המשנה, ניתן לראות שני סיפורים מובילים. היחס למוסלמים ולעניים ועצמאותו של בית המשפט. מי ששוזרת את שני הסיפורים היא החברה האזרחית בהודו.

נתחיל באחרון. בית המשפט העליון בהודו הוציא בחצי העשור האחרון שורה של פסיקות לטובת הממשלה. הבולטת בהן היא כינון מקדש הינדואי על חורבות מסגד מוסלמי, שגם הוא נבנה לפני מאות שנים על חורבות מקדש קדום יותר. נוסיף לזה מדיניות קשוחה יותר של בתי המשפט כלפי בדלנים מאואיסטים, והופ, מערכת המשפט ההודית כבר אינה עצמאית כבעבר. העניין השני הוא היחס למיעוט המוסלמי שהסלים בשני מובנים לפחות: תיקון חוק האזרחות ההודי המפלה פליטים מוסלמים המבקשים מקלט בהודו, הוליד ההפגנות ומחאות של המוסלמים ועמותות זכויות האדם. ההפגנות נגד הממשלה דוכאו לפי הדוח. הודו חטפה גינויים גם על החוק, וגם על פגיעה בחופש המחאה. מי שתיווך לעולם את מדד הדמוקרטיה והחירות של הודו הם הארגונים האזרחיים, ולא במפתיע, אמנסטי סגר את שעריו בהודו בשנת 2020 לאחר הכבדת החקיקה הנוגעת למימון זר לעמותות הפועלות בהודו.  עוד נחזור לאמנסטי.

ככלל אצבע, ניתן לומר, שהחברה האזרחית השמאלית בהודו, היא זו שתיווכה לעולם את משבר הפליטים הפנימיים בהודו בזמן הקורונה, את ההאשמות הגורפות נגד המוסלמים במשבר הקורונה, את עלטת האינטרנט שכפתה ממשלת הודו על אזורי הפגנות סוערים, את מצב זכויות האדם בקשמיר, את המלחמה של ממשלת הודו נגד ציוצי טויטר ונגד חברת טויטר עצמה. המחט הפוליטית בהודו לא זזה שמאלה בעקבות פעילות החברה האזרחית, אבל הניסיון לאלף את החברה האזרחית יצר אפקט הפוך. לפני שלוש שנים קיבלה הודו 78 נקודות, כל שנה מאז ירד הדירוג ההודי והשנה היא קיבלה רק 67 נקודות, שלוש נקודות מתחת לקו האדום. היא נמצאת כעת באותה ליגה כמו שכנותיה נפאל, פקיסטן, סרי-לנקה ובנגלדש.

גם אם אתם בדעת מיעוט יש לכם כוח להשפיע על מדד הדמוקרטיה והחופש

בסופו של דבר, מבחינת העמותות בהודו, קשב לטענותיהן מצד הממשלה, היה שומר על הודו במועדון הנכון, ובית משפט ביקורתי יותר שלא זורק מהמדרגות עתירות של עמותות מיעוטים וזכויות אדם, היה רק מעלה את קרנה הדמוקרטית של הודו בעולם. גם העיתוי חשוב. דוח דומה לפני שנה היה זוכה לתהודה נמוכה יותר. כל עוד טראמפ הגחמני היה נשיא ארצות הברית, ברור היה שהממשל ההודי והאמריקני רוחשים איבה דומה כלפי גופים כמו ה-FH.

אפשר גם לספר את הסיפור הפוך. כאשר שלום בוגוסלבסקי משווה את המחאה הבלרוסית למחאת בלפור מעל במה זו הוא כותב: "הייחודיות של המחאה הבלארוסית שכל כך מרשימה פעילים מישראל ומרחבי העולם נובעת בדיוק מהעובדה שהיא בלארוסית עד העצםזאת מחאה של רוב שיודע שהוא רוב, בשונה מישראל שבה יש מיעוט שלא הפנים שהוא מיעוט" (הדגש במקור). הפעילים האזרחיים בהודו מבקשים בראש ובראשונה להציל את הודו ממשטר ימני, מפלה ומסוכן לשיטתם. דירדור הודו במדדים בינלאומיים, זו רק ההוכחה שאכן הם – ולא ממשלת הימין של נרנדרה מודי – נמצאים בצד הנכון של ההיסטוריה. בעבר הלא רחוק, הצד השמאלי והחילוני – הרואה עצמו כשומר הדמוקרטיה ההודית – חָלַשׁ על שני בתי הנבחרים בהודו. היום, עיקר ההישגים שלו הם בזירה החוץ-פרלמנטארית. הפער בין החולשה הפוליטית בבית ההודי לבין הנגישות למודדי הדמוקרטיה והחירות בחוץ – הוא גם סכנה תמידית לבומרנג ודה-לגיטימציה.

