כך נראית ההגנה על הדמוקרטיה בעולם – 5 דפוסי פעולה גלובליים

צילום: Jelger Groeneveld - Yes to Europe, No to Russian Law!" protest in Tbilisi, 28 April 2024

שנת 2026 מסתמנת כנקודת מפנה עבור הדמוקרטיות בעולם. אחרי עשור של נסיגה דמוקרטית, התחזקות פופוליסטית ושחיקה של שומרי הסף, יותר ויותר מדינות נכנסות לשנה הקרובה כשהמאבק על כללי המשחק הדמוקרטיים מתנהל במקביל למערכות בחירות, מאבק על התודעה הציבורית ואי־ביטחון כלכלי וחברתי בעידן ה-AI. בתוך המציאות הזו, ארגוני חברה אזרחית ברחבי העולם נאלצים להתאים את דרכי הפעולה שלהם לסביבה פוליטית מאתגרת שמערערת על עצם קיומם. הפוסט הזה מבקש לקרוא את 2026 דרך נקודת מבט זו, ולזהות את המגמות הגלובליות שמעצבות כיום את האופן שבו נראית ההגנה האזרחית על הדמוקרטיה. 

בשנים האחרונות הולך ומצטבר גוף ידע מחקרי על האופן שבו ארגוני חברה אזרחית פועלים להגנה על הדמוקרטיה במציאות של מרחב דמוקרטי מצטמצם. לא מדובר עוד רק במאבקים נקודתיים על חוק כזה או אחר, אלא בהתמודדות ממושכת עם מגמות אנטי־דמוקרטיות ואנטי־ליברליות, לעיתים בתוך מסגרת מוסדית שעדיין נראית דמוקרטית כלפי חוץ, ולעתים, כפי שיקרה בישראל בשנת 2026, תוך כדי מערכת בחירות שבה מתנהל מאבק בין הפופוליזם האנטי-ליברלי או הסמכותני, לבין השוחרי הדמוקרטיה הליברלית.

הפוסט מבוסס על מחקרים שונים שנעשו בין היתר באוניברסיטת קיימבריג' (בספר Global Challenges to Democracy), באוניברסיטאות בארה"ב (מאמרים שונים באתר של הפרסומים הפתוחים SAGE Publications, לדוגמה: Mobilizing against Democratic Backsliding: What Motivates Protestors in Central and Eastern Europe?) וספרות מחקרית אחרת. כדי למצוא מחקרים ומאמרים שיסייעו לי בכתיבת פוסט הזה, השתמשתי בעזרתו של perplexity.ai.

דפוס פעולה ראשון: קואליציות רחבות ומפתיעות

קואליציות בין ארגוני חברה אזרחית אינן תופעה חדשה, אך בדמוקרטיות בנסיגה הן מקבלות משמעות מחודשת: לא רק כלי לקידום מדיניות, אלא תשתית הגנתית ואסטרטגית של פעולה רחבה. במקום שיתופי פעולה אד־הוק סביב חוק או מאבק נקודתי, קמות קואליציות רב־מגזריות ומתמשכות שמחברות בין ארגוני זכויות אדם, איגודי עובדים, תנועות שטח, פוליטיקאים ולעיתים גם גורמים מהעולם העסקי. המכנה המשותף בקואליציה כזו לעתים קרובות אינו אידאולוגי. מה שמחבר בין חברי הקואליציה זו ההבנה שהמאבק שמתנהל עוסק בעצם כללי המשחק הדמוקרטי.

1. בברזיל בתקופת בולסונרו, נוצרו קואליציות שחיברו בין ארגוני הסביבה, תנועות ילידיות וגורמים מהאקדמיה כדי לבלום פגיעה במוסדות ובזכויות.
2. בסלובקיה ובסרביה נבנו בריתות בין איגודי עובדים, ארגוני תקשורת עצמאית ועמותות זכויות אדם, כדי לנסות ולהוות משקל נגד לריכוז כוח בידי הנהגות פופוליסטיות. מחקרים מראים שקואליציות כאלה אינן יעילות רק בלחץ פוליטי, אלא גם בבניית לגיטימציה ציבורית רחבה שקשה יותר להציג כ"אליטיסטית", "אנרכיסטית" או "שולית".
3. גם בארצות הברית הבינו את החשיבות: שם הוקמה השנה קואליציה democracy2025 שמגדירה את עצמה כ- "קואליציה של יותר מ-650 ארגונים המייצגים מיליוני אנשים, המחויבים לשבש כל ניסיון של ממשל טראמפ-ואנס לתקוף את זכויותינו, את חירויותינו ואת הדמוקרטיה שלנו באמצעות פעולה משפטית אסטרטגית בבתי משפט ובקהילות ברחבי המדינה".

דפוס פעולה שני: שילוב בין מחאה ברחוב למאבק משפטי

בדמוקרטיות בנסיגה, החברה האזרחית לא עושה הפרדה בין אסטרטגיה של מחאה ברחוב לבין פעולה בזירה המשפטית, אלא משלבת בין השתיים. המחאה הציבורית מספקת נראות, לחץ ולגיטימציה, בזמן שהמאבק המשפטי מעניק תוקף חוקי ופניה למוסדות הקיימים. השילוב יוצר פעולה רחבה במספר זירות שמקשה על השלטון לבודד את המאבק ולעשות לו דה-לגיטימציה או לבטל אותו.

1. בהונגריה ההפגנות המתמשכות שנאבקו על עצמאות מערכת המשפט ונגד חקיקה אנטי-דמוקרטית לוו בעתירות לבתי משפט חוקתיים ולערכאות אירופיות.
2. בגאורגיה, מחאת הרחוב החריפה נגד "החוק הרוסי" (שנתייחס אליו בהמשך בנפרד), שולבה בפנייה לגופים אירופיים בבקשת סיוע ובהצגת החקיקה כסטייה מסטנדרטים דמוקרטיים. ומה בישראל? כידוע, גם כאן מתקיים חיבור הדוק בין עתירות לבג"ץ, כשארגונים רבים פועלים בדרך זו, לבין מחאה אזרחית רחבה, וההשוואה הבינלאומית מחדדת שמדובר בדפוס פעולה שכיח במצבים של שחיקת הדמוקרטיה, שמביא תוצאות מבחינת הבלימה של התהליכים האנטי-דמוקרטיים.

דפוס פעולה 3: שילוב אסטרטגיות וחיבורים בינלאומיים

אחד הכלים המרכזיים של משטרים אנטי דמוקרטיים כיום הוא הפגיעה בארגוני חברה אזרחית כחלק מאסטרטגיה רחבה של פגיעה בשומרי הסף מבפנים ונטרול מנגנוני הביקורת מבחוץ. חקיקות מסוג “חוקי סוכנים זרים”, המוכרות גם כ“החוק הרוסי”, שמגבילות את פעילותן של עמותות המקבלות מענקים מגורמים כמו שגרירויות זרות, גופים בין לאומיים כגון האיחוד האירופי או סוכנויות של האו״ם, הפכו לאחד הכלים הנפוצים של משטרים בנסיגה דמוקרטית.

הפגיעה בארגוני חברה אזרחית אינה מתמצה בחקיקה בלבד. היא כוללת גם עומס רגולטורי, דה לגיטימציה ציבורית, לחצים כלכליים והטרדות משפטיות, שמצמצמים את יכולת הארגונים לפעול ולהשמיע קול ביקורתי. דפוס זה מוכר ממדינות רבות שחוות נסיגה דמוקרטית.

חקיקה זו היא חלק מהניסיון לפגוע בשאר שומרי הסף,, בתקשורת החופשית, במעמד בית המשפט ובעצמאות מנגנוני הבחירות והפיקוח עליהן. הפגיעה בארגוני חברה אזרחית ובמוסדות הליבה של הדמוקרטיה מתנהלת גם בזירה הבינלאומית. הסדר הישן, שבו ארגונים אזרחיים נשענו על מוסדות בינלאומיים ועל כלים משפטיים כעוגן מרכזי, הולך ונשחק.

במציאות כזו, המאבק על הדמוקרטיה נדרש להרחיב את ארגז הכלים שלו ולשלב בין פעולה מקומית לבין חיבורים בינלאומיים שמאפשרים למידה והחלפת ידע בין כוחות דמוקרטיים המתמודדים עם אתגרים דומים. הכלי המשפטי נותר חשוב, אך אינו יכול לשאת לבדו את עול הבלימה. הוא חייב להשתלב בתוך מערך פעולה רחב יותר הכולל לחץ ציבורי, פעולה אזרחית מתמשכת ושילוב של ערוצי פעולה משלימים.

דפוס פעולה רביעי: מאבק בדיסאינפורמציה ופייק ניוז

בדמוקרטיות בנסיגה, המאבק על הדמוקרטיה מתנהל גם בזירת המידע. דיסאינפורמציה משמשת כלי פוליטי לערעור אמון במוסדות, בהליכים דמוקרטיים וביריבים פוליטיים. בתגובה, קמים ארגוני פקט־צ'קינג, יוזמות לחוסן מידע ותוכניות לחינוך מדיה, שמבקשות לשמר אפשרות לדיון ציבורי מבוסס עובדות.

המחקר העכשווי מציע מסגרת מושגית להבנת הקשר ההדוק בין דיסאינפורמציה לנסיגה דמוקרטית, דרך מה שהוא מכנה “מחזור הדיסאינפורמציה והשחיקה הדמוקרטית”. לפי מחקר מדיניות עמוק של מועצת אירופה אשר פורסם ב-2025, דיסאינפורמציה אינה רק סימפטום של משבר פוליטי, אלא גורם פעיל שמאיץ את החלשתם של מוסדות דמוקרטיים; השחיקה המוסדית, בתורה, יוצרת תנאים נוחים עוד יותר להפצת מידע כוזב, וכך נוצר מעגל שלילי שמזין את עצמו.

ניתוח מקרי בוחן מהונגריה, ארצות הברית ובריטניה ממחיש כיצד רמות שונות של חוסן מוסדי משפיעות על עוצמת התופעה

1. בהונגריה, שליטה פוליטית עמוקה בתקשורת הפכה את הדיסאינפורמציה לכלי שלטוני; בארצות הברית, חוסר אמון חריף במוסדות ובתקשורת דוחף קהלים לרשתות החברתיות ומעמיק קיטוב;
2. בבריטניה, מוסדות חזקים ורגולציה מסוימת מצליחים לבלום נסיגה דמוקרטית, גם אם אינם חפים מאתגרים חדשים. מסקנת המחקר היא שמאבק בדיסאינפורמציה אינו יכול להישען על בדיקת עובדות בלבד, במיוחד בחברות מקוטבות, אלא מחייב חיזוק מתמשך של אמון במוסדות, לצד רגולציה שמצמצמת את מנגנוני ההאצה של מידע כוזב בזירה הדיגיטלית.
3. מחקר עדכני נוסף על ארגוני בדיקת עובדות מצביע על שינוי פרדיגמה במאבק בדיסאינפורמציה: מעבר מגישה ריאקטיבית של הפרכת מידע כוזב שכבר הופץ, לפעילות מונעת שמטרתה חיזוק אוריינות דיגיטלית ותקשורתית של הציבור.

נכון לאמצע 2024, כמעט מחצית מארגוני בדיקת העובדות בעולם כבר עוסקים בהדרכה ובחינוך, בהיקף פעילות שגדל משמעותית בשנתיים האחרונות. הפעילות מרוכזת בעיקר באירופה, אך מתקיימת גם באמריקה הלטינית ובאסיה, תוך התאמה לקהלי יעד שונים, מאזרחים וקשישים ועד עיתונאים, סטודנטים ועובדי ציבור. עם זאת, המחקר מדגיש שפלטפורמות חינוכיות אלו אינן מודל כלכלי עצמאי, והן תלויות במידה רבה במימון חיצוני, מה שמייצר פגיעות מבנית. לנוכח מגבלות ההפרכה המסורתית והאתגרים החדשים שמציבה בינה מלאכותית יוצרת בהפצת תוכן כוזב, מסקנת המחקר היא שחיזוק החוסן החברתי באמצעות אוריינות תקשורת אינו מותרות, אלא מרכיב מרכזי בהגנה על שיח ציבורי דמוקרטי.

דפוס פעולה חמישי: תנועות צעירים ו־Gen Z כמנוע מחאה חדש

בעשור האחרון, וביתר שאת מאז 2023, ניתן לזהות גל גלובלי של מחאות בהובלת צעירים ו־Gen Z. תנועות אלו מאופיינות בארגון לא היררכי, שימוש אינטנסיבי ברשתות חברתיות כמו TikTok ושפה אנטי־ממסדית, אך הן אינן בהכרח נושאות אג'נדה ליברלית סדורה. אצלך חלקן הדרישה המרכזית היא לממשל אחראי, אצל אחרות – צדק חברתי, כלכלי או היסטורי, וחשבון נפש של האליטות.

מחקר של מכון קרנגי מתאר כיצד בבנגלדש ובקניה הובילו צעירים מחאות רחבות נגד שחיתות וחקיקה כלכלית, ובסרביה ובנפאל שולבו מאבקים דוריים עם ביקורת על סגירת המרחב הדמוקרטי. המחקר העכשווי מדגיש שתנועות Gen Z מייצרות אנרגיה ציבורית מהירה, אך כדי להשפיע לאורך זמן הן נדרשות להתחבר למבנים קיימים של חברה אזרחית ולפוליטיקה, והתהליך הזה כרגע מתמהמה ברוב המדינות עם מרחב דמוקרטי מצטמצם.

בישראל התמונה מורכבת עוד יותר: רוב הצעירים היהודים אינם מזוהים כליברלים, והמחאות הדמוקרטיות נתפסות כמבוגרות יחסית, לעתים אף לעגו להן כמאבקים של "נשים מבוגרות" .עדות נוספת לכך היא שלפי המחקרים ברשת ה TikTok תכנים של המחנה הדמוקרטי הליברלי הישראלי נמצאים פחות מאשר התכנים שמזוהים עם הימין. עם זאת, קיימים גרעינים משמעותיים של סטודנטים, תנועות הנוער ופעילים עירוניים – שמאמצים דרכי מחאה גלובליים ושיח נגד שחיתות.

ההשוואה הבינלאומית מחדדת שהשאלה אינה אם הצעירים מזדהים עם מאבק הדמוקרטי בישראל, אלא כיצד מחברים בין דאגות דוריות של הצעירים, וכאן יש לזכור שבישראל הם גם אלה שמעורבים באופן פעיל בלחימה בעזה ובלבנון, ורבים מהם סובלים מפוסט טראומה או חוו אובדן ושכול, לבין המסרים של הגנה על מוסדות דמוקרטיים.

לסיכום, אציין כי התנגדות החברה האזרחית מסוגלת להתמודד עם הפיכות אנטי-דמוקרטיות בעיקר בשלב שבו האופוזיציה מצליחה לפעול דרך המוסדות הקיימים במקום להיאלץ לפעול נגדם. ככל שהנסיגה מתקדמת, הערוצים המוסדיים שיכולים להשפיע על המצב (מה שנקרא שומרי הסף) נשחקים. כתוצאה מכך, קיים חלון זמן קריטי שבמהלכו להתנגדות החברה האזרחית יש סיכוי טוב יותר לבלום את הנסיגה: לפני שהתהליכים מגיעים לכדי מימוש מלא. ברגע שהפיכה האנטי-דמוקרטית מתממשת, כמו ברוסיה של פוטין, והמשטר הופך לסמכותני, התנגדות החברה האזרחית הופכת למשימה מסוכנת וקשה הרבה יותר של עימות עם דיקטטורה במקום מניעתה. נראה שבישראל חלון ההזדמנויות הזה הוא ממש עכשיו.