ויקטור פרנקל, שהגה את גישת הלוגותרפיה מתוך התנסות קיומית קיצונית כאסיר במחנה ריכוז נאצי, תפס את התקווה ככוח אנושי עמוק הקשור לחיפוש אחר משמעות. עבורו, תקווה אינה עיוורון למציאות אלא היכולת לראות מבעדה ולזהות בה אפשרות. היא נולדת מתוך אותו "למה" שמאפשר לאדם לשאת כמעט כל "איך". תקווה, לפי פרנקל, היא בחירה מוסרית וקיומית להמשיך לראות בחיים אפשרות ראויה, גם כשאינם מיטיבים.

ב-7 באוקטובר נפל דבר. מתקפת הפתע של החמאס שזרעה הרס עצום ואובדן רב של חיים, יצרה טלטלה רגשית עמוקה ברמה האישית והלאומית. הנחות יסוד התערערו בנוגע למעשים שאדם באשר הוא אדם מסוגל לבצע, ושאלות נוקבות לגבי מערכות היחסים בין היחיד לקולקטיב ובין היחיד לצבא ולמוסדות המדינה צפו על פני השטח. תחושה עמוקה של משבר אמון נוצר מול המערכות המוסדיות שלא תפקדו כראוי. הן היו אמורות להגן על הפרט שלא יאונה לו כל רע, לחלץ אותו בעת צרה ולדאוג לצרכיו לאחר האסון שאירע. תחושת השבר רחבה ובעלת עומק, ורק ימים יגידו אם וכיצד יוכל להתאחות. (למאמר המלא: א.נשים הולכים לאיבום- על מנהיגות משקמת אמון  

אחרי שקיבלתי עוד הזמנה לזום, שלא הצלחתי בשום אופן לקרוא, כי הפונט קטן והקונטרסט עם הרקע לא היה משהו, פניתי לאאא שהכרתי משיטוטיי ברשת (חברה מהממת שהיא האמא והאבא של הפונטים פלוני וגם אלמוני ושל עוד מלא פונטים בעברית) וביקשתי מהם כמה כללי אצבע לטובת כולנו, כדי שבפעם הבאה שנפרסם הזמנה לאירוע בזום ומחוצה לו, נדע להיות יותר "Age פרנדלי"

כשאנחנו מדברים על מימון המונים בימי שגרה (שגרה? מי זוכר מה זה), אנחנו מדברים על הגשמת חלומות ומטרות, על יצירתיות, קהילה ועל רתימה של הרבה אנשים לטובת המטרה הזו. אז מה קורה עכשיו? האמת, ממשיכים (כמעט) כרגיל.

הפוסט נכתב בעקבות מפגש זום בנושא: "קורונה – ממשבר בריאותי למשבר פילנתרופי". 2020 הייתה צפויה להיות שנה קשה לגיוס גם לפני פרוץ הקורונה. הקורונה יצרה סערה מושלמת משלוש מגמות: 1. יהדות ארה"ב פחות ופחות מתעניינת במה שקורה כאן. 2. הבחירות בארץ ובארה"ב שואבות הרבה משאבים מהתורמים שלנו. 3. התורמים, בדומה לכולנו, עניים יותר הבוקר ממה […]

הרבה מנהלי עמותות מספרים כי, משיקולי תקציב, הם מחפשים גייס משאבים צעיר שיוכל להתפתח וללמוד את התחום תוך כדי עבודה, "מישהו שיצמח אצלנו".