הסדר העולמי השתנה, ונראה שגם ממשלת הודו מבינה שבסדר העדיפויות האמריקני החדש, זכויות אדם וחירות פוליטית טיפסו כמה מדרגות בסולם החשיבות. גם אם הודו הורדה ליגה שני פקטורים פועלים לטובתה. בכל הנוגע למערכת הפוליטית עצמה, היא עדיין מקבלת ציונים טובים אפילו בדו"ח של FH. מחברי הדו"ח נותנים לה 34 מתוך 40 נקודות בכל הנוגע לזכויות פוליטיות, ואין ספק שהדבר היחיד שמפריד בין האופוזיציה לבין השלטון הוא הבוחר ההודי (ולא שום מנגנון ממשלתי המשמר סדר פוליטי מסוים).

חוץ מזה, הודו היא מדינה חשובה מדי, ולכן ברור שהממשל החדש לא יפסיק להתייחס להודו כדמוקרטיה. אין לארצות-הברית מדיניות קוהרנטית מול סין בלי שותפות הודית. בצעד נדיר, מנהיגי יפן אוסטרליה, יחד עם ביידן ומודי ההודי פרסמו החודש מאמר דעה משותף בוושינגטון פוסט והבטיחו לקדם עולם פתוח וחופשי, המקדם ערכים סביבתיים ונגישות גלובאלית לחיסוני קורונה. אבל שלא נטעה, מדדים בינלאומיים, גם במישור הכלכלי, וגם מדדי חירות ודמוקרטיה תמיד מעניינים ועניינו את הודו. ובעידן ביידן, אף יותר. האופן בו ממשל מודי מטפל בעמותות המתלוננות על מצב זכויות האדם והמיעוטים בהודו, רק מוכיח עד כמה הן גורם משמעותי (ומזיק) בעיניי הממשל. מן 'ניידים' נצחיים שיכולים להכאיב אפילו לממשלה יציבה שזכתה פעמיים רצוף – מצב נדיר – ברוב מושבי הפרלמנט ההודי.

דעת הקהל הליברלית שהעלתה את ביידן לשלטון מבקשת מבט חדש על הודו. עוד כמה זמן ביידן ימשיך להתנהג כאילו הודו היא דמוקרטיה? שואל הטיים. מינה האריס, אחייניתה של סגנית הנשיא, תוקפת ללא פחד את מדיניות הודו כלפי החקלאים שמפגינים נגד הרפורמות שהממשלה חוקקה. אפילו התפוצה ההודית במערב, שחיבקה בהתחלה את משטר הימין, מפוצלת בין התמיכה המסורתית בהודו לבין תמיכתה המסורתית בערכים ליברליים.

לא מאבדות תקווה

נחזור לאמנסטי שמככבת בדו"ח האחרון של FH. שאלתי את מנכ"לית אמנסטי בישראל מולי מלקאר על המשבר בין הארגון לבין ממשלת הודו. אמנסטי לא לבד – אומרת מלקאר- קרוב ל-15 אלף ארגונים נסגרו מאז עליית הימין ההודי לשלטון. לא כולם ארגוני זכויות אדם, אבל המגמה ברורה. כבר בשנת 2018, היתה פשיטה על משרדי אמנסטי והוחרמו מחשבי הארגון. אחר כך היתה שתיקה ארוכה בלי הזמנות לחקירה מצד הממשלה, ובשנה שעברה, ה – ED (גוף אכיפה מתכלל של ממשלת הודו שנועד להילחם בהלבנת הון ופשעים כלכליים), פשוט הקפיא את חשבון הבנק שלנו בהודו, ו-138 עובדים שלנו נשלחו הביתה.

הם השתמשו בחקיקה כלכלית לגיטימית שנועדה לחזק את טוהר המידות בהודו, כדי להשתיק את החברה האזרחית.

אבל מלקאר לא פסימית: ביטול הדמוקרטיה בהודו (1975-77) התרחש שנים ספורות אחרי שההורים שלי ואני כילדה עלינו לארץ ממומביי. אני זוכרת שגם אז לא איבדנו תקווה בדמוקרטיה ההודית. האתוס הדמוקרטי של הודו חזק יותר מממשלה כזו או אחרת, ויש בהודו תהליכים ברורים של התחזקות הקול של הקאסטות המקופחות וארגוני הנשים, במקביל לתהליכים השליליים שמופיעים בדו"ח. הודו היא הבית ממנו באתי, ואני בקשר רצוף עם מה שקורה בהודו ועם פעילים בהודו. הם לא מאבדים תקווה. גם אני לא.

ללא תגובות עדיין

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *