שיקום ופיוס לאחר מלחמות יכולים לשנות את פני ההיסטוריה

צילום:צילום: MICHEL BRAUNSTEIN, שתיל סטוק

מאבקים רבים ולא מעט מלחמות מתחילים בקול תרועה רמה ומסתיימים בתיקו חמוץ, המוביל למבט מפוקח על מציאות שאינה נוחה לאף אחד מהצדדים. אבל לפעמים דווקא יש מנצחים ומפסידים, והתמונה הופכת לברורה עוד יותר כאשר הצד המנוצח מודה שהפסיד. כך היה בשתי זירות המלחמה המרכזיות במלחמת העולם השנייה, באירופה ובאסיה. בעלות הברית הביסו את גרמניה הנאצית והיא חולקה לשתי מדינות.

רוב שטחה של גרמניה נותר תחת השפעתה של ארצות הברית ומערב אירופה, שהחליטו שנקמה אינה פתרון. הן האמינו שהדרך לפיוס אמיתי עם גרמניה תושג רק באמצעות תוכנית לשיקום כלכלי וחברתי.

תוכנית מרשל לשיקום גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה

התוכנית שכונתה תוכנית מרשל או תוכנית ההחלמה האירופאית שתוכננה על ידי שר החוץ ג'ורג' מרשל, כללה סיוע כלכלי, הלוואות, ואפילו פעילות הומניטארית של חיילים אמריקנים. התוכנית ידועה בעיקר בגלל הסיוע לגרמניה, אבל תוכנית מרשל נפרסה גם על איטליה, יוון וטורקיה.

בדיעבד, ברורה לנו התבונה של התוכנית; ארצות הברית היתה זקוקה לשווקים לתעשייה והחקלאות המשגשגות שלה, והיה גם חשש שאם שוב – כמו אחרי מלחמת העולם הראשונה – ינקמו בגרמניה המובסת, היא תהיה כר פורה להתפשטות הקומוניזם.

היום אנחנו רואים את תוכנית מרשל כראשית הניצחון של המערב על ברית המועצות והדיקטטורה שהיא הביאה למזרח אירופה.

היו גם גישות אחרות כלפי הצד המובס שנראות היום כאיוולת מוחלטת.
תוכנית מורגנטאו לדוגמה, שהגה שר האוצר של ארה"ב, הציעה להשמיד ולפרק את כל התעשייה המערב-גרמנית הכבדה. נשיא ארה"ב רוזוולט וראש הממשלה הבריטי צ'רצ'יל חתמו בחשאי על מזכר שכלל תוכנית להפוך את גרמניה למדינה בעלת אופי חקלאי.

ההיסטוריה הייתה יכולה להיות אחרת לגמרי.

התוכנית לשיקום יפן: החלטפה אמיצה ושנויה במחלוקת

דילמה דומה הייתה גם ביפן. אחרי ההפסד שספגה, החליטה ארה"ב להעמיד את המדינה המובסת על הרגלים. ד"ר רעות הררי מאוניברסיטת תל אביב סיפרה בראיון להארץ איך הממשל התגבר על הזעם והמשקעים, ושיקם את יפן המורעבת וההרוסה אחרי מלחמת העולם השנייה והפגזת הירושימה ונגסאקי. בכתבה יש יותר מקריצה למלחמה בעזה.

הררי מספרת על משלוחי מזון גדולים מאמריקה ליפן – בלתי מובנים לאמריקנים רבים – בזמן שבבריטניה, בעלת ברית מובהקת, היה מחסור חמור במזון. בטוקיו המשיכה לשלוט ממשלה יפנית תחת הקיסר הירוהיטו, שהיה סמל הלאומנות היפנית.

