כשהווירוסים רועמים המוזות לא שותקות שקוף, כיכר רבין. אנשים מוחים נגד אדלשטיין ונתניהו. צילום: תומר אביטל

כשהווירוסים רועמים המוזות לא שותקות

כשהעולם כולו במשבר, זה די טבעי להרגיש שאין לנו יותר כוח או שאולי זה לא המקום להיות "שומרי הסף". יש רצון להיות סולידריים, להוריד את הרגל מהברקס, ולתת למקבלי ההחלטות לפעול לטובת הציבור. האמנם? האם דווקא עכשיו בשעת משבר העולם כבר לא זקוק לנו? האם כשכולנו נדרשים להסתגר בדל"ת אמותינו הפערים הצטמצמו ופתאום כולם שווים? והאם שתיקה פירושה סולידריות?

נעמי קליין, עיתונאית, סופרת וחוקרת תרבות מציגה בספרה "דוקטרינת ההלם" תזה שיכולה ללמד אותנו על התפקיד הקריטי שיש לנו בזמן הזה:

"הספר יצא ב-2007 ומציג את התזה שלה, שממשלות עושות שימוש באירועי אסון לאומיים על מנת לחולל שינויים ניאו ליברליים בכלכלות הלאומיות… קליין טוענת כי הממשלות נוהגות לעשות שימוש במצבן הרגשי של אזרחיהן בעקבות משבר כלשהו, טבעי או יזום – אסון טבע, מלחמה, טרור או משבר כלכלי עמוק, על מנת לשכנע אותן לבצע שינויים כלכליים מרחיקי לכת שעתידים לפגוע בהם, ולהעמיק את הפערים הכלכליים". (מקור: ויקיפדיה)

שינויים מרחיקי לכת עשויים לקרות גם כעת, כשהקו בין משבר הקורונה לניצול פוליטי ומניפולטיבי של המשבר רק הולך ומטשטש. כאן המקום של ארגוני זכויות אדם ודמוקרטיה לקום ולהשמיע קול.

יוצרים הבחנה ברורה בין טובת הציבור וטובת השלטון

בתקופה האחרונה ניתן היה להבחין בכמה פעולות שהממשלה נקטה בהן שעוררו סימני שאלה: מדוע למשל כשהוחלט על הרחבת חובת הבידוד לחוזרים מחו"ל הדבר לא חל לגבי ארה"ב ונדרשה לשם כך החלטה של ועדת שרים מיוחדת? או כעת כשנסגרו מוסדות החינוך, בירושלים יש עדיין עשרות שהולכים למוסדות חרדיים – מדוע לגביהם אין אכיפה, והאם העלמת העין לא מעמידה בסכנה את כלל הירושלמים, ומה לגבי ההחלטה של שר המשפטים אוחנה להכריז על מצב חירום מיוחד המאפשר לו לסגור את בתי המשפט השלום והמחוזי ובכך להביא לדחייה של משפט נתניהו, אך במקביל לאפשר לבתי המשפט הרבנים להמשיך לפעול כרגיל? (כאן תוכלו לקרוא עוד על ההחלטה של השר אוחנה להכריז על מצב חירום מיוחד).

מה ארגונים יכולים לעשות בנוגע לזה?
לפרסם מאמרי דעה באמצעי התקשורת או ליצור ערוצי תוכן בהם עושים מעקב על החלטות שלטוניות, מציגים עמדה ביקורתית ומנגישים מידע מהימן לציבור.
הנה דוגמה אחת מיני רבות להנגשת מידע בעין השביעית.

דורשים רשת ביטחון כלכלית

"ממשלות ברחבי העולם מציגות תכניות סיוע לעובדים ולציבור בעקבות התפשטות נגיף הקורונה והמשבר הכלכלי שמגיע בעקבותיו. בחלק מהמדינות מדובר בינתיים רק בהתחייבויות של המנהיגים להוציא מאוצר המדינה סכומי כסף משמעותיים על מנת לממן את הסיוע, ובחלקן בסיוע שכבר ניתן בפועל". (יונתן קירשנבאום, דבר, לכתבה המלאה)
עובדים רבים מוצאים לחל"ת ולא כולם זכאים לדמי אבטלה (מי זכאי ומה המשמעות – באתר כל זכות), שלא לדבר על המפוטרים ועל הפגיעה הקשה בכל ענפי המשק (כמעט).

מה ארגונים יכולים לעשות?
להתארגן בדרישה לפרוס רשת ביטחון שתגן על העסקים הקטנים מפני קריסה כלכלית – ועכשיו כשהממשלה הכריזה על הקצאת משאבים – לזהות אוכלוסיות ומקרים של אנשים שנופלים בין הכיסאות ולהעלות אותם לסדר היום, לדוגמה: פיצוי עובדי הוראה שלא עומדים בקריטריונים המזכים אותם לדמי אבטלה.
דוגמה טובה היא הקריאה של עומדים ביחד: זה הזמן להכנסה בטוחה לכולנו, ובמנהיגות אזרחית יוצאים בקריאה לארגונים: עזרו לנו לייצר הד תקשורתי לפעילות של המגזר השלישי בעת חירום!

