מחאות רחוב בלבנון

כיום, אי אפשר לדמיין את ביירות ללא מחאות רחוב. לפעמים מדובר בכמה עשרות אנשים, לפעמים באלפים. אלה יכולים להיות אזרחים זועמים שלא יכולים למשוך כסף מחשבונותיהם ומסתערים על הבנקים, או אנשי צבא בדימוס ועובדי מדינה הדורשים העלאת שכר ופנסיה, או קרובי משפחה של קורבנות הפיצוץ בנמל ביירות ב-2020, שמעולם לא זכו לצדק.

"אלפי אנשים הגיעו לכיכר בעקבות הקריאה של ארגוני העובדים. הלבנונים זועמים על עליית מחירים חסרת תקדים בגלל קריסת המטבע הלאומי. מכיוון שהממשלה לא עושה דבר כדי לתקן את המצב, האזרחים יוצאים לרחוב כדי להגן על זכויותיהם", אומר משתתף באחת מההפגנות במחאה האחרונה שהתקיימה במרץ 2023. לרבים שיוצאים למחות פשוט אין מה להפסיד.

על פי נתוני הבנק העולמי, המשבר החברתי-כלכלי בלבנון היה ההרסני ביותר בעולם מאז אמצע המאה התשע עשרה. בשנת 2022, עם שיעור אינפלציה של 162.4%, לבנון הייתה במקום השני בעולם אחרי זימבבואה (280.4%). אם בשנת 2019 שער הדולר היה שווה ל-1,500 פאונד לבנוני, בסוף מרץ 2023 ניתן היה לקבל תמורת 120,000 פאונד לבנוני דולר אחד בלבד. הסוחרים נאלצים לקבוע את המחיר בדולרים. אחרת, זה לא משתלם להם. דוגמה בולטת לאופן שבו הדברים משתנים במהירות בלבנון היו שתי תמונות של חשבון קפה שצולמו באותו בית קפה בפער של שעה בלבד. ההבדל בין השניים היה כאלף פאונד והתמונה הפכה לויראלית.

ניתן לחלק את דרישות המפגינים לשתי קטגוריות – "נקודתיות" ו"שינוי השיטה"

מחאות "נקודתיות" – האזרחים דורשים להצמיד את השכר למדד או שהם רוצים לקבל רשות למשוך כסף מחשבונות בבנק בשער רווחי. לפעמים זה עובד! לדוגמה, עובדי מדינה קיבלו את הזכות למשוך משכורות בדולרים לפי מה שמכונה שער מועדף. אותו הדבר מובטח למקבלי פנסיה צבאית. אבל זה לא שיפור גדול במצב הכלכלי הנוכחי.

קבוצה נוספת, שנמנית עם הדרישות הנקודתיות הם קרובי משפחה של קורבנות הפיצוץ בביירות. הם לא מתכנסים לעתים קרובות כמו פעילי המחאה החברתית-כלכלית, אבל הם עדיין מנסים להזכיר לרשויות את דרישתם להעניש את האחראים לטרגדיה. נזכיר כי בפיצוץ בנמל ביירות ב-4 באוגוסט 2020 נהרגו יותר מ -200 בני אדם, ואלפים נפצעו. הסיבה לפיצוץ הייתה 2,750 טון של אמוניום חנקתי שנשמר במחסן, שהוחרם על ידי שירותי המכס בשנת 2014. עדיין לא נקבע מי בעצם אשם בטרגדיה. הראשון מבין הפרקליטים שניהלו את התיק הושעה בפברואר 2021, לאחר שהאשים במחדל כמה פוליטיקאים בכירים. גם השופט טארק ביטאר, שהחליף את הפרקליט הראשון, היה אמור להיות מושעה מהתיק, אבל תמיכה של מאות אנשים שהגיעו לבניין ארמון הצדק בביירות גרמה לו להישאר. ההישארות של ביטאר הייתה כרוכה בוויתורים, וויתר על חקירת הפקידים הבכירים. כך יצא שהחקירה שוב נתקעה.

כתוצאה מכל זה, קבוצות שונות של מפגינים משמיעות יותר ויותר דרישות לשינוי השיטה – החל מהתפטרותו של ראש הבנק המרכזי ועד להחלפת הממשלה המושחתת וביצוע רפורמות כלכליות. "הפגנות נגד פקידים מושחתים שתפסו את השלטון, ימשיכו ויכבשו את המדינה", הבטיח אנדרה בו מובאשיר, אחד ממנהיגי ארגוני העובדים, בסוף חודש מרץ.

ללבנונים יש ניסיון במחאות מוצלחות.

מהפכת הארזים

בשנת 2005, לאחר רצח ראש ממשלת לבנון לשעבר רפיק חרירי, מאות אלפי בני אדם יצאו לרחובות כדי לדרוש את הפסקת הכיבוש הסורי בלבנון, שנמשך מאז מלחמת האזרחים. הסורים השתלטו בהדרגה על המנגנון הממשלתי ועל כוחות הביטחון של לבנון. הלבנונים שניסו להתנגד לתהליך נאלצו להגר, במקרה הטוב. האחרים נחטפו, נכלאו ונרצחו. גורלם של רבים עדיין לא ידוע. הלבנונים האשימו את סוריה גם ברצח חרירי, ואז קרה משהו בלתי צפוי. מיליון וחצי בני אדם – כשליש מאוכלוסיית המדינה! – יצאו למחאת רחוב, ללא חשש. "מהפכת הארזים", שנקראת כך בגלל דגל לבנון – ניצחה! והצבא הסורי עזב את לבנון.