השארת הקיסר היפני על כס המלוכה, ואפילו מלוכה מדוללת, היתה החלטה אמיצה. מדובר במנהיג שזוהה עם פשעי המלחמה בכל רחבי מזרח אסיה, ובמדינות בהן בוצעו פשעי מלחמה יפניים באכזריות בלתי נתפסת, הוא כונה הירוהיטלר.
באחד מביקוריו בחו"ל אף נערכה נגדו הפגנה ובה שלטי “Hirohitler Go Home”

הממשלה היפנית היא זאת שהפעילה בעזרת משאבים אמריקנים מערך ארוחות צהרים בבתי הספר, וחיילים אמריקניים היו חלק ממנגנון הסיוע ליפן שהפכה במהרה לאחות במסדר המדינות הדמוקרטיות. לדעת הררי היה פה שילוב של נדיבות וריאליה פוליטית שבאה לידי ביטוי גם בשינוי כפוי של תוכניות הלימוד" האמריקאים ממש ישבו עם ספרי הלימוד, מחקו את כל האזכורים של מלחמה, צבא, קיסרות, אימפריה, והכניסו תכנים דמוקרטיים"

לא תמיד נדיבות ופיוס מגיעים אחרי מלחמה. לפעמים מדובר במאבק, כמו זה שהתנהל נגד מדיניות ההפרדה הגזעית והאפליה שהונהגה על ידי המיעוט האירופאי-הלבן כלפי השחורים בדרום אפריקה בין -1994-1948. ב-1994 נערכו הבחירות הרב-גזעיות הראשונות במדינה, וקהילת הרוב בדרום אפריקה בחרה בנלסון מנדלה כנשיא. הבחירה במנדלה, שהיה חתום עם המיעוט הלבן על הסכמי פיוס ושוויון עוד לפני הבחירות, ביטאה את אי הרצון של הרוב השחור במדינה לבוא חשבון עם המיעוט הלבן.

ועדות אמת ופיוס: לקחים מדרום אפריקה והודו על התמודדות עם עבר כואב

עם מנדט סוחף מהציבור הקים מנדלה את ועדות האמת והפיוס ששילבו עדויות על זוועות המשטר הלבן לצד ועדת חנינה שעודדה את הדרום אפריקאים לספר אמת בפני ועדת החקירה הממלכתית שהקים הנשיא. בלחץ 23 ארגונים אזרחיים, ההליך צולם ושודר, והתגלו במהלכו כמעט 20 אלף מקרים של הפרות זכויות אדם מצד המשטר הלבן.

שלושה עשורים קודם לועדת האמת והפיוס של מנדלה, הבריטים עזבו את הודו והשאירו מאחוריהם מדינה מרוששת ומסוכסכת. למעשה שתי מדינות, הודו ופקיסטן. סמוך לצאתה מהודו, הרשלנות הבריטית גרמה למגיפת רעב בה ניספו שלושה מליון הודים. עם זאת, להודו הצעירה לא היו תוכניות נקמה בכובש לשעבר, והיא אפילו הצטרפה לחבר העמים הבריטי. בפרלמנט ההודי היו שמורים שני מקומות לאנגלו-הודים ב – 72 השנים הראשונות לעצמאותה. לאותם בריטים ששהו בהודו תקופה ממושכת, אפילו כחיילים וקצינים בכוח צבאי זר, ניתנה ההזדמנות להפוך לאזרחים הודים. אחד הקצינים המעוטרים בצבא ההודי היה במקור קצין של הכיבוש בריטי, והוא הגיע לדרגת אלוף בצבא הודו.
הודו בחרה בפיוס גם עם המדינה הקולוניאליסטית ששלטה בה וגם עם אלה שהאימפריה יישבה בהודו.

כוחה של החברה האזרחית בהובלת תהליכי פיוס

בעוד שהמדיניות האמריקנית כלפי המדינות המובסות תוסבר במונחים מדינתיים, הרי שבמקרה של הודו, דרום אפריקה, תהליכי פיוס קשורים קשר הדוק להתפתחות החברה האזרחית.

עשרות ארגונים פעלו בהודו טרם העצמאות. הקמה של איגודים מקצועיים וזכויות עובדים, ארגונים נגד אפליית הקאסטות הנמוכות דוגמת ה-Harijan Sevak Sangh שהקים מהטמה גנדי ב-1932, וארגוני זכויות נשים דוגמת AIWC היוו תשתית אזרחית של אתוס סובלני ופייסני עוד לפני השחרור מהבריטים.

בדרום אפריקה התמונה היתה דומה, הקונגרס הלאומי האפריקאי היווה גוף פוליטי וחברה אזרחית כאחד, עם חזון ברור של פיוס ושוויון. היו גורמים אזרחיים נוספים במדינה שסייעו בבניית האתוס הדרום אפריקני, כמו ארגון זכויות האדם LRC שהעניק סיוע משפטי מסוף שנות השבעים, והיוזמה האזרחית ECC שקידמה סרבנות של מתגייסים לבנים לצבא האפרטהייד.

יובל רחמים מפורום המשפחות השכולות: "פיוס צריך לנהל"

מעורבות חברה אזרחית בתהלכים איננה רק היסטוריה, אלא מציאות שקיימת היום בישראל. יובל רחמים מכהן כמנכ”ל משותף של פורום משפחות שכולות יחד עם נאדין קומסייה, והוא מסמן בשיחה את הגבולות בין ממשלה לבין פורום אזרחי.

"לא שאני רואה שישראל מנצחת במלחמה, אבל בכל מקרה שאלות של נדיבות או נקמנות אחרי ניצחון הן של המדינה, ולא שלנו כעמותה. אנחנו מתרגלים פיוס ללא קשר למצב המדיני. פיוס יכול לקרות גם באופן טבעי אבל לשיטתנו רצוי לנהל אותו. בכל ההסכמים שחתמה ישראל עם שכנותיה הערביות, לא נלקחו בחשבון האלמנטים הרכים יותר, של פיוס.

הסכם שלום אמיתי יכיל את סיומן של פעולות האיבה, את סיום הסכסוך, וגם הכרה דו צדדית בעוולות שכל צד גרם לשני. אנחנו מאמינים שהוא חייב להכיל גם תבנית לתהליך פיוס בין העמים בהובלת שתי ההנהגות.

בפורום משפחות שכולות אנחנו חוקרים על עצמנו את התודעה של פיוס. כשנוכחים בתוך התדר זה, מתערער הסיפור האוטומטי על הצד השני שרק מבקש למחוק אותנו ולחסל אותנו.

לצערי, המדינה היום לא רואה בנו נכס ומנסה לסכל את הפעילות החינוכית שלנו, אבל אני מאמין בדרך שלנו גם בתנאים האלה. המדינה נגדנו, כי הנראטיב שהיא מקדמת הוא שלא ניתן להגיע לסיום הסכסוך. שיש טובים ורעים, שחור ולבן, קורבנים ומקרבנים; ולכן מבחינתה הפיוס לא רלוונטי, הצד השני הוא רע ועם רוע לא מתפייסים.

המעבדה שלנו היא ציבורית ומונגשת, אנחנו מגיעים לבתי ספר ומוסדות חינוך, מדגימים בפני הציבור את אפשרות הפיוס ככלי לשינוי עמדות. אנשים משנים עמדות מתוך צפייה בדוגמא של הפורום שלנו. אמנם המדינה מחבלת במאמצים שלנו, אבל לא מצליחה להשתיק אותנו ואנחנו מגיעים לקהל רחב גם דרך תקשורת וניו מדיה.

ברור לנו שהתשתית שיצרנו תהיה נכס למדינת ישראל ברגע שהממשלה עצמה תבין שהדמוניזציה של הצד השני לא הופכת אותנו למקום טוב יותר, ותחפש את התשתית לעבודה של פיוס בין העמים. תשתית אותה אנחנו מבססים בכל יום של פעילות"