בלדה ליוצאת חל"ת

"היא עוד תשוב, היא עוד תשוב.
זה ג'וק קטן וזה עובר ולא חשוב…"

עשר שעות לפני הטיסה למדריד הודיע בנימין נתניהו שכל מי שחוזר מספרד יכנס לשבועיים בידוד. כך נכנסה הקורונה בדרמה לחיי. כמו הוריקן היא טרפה את כל התוכניות והנחות העבודה שאליהן התבססה השגרה שלי עד היום. בין לילה צריך היה לבטל טיסות, מלונות ולספוג אכזבות ותסכולים של הילדים שכל כך רצו לראות משחק של אטליטקו.

במרחק הזמן, הרגע הזה, נראה לי אירוע מינורי למדי מול המשבר המטורף שכולנו נתונים בו כעת. לרגע לא דמיינתי שפחות משלושה שבועות אחרי זה אמצא את עצמי ביום האחרון לעבודה לפני שאני יוצאת לחל"ת.

חל"ת – חופשה ללא תשלום

בהקשר הנוכחי זה מרגיש כמו ביטוי מכובס, משום שזו לא באמת חופשה. עבור רובנו היא לא באה מתוך בחירה ולרובנו אין באמת ידיעה מתי חוסר הודאות הנוכחי יגמר. מתי באמת נוכל כולנו לחזור לשגרה של עבודה (והילדים למסגרות), של פרודוקטיביות ועשייה בעלת משמעות, ולאיזה מסגרת באמת נחזור. וזה עוד בלי שאמרתי מילה אחת על המשמעות הכלכלית הפרטית של המשבר הזה.

אני מנסה לשחזר את רצף האירועים, איך נראו הימים לפני הקורונה, הבידוד ואי הוודאות הנוכחית. תוכניות עבודה, פיתוח הכשרות, מפגשי ייעוץ וליווי קואליציה, הגעה למשרד, שיחות עם קולגות וכו'. מגוון של משימות הבונות את היומיום. וכל יום עושות הערכת מצב מחודשת, מבטלות תוכניות ובמקביל ברור שהמציאות החדשה דורשת מתן מענים חדשים כאן ועכשיו. עוברות למצב חרום!

ואז הגיע המייל

העובדה שמשבר הקורונה לא פסח עלינו תופסת אותי בהפתעה. מצד אחד כל המשק מסביב בסגירה, באופק משבר פילנתרופי וודאי, מתישהו ברור שזה יגיע גם אלינו. אבל כל כך מהר? זה היה מפתיע. יש לי קוואץ' בבטן. האם אני ברשימת היוצאים לחל"ת? מחשבת סיכויים. האם אני מצליחה להיות משמעותית מאז שהמציאות עשתה סלטה באוויר? האם מישהו רואה את העשייה שלי בארגון? האם מה שאני עושה נתפס עכשיו כמספיק חיוני? כבר לא לגמרי בטוחה.

ואז מגיעה שיחת הזום עם המנהלות שלי. זהו עכשיו זה וודאי, אני ברשימת החל"ת. לא ברור למי יותר קשה. למבשרות או למתבשרת. יש בי תמהיל של כעס, אכזבה וחמלה. מנסה להפריד בין תחושת הערך העצמי לבין המצב האובייקטיבי. באסה.

בימים הבאים אני בשיחות עם קולגות מעבדת את המשמעויות. כמו במודל האבל של קובל ורוס. לכל שעה ויום שעוברים יש את הצבע שלהם: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון, קבלה. בשיחות זום מחלקתיות בהן אנחנו מעבירות את המטלות ומנסות להבין ביחד איך מתארגנות למציאות החדשה בה רבות הולכות, ומעטות נשארות, לא ברור עבור מי המציאות יותר "פשוטה" או "וודאית". אלו שנותרו ויש להן עבודה לפחות לתקופה הקרובה אבל הרבה יותר משימות לבצע בפחות משאבים, או אלו שעוזבות לחוסר וודאות כלכלית ועם שקט נפשי שלפחות את המתח בין סיר הלחץ הביתי לעבודה, הצליחו להרגיע לעת עתה.

אחר כך באות שיחות עדכון עם נועצים ושותפים לעשיה ולדרך. חלקם אפילו לפני בחל"ת. הם מדווחים מהשבוע יתרון שיש להם עלי: "השמיים לא נופלים". אני מקבלת פידבקים חיוביים. אני לא לגמרי נעלמת. אני עוד כאן. אני ממשיכה להיות חלק מקבוצת הווטאסאפ. אני רוצה להמשיך ולהיות מעורבת, מעודכנת, מחוברת לשטח, משפיעה. רצון טבעי לא?! אני הרי אוהבת את העשייה שלי, את מקום העבודה שלי.
בין לבין נכנסת לאתר של לשכת התעסוקה ונרשמת כדורשת עבודה. אני מצטרפת לסטטיסטיקה של כמעט 22% דורשי עבודה בישראל מאז פרוץ המשבר.

היום האחרון מגיע. היומן ריק. חושבת שסגרתי הכול ועשיתי העברת מקל מסודרת. אני מבינה שהארגון כבר התארגן מחדש שהרכבת שלהם/שלי יצאה מהתחנה רק לא לאותו כיוון. איזה מזל שיש לי את הלימודים. אני מתחילה לשבץ הרצאות ומפגשי זום חדשים.

בחוץ עצי ההדר פורחים ובחלון אני רואה את החסידות מתעופפות. האביב כאן. מאמינה שיש תקווה (סליחה על הקלישאה) . נפרדת, אבל רק לחודשיים (כך אני מקווה).

גלית

ארגוני המגזר השלישי מהווים כ-6% מהתמ"ג של המשק הישראלי. במשבר הנוכחי יותר מ 50% מארגוני המגזר כבר הוציאו את העובדים שלהם לחל"ת וקרוב ל-25% מהעמותות הפסיקו פעילות לגמרי. רבים מהארגונים שעוד פעילים ממשיכים לתת סיוע ישיר או עקיף לאוכלוסיות החלשות ביותר במדינת ישראלי ולהילחם על צביונה הדמוקרטי.