ניהול מרחוק? מה הבעיה, זה איך שניהלתי מקרוב, רק בזום. אז זהו, שלא. אנחנו כבר בתוך "הנורמלי החדש", מעתה – הפעולות מרחוק: למידה, עבודה, ניהול ואפילו טיולים, הן חלק אינטגרלי מחיינו ומי שלא יאמץ את הפורמט הווירטואלי החדש, יתקשה לשרוד.

בכל קבוצת עמיתים שהנחיתי, ובחיי שהנחיתי כבר הרבה, תמיד מתגנב לו אותו חשש מ"הקיץ של אביה": הן יגיעו בסוף? האם הקבוצה באמת בעלת ערך עבורן? בכל זאת, גררתי לפה 10 אנשים מכובדים, אין לי להציע אלא פלטפורמה לפגישה, בלי שום תוכן.... מי יגיע? מי יתנדב לשתף?

תופעת החוסן בוודאי מוכרת לכם מהתבוננות על עצמכם או על סביבתכם הקרובה. בזמן שאנחנו עוברים תמורות משמעותיות בחיים אין לנו זמן "להתרגל", ואנחנו מוצאים את עצמנו מתמודדים בעזרת אותו "חוסן פנימי" שהוא זה המאפשר לנו להמשך הלאה, מין גרעין פנימי כזה שנשאר שלם למרות כל הזעזועים.

אתחיל מהסוף, זה קשה, זה מתיש, אין דרך לעבור את זה בטוב וזה קורע את הלב. אבל אמשיך בשתי עצות זהב שיכולות להקל עליך בתור מובילת התהליך. הראשונה, נהלי את זה! תובילי, תנהיגי ותשלטי, במידת האפשר, על התהליך, והשנייה, עשי זאת בשקיפות ובאופן הוגן עד כמה שניתן.

כמו כל נכנסת חדשה לתפקיד, גם לי היו פנטזיות, חלומות וסטיגמות על המגזר השלישי, שנפגשו עם המציאות וכמו כל פגישה עם מציאות, הכל התערבב לי. למזלי, התברכתי באנשים מקצועיים וסבלניים, שהקלו על תהליכי הסוציאליזציה שלי בארגון, אבל בהרבה מהארגונים שהספקתי להכיר זה לא תמיד ככה.