פסטיבלי מוזיקה ששינו את העולם: וודסטוק, מחאה, ושינוי חברתי

בעוד כשבועיים (26-28 בדצמבר) יתקיים בישראל פסטיבל מוסיקה מיוחד – וודסטוק למען השלום – שממשיך מסורת עולמית של פסטיבלי מוסיקה כמנוף לשינוי חברתי. כמו פסטיבלים חלוציים שהטביעו חותם בברזיל, בברית המועצות ובארצות הברית, גם היוזמה הישראלית הזו מאמינה בכוחה של מוסיקה לחבר, להשפיע ולהנכיח אפשרות אחרת של דיאלוג ושלום. כרטיסים>>

קרול רזאל עדיין מחזיקה את הכרטיס שלה לוודסטוק, למרות שכשהיא הגיעה לפסטיבל הגדרות כבר הושטחו, אנשי הביטחון התפזרו ולא נותר סדרן אחד לרפואה שיבדוק את הכרטיסים. אבא שלה לקח אותה לפסטיבל. 55 השנים שעברו מאז אולי יצרו כמה בורות בזיכרון, אבל דבר אחד קרול זוכרת בבירור: היא אמנם לא הרגישה בזמן אמת שהיא חלק מתנועת מחאה, אבל היא בהחלט זוכרת אווירה של רצון להשתחרר מהסד הבורגני והנורמות של עבודה וקריירה. יש לה עדיין חברה מהימים ההם ששומרת על התדר ההיפי מאז. למעט הגשם הטורדני שגרם לה לחפש רכב לא נעול שניתן להעביר בו שנת לילה, היא זוכרת לחיוב את הקהילה המגוונת, מפעילי שלום ועד חבר'ה שהקימו דוכני אוכל כדי לשלב פרנסה ובילוי. אחד מהם היה בן דוד שלה.

פסטיבלי מוסיקה לשינוי חברתי

כאשר אנחנו נודדים לפסטיבלי מוסיקה והופעות רוק בעולם – ששאפו לעצב תודעה ולהוביל לשינוי, נראה שלחוויה האסתטית והאומנותית יש תפקיד מכריע. כאשר האירוע לא מצליח להטביע חותם עמוק על החברה, גם החלק המחאתי נותר ככלי ריק.

חתרנות מוזיקלית בברזיל

קונצרטים ומוסיקה ככלי מחאה הוא לא מונופול אמריקני ואפילו לא רק של תרבות המערב. כמעט בכל מקום בו היתה דרמה פוליטית, היתה במקביל תגובה של עולם האומנות והמוזיקה. שנות השישים בברזיל היו לא פחות סוערות מאשר בארצות הברית, אך בזמן שתנועת השלום האמריקאית נאבקה בכיבוש מדינה זרה – וייטנאם, בברזיל המאבק היה נגד כיבוש מבית וחורבן הדמוקרטיה.

ההקמה והשגשוג של תנועת טרופיקליה בברזיל בסוף שנות ה-60 קשור קשר ישיר להפיכה הצבאית 1964 בה הודח בידי הצבא המנהיג המרקסיסטי האזרחי. שני עשורים של שלטון אכזרי לא אפשרו לתנועת האוונגרד התרבותית בברזיל שכללה מוסיקה, אמנות חזותית, ספרות ותיאטרון, לפעול באופן ישיר ובוטה נגד הגנרלים, אבל המחאה המתונה, והתפיסה שכל מעשה אומנות הוא גם מעשה חתרנות נגד הדיקטטורה, הולידו בסופו של דבר חברה ברזילאית דמוקרטית יותר.

מנהיגי התנועה ז'ילברטו ז'יל וגל קוסטה הגיעו גם לישראל החל מראשית שנות השמונים ושינו את פני המוסיקה הישראלית. הם נכנסו לפסקול העברי הקנוני מבלי שידענו שבתוך היופי של המוסיקה הברזילאית מסתתרת מחאה.

ז'יל הוא זמר גולה שריצה מאסר בכלא הברזילאי, ותמיד היה מחובר גם לצדדים הפוליטיים של תקווה לשלום. שנים מאוחר יותר השתתף יחד עם קייטנו ולוזו שישב עימו בכלא, ואב מייסד נוסף של התנועה, במפגש עם ארגוני שלום בישראל שאורגן על הקרן החדשה לישראל לצד אמנים מקומיים, ביניהם: דייויד ברוזה, מירה עוואד ואחרים.