חיזוק מערכת הבריאות

על הכתפיים של האזרח הקטן מוטלת אחריות רבה. אנחנו צריכים לעקוב אחרי המסלולים של חולים מאובחנים ולפעול בהתאם; לשמור על הגיינה, להישאר בבית, להיכנס לבידוד ולדווח על תסמינים, אבל מה המדינה עושה מצידה? יש מחסור חמור בבדיקות, עומסים קשים על מד"א וקופות החולים, ועובדי אחת המעבדות לנגיפים נכנסו לבידוד אחרי שעובדת בכירה נדבקה בקורונה. אתמול באחד מערוצי הטלוויזיה דיברה אחת מעובדות המעבדה על כך שלוקח שנה להכשיר אדם לתפקיד.

חובב ינאי משתיל שעובד עם הפורום האזרחי לקידום הבריאות בגליל טוען שהתשתית של הבריאות הציבורית שיש כאן היא התחלה טובה, אבל די קשה לפעול כשמערכת הבריאות מורעבת.

"בישראל יש תשתית בסך הכל טובה של בריאות ציבורית – בתי חולים ממשלתיים, קופות חולים שמחויבות לספק סל בסיסי וביטוח בריאות ממלכתי לכל התושבים. הבעיה שהתשתית הזאת מתקשה להחזיק מעמד בעומסים, גם בימי חורף רגילים, ובטח בתרחיש קיצוני כמו התפרצות הקורונה. אנחנו נמצאים בתחתית הדירוג בהשקעה הציבורית בבריאות במדינות ה-OECD ובתת תקצוב של כוח אדם ומיטות אשפוז. כעת הוחלט על הוספה של תקנים, אבל גיוס עובדים לא קורה מעכשיו לעכשיו, ואי אפשר להוסיף עוד אלף מיטות בבתי החולים הקיימים. לצד הניהול השוטף של המאבק במגיפה, משרד הבריאות צריך ללמוד ממה שקורה עכשיו ולהשקיע יותר בתשתיות של בריאות ציבורית שתוכל לשרת את המדינה ואת הציבור בעתות שגרה וגם בזמן חירום."

עוד על מצבה העגום של מערכת הבריאות והקושי לתת מענה לחולים, במקום הכי חם בגיהנום ובשיחה מקומית.

מה ארגונים יכולים לעשות?
זאת ההזדמנות שלכם לתת משנה תוקף לתפיסה האידיאולוגית שלכם. להסביר למה מערכת הבריאות הציבורית היא חבל ההצלה מפני מגיפת הקורונה.
דוגמה לכך היא הפעולה שעושה כעת הפורום האזרחי לבריאות בגליל.
בקשו דין וחשבון על ההחלטות וסדרי עדיפויות, ונצלו את הקשב הציבורי בדרישה למערכת בריאות חסונה שמסוגלת לעמוד בתרחישים קשים. אם לא נשקיע בכך עכשיו נפסיד במלחמה לשינוי משמעותי במצבה של מערכת הבריאות.

דוגמה נוספת לפעולות שארגון יכול לקחת על עצמו נוגע להנגשת מידע – האם העדכונים היומיים שנגזרים למפה אפדמיולוגית של כל חולה מתורגמים מידי יום לכל השפות? משרד הבריאות פתח אמנם ערוצי עדכון בשפה הערבית, אבל הוא לא מתרגם את המידע על כל אחד מהחולים. הנה יוזמה של ועדת המעקב בשיחה מקומית שלא הצליחה להביא לתרגום ולקחה על עצמה לעשות זאת בעצמה.

שמירה על זכויות הפרט

תחת הכותרת של הקורונה עושים שימוש מניפולטיבי במערכת המשפט, ומערבים את השב"כ כגורם לגיטימי שיעשה מעקב אחר אזרחים. מוזמנים לקרוא על הבעיתיות בהחלטה זו בכתבה של העין השביעית.
בנוסף כבר הזכרנו את ההחלטה של שר המשפטים אוחנה להקפיא את פעילות בתי המשפט.

מה הארגונים יכולים לעשות?
למצוא דרכים אלטרנטיביות למחאה. ללמוד יותר על כלים של מחאה יצירתית.
אתמול התקיימה הפגנה בכיכר רבין ואנשים שמרו על 2 מטר מרחק זה מזה.
הרשתות עדיין קיימות והן מקום טוב להביע מחאה.
בדרום אמריקה יצאו עם סירים, ובאיטליה שרים במרפסות.

אנשים רבים יושבים בבית ומחפשים דרכים לשנות את המציאות שאליה הם נקלעו, אלו זמנים שמאפשרים אולי לא רק לארגונים בודדים לצאת בקריאה לשינוי, אלא הזדמנות להפוך אקט של סולידריות והתארגנות אזרחית למיינסטרים.

רוצים לשמוע עוד צרו קשר עם - שולחן המערכת: galib@shatil.org.il

One thought on “כשהווירוסים רועמים המוזות לא שותקות”

  1. גודקינג אוריאל

    אומר חתן פרס ישראל אסא כשר ""אנחנו מדינת פארטאץ’, מדינה תת רמה בהתנהלות הארגונית שלה" ואומר שהוא לא סומך על מקבלי ההחלטות. שמץ אמון אין לו כמו לרבים מתושבי ישראל.

    https://www.hadoctor.co.il/פרופ-אסא-כשר-אנחנו-מדינת-פרטאץ-אין-אמון/בריאות-המשפחה/בריאות-הציבור

    אין מקצועיות, אין שקיפות וחייבים מדיניות שלוקחת בחשבון מקצועיות, תכנון, וידע.

    בעיני (כמותו) זה מה שחשוב כשמתכננים מדיניות !
    https://bit.ly/2ycjPio

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *