הגיע הזמן לדבר על שלום

צילום:רן דמבו

"אחרי האירועים הקשים של השבעה באוקטובר והמלחמה המתמשכת היה לנו ברור שמתחוללת כאן רעידת אדמה. ראינו איך הימין הקיצוני מסתער על הרגע ומנסה לעצב את המציאות מחדש בהתאם לחזון שלו. הקמפיין שלו לחידוש ההתיישבות ברצועת עזה רק חידד לנו עד כמה חשוב להציב אל מול זה חזון אלטרנטיבי." תמי יקירה, ממארגנות כנס ארגוני השלום, שתיל

לפני השבעה באוקטובר היו מי שקראו להסכם שלום עם שכנותינו, היו יוזמות שהציעו פתרונות מדיניים-ביטחוניים, אבל קשה לומר שהיה לכך קשב ציבורי.

"ההתעניינות הגוברת באירוע שלום המוני בו משתתפים אלפי ישראלים היא תוצר של כישלון פרדיגמטי של הממשלה הנוכחית, ובעיקר של ראש הממשלה נתניהו" אומר לי עומר צנעני מנהל היחידה המדינית-ביטחונית של מכון מיתווים וקרן ברל כצנלסון "התקפת חמאס באוקטובר פגעה אנושות בתפיסה של ניהול הסכסוך, אותה תפיסה שנתניהו הוביל, ושמשכה את הציבור הישראלי-יהודי ימינה."

האירוע המדובר הוא כנס במסגרתו יתכנס מחנה השלום בישראל למפגן עצמה גדול ומשמעותי, ויקרא לסיום המלחמה ולפתרון הסכסוך בהסכם המבוסס על צדק ושוויון בין העמים. 1 ביולי 2024, בהיכל מנורה. להרשמה

פרדיגמת ניהול הסכסוך מתה, מה עכשיו?

פרדיגמת ניהול הסכסוך יצרה אשליה בקרב הציבור ובקרב מרבית הפוליטיקאים במרכז ובשמאל הישראלי שניתן להתעלם מהבעיה הפלסטינית מבלי שהדבר יפגע בביטחון ישראל. החיוניות המחודשת של ארגוני השלום נובעת, לפי צנעני, מהעובדה שתפיסת ניהול הסכסוך כבר לא אפשרית ובמקומה נותרו בזירה שתי חלופות:

חלופה 1: תפיסת ההכרעה – תפיסה זו היא כמעט משיחית בגלוי, ובתחפושת ביטחונית, שדוגלת בהכרעת הפלסטינים. ההכרעה נשענת על רגל אחת צבאית ורגל שנייה התיישבותית. מימוש שתי הרגליים נועד לגרום לייאוש בקרב הפלסטינים, לגירוש, ולביטול קיומו של קולקטיב ערבי כלשהו בעל שאיפות לאומיות.

לפי תפיסה זו, כל תקווה פלסטינית מגבירה את הטרור, וכל ייאוש מצמצם אותו. לפי צנעני, בכל צומת בה נתניהו נדרש להכריע בין הממסד הביטחוני, שהתנגד להחלשת הרשות הפלסטינית (תקווה), לבין מי שהוא מכנה כוחות הימין המשיחי, נתניהו כמעט תמיד בחר באופציה המשיחית, זו שמנסה להעלים את הישות הפלסטינית (יאוש), והוא עשה זאת מסיבות פוליטיות ואישיות.

חלופה 2: שלום וביטחון – על פי תפיסה זו, ניתן להגיע להסדר ארוך טווח אם נבין שבניית הסכם שלום הוא חיזוק הביטחון. ביטחון אמיתי יושג גם על ידי הפחתת המוטיבציה של היריב לפגוע בישראל, ולא רק על ידי פגיעה מתמשכת ביכולות שלו.

את התפיסה הזו מובילים כיום ארגוני השלום וגם גורמים פוליטיים שהיו מעורבים בניסיונות הקודמים להגיע לשלום ישראלי-פלסטיני. היא גורסת שקיומו של אופק מדיני והקמה מדורגת של מדינה פלסטינית מפורזת ושוחרת שלום היא לא רק אפשרית, אלא גם מהווה פתח לביסוס ברית מתונים אזורית בהובלת ארצות הברית, ובקבלתה של ישראל במרחב המזרח התיכון כולו.

איך מקדמים יוזמות להסכם שלום?

עוד לפני השבעה באוקטובר, תפיסתם של צנעני ושותפיו הייתה שהמחנה הדמוקרטי אינו יכול להסתפק בביקורת מוסרית – נכונה וחשובה לכשעצמה – על המצב הקיים, אלא חייב להציג תוכנית מדינית-ביטחונית משלו. תוכנית מדורגת וישימה, שהקריטריון העליון שלה הוא ביטחון ומימוש אינטרס העל של ישראל, כמדינתו הבטוחה והדמוקרטית של העם היהודי.

מכון מיתווים פועל לקידום תוכנית מדינית-ביטחונית בכמה אופנים:

יצירת שיח ציבורי על היום שאחרי – אורני לבני, סמנ"כלית מיתווים מספרת שכבר ב-8 באוקטובר נעשה מאמץ להחדיר לשיח הציבורי ולמחנה הפוליטי בישראל את הדיון על היום שאחרי המלחמה. נוצרו שולחנות עגולים שמטרתם הייתה גם צבירת ידע וגם הנחלת הידע למקבלי החלטות. כך למשל עוד טרם פרסום היוזמה הישראלית לכמאה אלף בתים בישראל, פורסמו מסמכי עומק בנוגע לפריסת כוח רב לאומי ברצועת עזה, בנושא הרשות הפלסטינית המחודשת, השיקום המדינתי, ובנושאים חשובים נוספים.

עבודה עם חברי הכנסת – שיח עם חברי כנסת, ולא רק עם אלה שהתעניינו באופן מסורתי בסוגיות מדיניות. העבודה נעשית גם עם מי שפחות התעסקו בנושא, והעדיפו להתמקד בתיקון הפנימי של החברה הישראלית ובצמצום פערים, ופחות בסוגיות הקשורות לסכסוך.

חיבורים לא שגרתיים – לבני מדברת על יצירת חיבורים, גם בין תנועת המחאה לבין ארגונים ממוסדים, אבל גם על חיבורים לתחומים משיקים.

• דמוקרייסיס – סביב המאבק לשמירה על המרחב הדמוקרטי מיתווים לוקחים חלק ביוזמת דמוקרייסיס המחברת בין פעילות ופעילי דמוקרטיה מפולין, צ'כיה, הונגריה וישראל.
• בתחום הבריאות – נוצר חיבור בין הצוות שעסק בהקמה ובנייה מחדש של תשתיות מקיימות חיים, ובין מערך הבריאות ברצועת עזה, בשותפות ובהיוועצות עם ארגוני בריאות וסביבה מובילים. שיתופי פעולה בריאותיים מקבלים משנה תוקף בעקבות משבר הקורונה, שרק חיזק את ההבנה שמשברים בריאותיים חוצים גבולות מדיניים, ולכן האינטרס בעזרה הומניטרית ומניעת הדרדרות בריאותית אינו נגזר רק מהשקפת עולם מוסרית.
• איסוף ידע ונתונים מהשטח – מיתווים נעזרים רבות במכון אקורד לצרכי סקרים ומחקרים, ומציינים לא מעט ארגונים נוספים מתחומי ידע שונים, שהשותפות איתם מביאה לשולחן ידע מגוון וחיוני .

סימולציות והיערכות לתרחישים – כלי נוסף בארגז הכלים של מכון מיתווים הוא סימולציות. מה יקרה אם משבר מים חריף בירדן יהפוך למשבר פוליטי ויאיים על קריסת הממלכה ועל היציבות הביטחונית באיזור כולו? ומה יקרה ביום שאחרי אבו-מאזן?

כמו שהקמת היחידה המדינית-ביטחונית לא חיכתה לאסון השבעה באוקטובר, כך גם צוותי המומחים מתחומים שונים עוסקים בתרחישים ומנסים להיערך להם. התובנה ששיתופי פעולה אקלימיים יכולים להוות תשתית עתידית לבניית הסכמים מדיניים ולקידום הסכם שלום, מרחיבה מאוד את פוטנציאל שיתופי הפעולה בתוך החברה האזרחית. זוהי חלק מהאחריות שיש לארגוני השלום, לייצר מטריה המאפשרת גם לארגוני זכויות אדם, הדואגים למצב כרגע, להרגיש חלק מהמשימה הגדולה, ולא בתחרות איתה.

"שגרירים של שלום" – כבר נעשו לא מעט צעדים להנכחת הצורך בהסדר, וכמובן אפשר וצריך לעשות יותר. מה שבטוח, עדיין צריך להשקיע בהטמעת התפיסה, שתקווה בקרב הפלסטינים, ולא ייאוש (כפי שסוברת תוכנית ההכרעה של סמורטריץ') היא-היא המפתח לשינוי.

היחידה המדינית-ביטחונית תחל להכשיר קאדר של אנשים מהמחנה שיידעו לתווך את רעיונות השלום בקרב מוסדות, צעירים ומשפיענים; זאת לצד המשך המפגשים שלה עם גורמים בינלאומיים, כולל עם מקבלי החלטות, המחפשים לסייע ולתרום ליישוב הסכסוך.

אירוע כמנוף לבנייה וחיזוק שותפויות

כנס ארגוני השלום מהווה פלטפורמה הן לארגונים העוסקים ביוזמות מדיניות וביטחונית, והן בכאלה הממוקדים באקטיביזם. תמי יקירה מתייחסת לכך בדבריה:

"ככל שנמשכה המלחמה היה ברור שכדי לקדם יוזמות שלום לא מספיק רק אקטיביזם ותפיסות רעיוניות, הייתה חסרה פעלה ציבורית משמעותית ועוצמתית, משהו שיזכיר לציבור שסכסוכים נפתרים, שמלחמות מסתיימות ואחריהן יכול לבוא שלום. הבנו שעלינו להישען על שלוש רגליים: רגל רעיונית, רגל פוליטית והרגל ציבורית.

בכנס של ארגוני השלום ב-1.7 ישתתפו יהודים וערבים, נשים וגברים, מהמרכז ומהפריפריה; יקח בו חלק בני משפחות שכולות ובני משפחתו חטופים, אנשי רוח ודת, נבחרי ציבור ועוד. בין השאר יהיו על הבמה יובל נוח הררי, שאנן סטריט, ספאא, אחינועם ניני ועוד – באופן שמייצר את החיבור הנכון בין אירוע פוליטי מקדם שלום, לבין אירוע תרבות וחוויה."

מבחינת תמי, האירוע הוא רק נקודת פתיחה. הוא משמש גם כאירוע שמרים את מורל מחנה השלום בישראל, אבל גם כמעבדה הבודקת את עוצמתן של שותפויות, את המגע עם הקהל הרחב, ואת פוטנציאל התרגום של פעולות אזרחיות לכוח פוליטי.

"מפגן הכוח הגדול של מחנה השלום מבקש לחגוג את עוצמת המחנה, לחבר את הכוחות השונים הפועלים למען אותו חזון, ולא פחות חשוב, עד שהמדינה לא תפעל להשיבם – לשים בכל רגע ורגע את סוגיית החטופים על סדר היום הציבורי."