להצלחה הזו היו מספר גורמים:

מחאה המונית. איחוד של כמה מפלגות ותנועות פוליטיות, שיצאו למחאות רחב המוניות.

תמיכה של הפזורה הלבנונית. עוד לפני הרצח של חרירי, הפזורה הלבנונית מכל העולם ניסתה באופן מאוחד להעביר החלטה דרך מועצת הביטחון של האו"ם, הקוראת לדמשק להוציא את הכוחות הסורים מלבנון. אלפי מיילים ומכתבים שנכתבו על ידי לבנונים המתגוררים מחוץ למדינה הגיעו לקונגרס האמריקני וללשכת הנשיא, וכן לשגרירויות צרפת ברחבי העולם, ובספטמבר 2004 זה אכן קרה, התקבלה ההחלטה באו"ם להוציא את הכוחות הסורים מלבנון.

תמיכה מערבית – בעיקר של ארצות הברית וצרפת. בדמשק לא התכוונו לבצע את ההחלטה, אך לאחר רצח חרירי והמחאה ההמונית של הלבנונים, המצב השתנה. צרפת וארה"ב הבינו שלבנון עלולה להדרדר שוב למלחמת אזרחים, והגבירו את הלחץ על דמשק. לבשאר אל-אסד לא נותרה ברירה, וסוריה הוציאה את כוחותיה מלבנון.

יש לציין כאן נקודה חשובה – בתקופה ההיא הנשיא אסד היה פחות מחמש שנים בתפקיד, ועדיין קיווה לדיאלוג בונה עם המערב. שש שנים מאוחר יותר, כשהחלו המהומות העממיות בסוריה עצמה, הלחץ החיצוני על דמשק כנראה שלא היה משפיע.

ניצחון "מהפכת הארזים" הפך לאבן דרך בהיסטוריה של לבנון, ובמובנים רבים הקדים את "האביב הערבי". אבל למרבה הצער הדברים בלבנון לא השתנו. הצבא הסורי נסוג, אך השפעתה של דמשק על הפוליטיקאים הלבנוניים לא נפסקה. יתר על כן, בלבנון, עמדותיה של "חיזבאללה", שהייתה במחנה מנוגד למנהיגי "מהפכת הארזים", התחזקו עוד יותר. הרציחות של פוליטיקאים ואנשי ציבור בלבנון נמשכו.

גל ההפגנות שלאחר מהפכת הארזים

הדרישות הראשונות לרשויות לבצע רפורמות פוליטיות וכלכליות במדינה נשמעו בלבנון בשנת 2015, במהלך "משבר האשפה", כאשר על פי דרישת אנשי איכות הסביבה, המזבלה לסילוק אשפה נסגרה, אבל מקום אחר לסילוק פסולת מעולם לא הוצע. הבעיה נותרה ללא פיתרון במשך כשנה.

אולם גל ההפגנות העיקרי פרץ באוקטובר 2019 בעקבות דיווחים על מיסים חדשים שהוטלו במדינה כדי "לסתום חורים בתקציב". הקש האחרון עבור הלבנונים היה מס השימוש באפליקציית WhatsApp בסך 6 דולר לחודש. הלבנונים טענו שהבעיה היא לא בוואטסאפ, אלא במצב שאליו הממשלה דירדרה את המדינה. אז הפגנות כיסו כמעט את כל הערים הגדולות מצפון לדרום ובסופו של דבר הובילו להתפטרות הממשלה בראשות סעד חרירי. הממשלה החדשה פעלה רק שנה. נס לא קרה-המצב במדינה הלך והחמיר.

מגיפת הקורונה הייתה מכה אנושה לכלכלה הלבנונית שכבר הייתה במשבר עמוק, והדבר הביא ל"מחאות הרעבים". הפיצוץ בנמל ביירות הפך עבור הלבנונים לסמל לכך שכל מערכת השלטון נרקבה. אבל החלפת ממשלות לא משנה את המצב. למעשה, אותם פוליטיקאים וחמולות ששלטו בלבנון במהלך מלחמת האזרחים ואחריה נותרו בשלטון. מועמדים עצמאיים אינם יכולים להיכנס לפרלמנט.

שיטת הבחירות בלבנון קשורה למוצא ולדת של הנבחרים – כאשר ראש הממשלה הוא תמיד סוני, הנשיא הוא נוצרי מרוני, ויו"ר הפרלמנט הוא שיעי. השיטה גורמת לויכוחים פוליטיים לרוב, אך כל פוליטיקאי וכל פקיד הוא "בן ערובה" לסביבה שממנה יצא. אי אפשר לשנות דבר – וכל משבר פוליטי מציב את המדינה בפני איום של מלחמת האזרחים. לעת עתה, מנגנון ההגנה – זיכרון המלחמה הקודמת – פועל שם, אך הוא עלול להפסיק לעבוד בשלב מסוים.

בינתיים האזרחים הלבנונים ממשיכים לצאת למחאות רחוב כי אין להם מוצא אחר. כל מי שיכול לעזוב את לבנון, עוזב, במיוחד הצעירים. רק האופטימיים ביותר עדיין מאמינים שהשינוי לטובה הוא אפשרי.