שירי הבארד, ולדימיר ויסוצקי ותרבות המחאה בברית המועצות

בברית המועצות של שנות השישי שלטה באותה תקופה דיקטטורה מהצד ההפוך, המרקסיסטי. מכיוון שהכל היה מולאם ומפוקח הדרך הפשוטה ביותר היתה לקחת גיטרה, לחבר מילים למנגינה, ולשיר. כך נולד סגנון מוסיקלי ייחודי של משוררים מורדים עם גיטרה. זהו סגנון מוסיקאלי המוכר עד היום בתור "בארד" ורמת המחאה של הזמרים השונים השתנתה לפי התקופות והזמרים השונים. גם בשירים שלא באו להביע מחאה, אלא דווקא רגש פטריוטי על הניצחון על הנאצים, תמיד נשמר התדר האינטימי והלירי של איש או אישה עם גיטרה ששרים לקהל שניתן לסמוך עליו.

כמו בטרופיקליה, המחאה הוסוותה בתוך שירים תמימים למראה. הנציג המוכר ביותר שלו פה בישראל הוא ולדימיר ויסוצקי. גם הוא, דרך התיווך של ארקדי דוכין, הפך לחלק מהפסקול הישראלי.

גם המחאה החבויה של הבארד פגעה בחלק מהאומנים. אלכסנדר גאליץ' למשל הוגלה בשנות השבעים על ידי השלטונות הסובייטיים, ונהרג מאוחר יותר בתאונה מיסתורית. בין לבין הוא הספיק להגיע לישראל, ולהתארח בבית הוריי בהופעת סלון לפני עשרות מעריצים.

בשנות השמונים המחאה והרוק נפגשו בברית המועצות בזכות צעירים נועזים יותר ומשטר שכבר פחות חשש לשחרר חבל. נציג בולט של העשור היה ויקטור צוי ששר על הדיכאון תחת השלטון הסובייטי ועל דור חדש שדורש שינוי. המוסיקה של צוי היתה הפנים של הדמוקרטיזציה שעברה ברית המועצות. "הלב והעיניים שלנו דורשים שינוי, אנחנו מחכים לשינוי" שר צוי, בשיר שהפך לסמל של עידון הפתיחות והפרסטרויקה של גורבצ'וב.

פסטיבלי מוסיקה וקונצרטים למען הצלת חיים

הקונצרט למען בנגלדש – הקשר בין קונצרטים של מוסיקה לבין שינוי חברתי לא תמיד עובר דרך שבילי המחאה. לפעמים אותו כלי ממש משמש להצלת חיים והפניית תשומת לב עולמית לאזורי אסון. ג'ורג' הריסון הבריטי וראווי שנקר ההודי ארגנו את הקונצרט למען הנפגעים בבנגלדש בקיץ 1971. מליוני בנגלדשים נרצחו בטבח שאורגן על ידי פקיסטן ורבים נותרו ללא קורת גג בעקבות סופת ציקלון.

הקונצרט במדיסון סקוור גארדן הקדים את גירוש הצבא הפקיסטני והקמת מדינת בנגלדש. האירוע גייס כ-250,000 דולר באותו יום בלבד ממכירת כרטיסים, וכספים נוספים נאספו מאוחר יותר דרך מכירת האלבום וסרט דוקומנטרי שתיעד את המופע. כל ההכנסות הופנו דרך UNICEF לסיוע לנפגעי המשבר בבנגלדש. זה היה הקונצרט הראשון למען מטרה הומניטרית בקנה מידה עולמי והיווה השראה לקונצרטים הומניטריים אחרים, כגון Live Aid ב-1985.

קונצרט למען אנשי קמבודיה – בסוף שנות השבעים פול מקרטני ארגן קונצרט למען קמבודיה שבה טבח הרודן פול פוט במיליונים מבני עמו. פול מקרטני ארגן את הקונצרט למען קמבודיה, שנערך ביוני 1979, במטרה לסייע לנפגעי רצח העם שביצע משטר ה"חמר רוז'" בקמבודיה. זה היה אחד האירועים הראשונים שהביא את המודעות למשבר ההומניטרי הגדול שהתרחש במדינה. הוא כלל ארבעה ערבים של הופעות מוזיקליות שנערכו באולם האודיאון המפורסם בלונדון, מקרטני עצמו הופיע יחד עם להקתו Wings בערב הסיום. הכנסות מהקונצרט, אלבומים ווידאו שתיעדו את האירוע נתרמו לסיוע לפליטים דרך הארגון מטרות: גיוס כספים ומודעות למען הפליטים הקמבודים וסיוע לארגונים הומניטריים שסיפקו מזון, תרופות ושירותים בסיסיים לאוכלוסיות הנפגעות.

קונצרטים למען הרעבים באתיופיה – באמצע שנות השמונים התקיימו קונצרטים מיוחדים בבריטניה ובארצות הברית בעקבות הרעב באתיופיה. טינה טרנר, דיאנה רוס, סטינג, מייקל ג'קסון וכמעט כל אומן מוכר באותה תקופה היה שותף לאחד משני הפרויקטים.

השיר אנחנו העולם לבדו הצליח למכור יותר מעשרים מיליון תקליטים.

עשור מאוחר יותר למען קורבנות רצח העם ברואנדה. חברי הבי ג'יז חברו לקליף ריצ'ארד ובוי ג'ורג' לקונצרט למען נפגעי הצונאמי ב – 2004, וב – 2014 נערך קונצרט למען נפגעי נגיף האבולה.

הגיע הזמן שגם בישראל יהיה פסטיבל מוזיקה למען שינוי

ביולי האחרון נסעה אדר שטרן לאירוע הגיע הזמן וחזרה נפעמת. היא, ועוד שש נשים יוצרות אקטיביסטיות, יצאו בהחלטה נחושה להפיק עוד השנה פסטיבל מוזיקה למען השלום. פסטיבל שנולד מתוך אמונה פשוטה ששינוי חברתי חייב להגיע עם שמחה גדולה וחיבור רוחני בין השותפות והשותפים במסע.

השלום לא יגיע בלי רוח שתנער את האבק מעל הלבבות ותשיב את התקווה אל הריאות.

כך נולדה יוזמה נשית של מעל 200 פעילות ופעילים שמפיקים את וודסטוק למען השלום שלושה ימים של שלום, מוזיקה ואמנות. אדר, פעילה חברתית מאז רצח רבין, הרגישה שבשנים האחרונות היא הולכת ומתרחקת מפעולות השואפות להשפיע על מדיניות, מכל מה שהתבטא בהרבה מאוד כאב וזעם על המציאות הנוכחית, עד שנאלצה להודות בפני עצמה: "אני כבר לא אקטיביסטית".

היא שייכת לשבט של אלפי אנשים, שאווירת השאנטי והניו אייג'יות, הסתירו את היותם פצועים ופגועים בדיוק כמו כלל החברה הישראלית. הם כבר לא שומעים חדשות, ונמנעים מעוד ועוד תכנים ויזואליים שרק מגבירים את עוצמת האכזריות של הטרור והמלחמה. הבעיה, שלברוח מהמציאות לא הופך את הייאוש ליותר נוח. וככה, יחד עם שותפות ושותפים לדרך היא הצליחה להפוך אותו, את הייאוש למפתח, שיעזור לה לצאת מהבועה השבטית, ולפעול למען שינוי חברתי.

מוודסטוק מיתולוגי לוודסטוק מקומי

וודסטוק למען השלום הוא אירוע מוזיקלי שהולך לקרות כאן ובקרוב – במהלך 26-28 בדצמבר 2024. הפסטיבל המקומי לוקח מזה המיתולוגי מרכיב אחד מרכזי: הכמיהה לשלום, האמונה שיגיע וההבנה שגם תקווה תמימה היא אקט חתרני בימים אלה.

מאז יולי מתרחב והולך מעגל השותפים והמפיקים של וודסטוק למען השלום. ההדסטארט של היוזמה גרף מאות אלפי שקלים, מהר מאוד עשרות מתנדבות ומתנדבים התחלקו לצוותים שעסקו במימוש החזון. וודסטוק המיתולוגי הוא אמנם השראה, אבל קריסת תשתיות החשמל, איבוד שליטה של צוות האבטחה על הקהל, ואי וודאות מתמדת אילו אומנים נמצאים אתנו ואילו לא – הם לא בדיוק הלקחים שרוצים להפיק לפסטיבל המקומי.

כמו בוודסטוק ההוא, תהיה במה מרכזית לאומנים המוכרים יותר, אבל תהיה גם במת אינדי; יתקיימו שיחות על אובדן ושלום עם מעוז יינון במסגרת במת אוטופיה; מתחם ילדים; בית תפילה; מתחם מייצגים וארט ועוד ועוד ועוד. לכל מרכיב בפסטיבל יש צוות ייעודי, וכך גם כשמתרחב מעגל המתנדבים, עדיין יש מספיק משימות לכולן-ם.

לכך מצטרפים ארגוני חברה אזרחית שנותנים ליוזמה תשתיות וידע. ארגונים כמו עומדים ביחד, פורום המשפחות השכולות, מכון ערבה, שתיל ומחזקים ורבים אחרים סייעו בייעוץ, בהפצת כרטיסים, ובתשתיות לוגיסטיות.

מה שמשותף לשותפות הרבות ליוזמה הוא התובנה הפשוטה שאקטיביזם בלי אופטימיות הוא לא בר קיימא, שניסיון להוביל שינוי חייב לבוא מתוך תפיסה שהעולם לא רק על הכתפיים שלי; שאמנם לא ייחתם הסכם שלום היסטורי במהלך הפסטיבל בשיטים, אבל עצם הגיבוש של קבוצת אנשים גדולה שמצליחה לשמור על תדר של תקווה ואמונה – הוא הישג עצום. הישג נוסף, הוא הכנסה של קהילה גדולה שנחשבת לרוב כמנותקת מעולם השינוי החברתי, לתוך מחנה שמאמין בשלום ופועל למענו.