איזון בית – עבודה בעולם החברתי

איזון בית – עבודה בעולם החברתי

הרבה נכתב על מציאת איזון בין הבית, הפרטי, הזוגי, המשפחתי ובין העבודה. טיפים רבים למעסיקים וגם לעובדים ממלאים את הרשת. כתבות מרגשות על חברות הייטק מתקדמות במקומות רחוקים שאוסרות על העובדים שלהם לענות למיילים או להודעות ווטסאפ שקשורות לעבודה אחרי השעה 17:00. יופי להם באמת. אבל מה עושים בעולם החברתי? עולם העמותות, הארגונים וההתארגנויות שגם ככה הרבה פעמים הגבולות בין הפרטי והמקצועי מטושטשים?

אני מניחה שרבים שעובדים בארגון חברתי זה או אחר מכירים את הסיטואציה שאנחנו מגיעים למפגש פעילים, להפגנה, לאירוע מחאה, לישיבה או לכנס וצריכים להבהיר קודם לעצמנו ואז לסובבים אותנו, באיזה כובע אנחנו שם. המקצועי? האישי? סיטואציות כאלה נעשות מבלבלות עוד יותר כשאנחנו עובדים בארגון שקודם לכן התנדבנו בו, או שמתקשר באופן ישיר לזהות ולאידיאולוגיה שלנו, למקום בו אנחנו גרים, לחברים שלנו וכו'. ואחרי כל זה, לכו תעשו הפרדות ואיזון בין "בית" ו"עבודה".

מכיוון שאין פתרונות קסם ובסוף זה דיאלוג, מדובר או לא מדובר, בינינו ובין מקום העבודה והקולגות שלנו, ניהלתי כמה שיחות עם אנשים טובים מארגונים שונים ועל המחשבות שלהם בנושא, טיפים ואיך הם והן מצליחות (או לא מצליחים) לאזן.
זה באמת חשוב.

מנצח מי שמתעייף אחרון

דבר ראשון, עלה הצורך בלהכיר בזה שמגיע לנו. כמו שלפעמים אנחנו צריכים לעשות איזו עבודה עם עצמנו על עצם כך שמגיע לנו תשלום הוגן על העבודה שלנו, גם אם אנחנו מועסקים בארגון שקרוב לליבנו, כך גם חשוב לזכור שמגיע לנו זמן ופנאי להתעסק בדברים אחרים, במשפחה, בחברים, אולי אפילו בתחביב. ולא רק מגיע, אלא זה קריטי, וממש לא רק להורים לילדים צעירים. פעילה שהפכה אחרי כמה שנים לעובדת באחד הארגונים חזרה והזכירה שעשייה לשינוי חברתי היא שוחקת כהוגן ואם לא נשאיר פנאי למנוחה או ניקוי ראש פשוט לא ישאר לנו אורך נשימה ורק נלך ונישחק. זה משפיע גם עלינו אבל גם על העולם החברתי שיאבד אנשים טובים שפשוט יגמר להם הסוס. ואת זה, אנחנו באמת לא רוצים.

"אני שולחת עכשיו, אבל זה לא דחוף, תקראי את זה מחר בבוקר"

תרבות ארגונית זה בידינו. למשל קבוצת הווטסאפ הארגונית צריכה כללים ושעות פעילות ועוד יותר צריכה שאנשים יכבדו אותם. בתור קולגות, אל תשלחו מיילים עם כותרת כמו זו למעלה. אף אחד הרי לא באמת יכול להתאפק מלקרוא במה מדובר. זה באמת יכול לחכות למחר? אז שלחי מחר. חייבת עכשיו? אז תזמני את המייל למחר בבוקר. רבים ממקומות העבודה שלנו גמישים ומאפשרים עבודה בערב, שזה אחלה ומאפשר גמישות מבורכת, אבל זכרו שלא כולם עובדים בערב, או לא כולם עובדים דווקא בערב הזה. בטח ובטח אם אתם ממונים על עובדים אחרים.

אתם הרי יודעים מה זה עושה לנו לראות מייל מהבוסית בשעה 23:00 בלילה. במקרה הגרוע ביותר אנחנו עונים, כי אנחנו רוצים להראות שאנחנו זמינים, יעילים ומתקתקים עבודה אבל ככה מייצרים תרבות של 24/7. במקרה הגרוע השני אנחנו לא עונים, כי חשוב לנו לשים גבולות, אבל חושבים על המייל כל הלילה. במקרה הטוב לא ראינו את המייל (כי אנחנו גיבורי על שמצליחים להתעלם מצליל ההתראה בטלפון) אבל ב-8:30 בבוקר אנחנו קוראים את המייל ועוד לפני ששתינו קפה אנחנו כבר באיחור של 9 וחצי שעות במענה. תזמנו את המיילים לבוקר. באמת, זה נשמע טכני, אבל זה כל כך משנה את החוויה.

תפרידו כשאפשר

אחת הסוגיות שעלתה בשיחות סבבה סביב המתח בין החיבור האישי לתוכן שאין שני לו, ובין האפשרות להפריד כשאפשר. הרבה מאיתנו עובדים דווקא בארגון הזה כי הוא חשוב לנו, נוגע לנו ומתקשר לזהות ולאידיאולוגיה שלנו. אבל לפעמים יש מנעד בתוך הפרויקטים השונים בארגון ואולי אפשר לבחור להתמקד באחד ולא באחר. משמע נסו לחפש את הפרויקטים שקרובים לליבכם אבל לא קרובים מידי. כאלו שאתם והשותפים שלכם לא תתבלבלו באיזה כובע אתם נמצאים. אם אני מארגנת קהילתית, אולי לא נכון שאלווה דווקא מאבק בשכונה שלי באופן מקצועי. אם אני עוסקת בחינוך נגד גזענות אולי לא כדאי שאפעל דווקא בבה"ס של הבת שלי. כמובן שיש ערך אדיר בהיכרות שלנו עם השטח מיד ראשונה ואלו המקומות בהם האישי יכול לתת לנו יתרון משמעותי, אבל האם אנחנו רוצים לפגוש את העבודה שלנו גם במכולת השכונתית או כשהולכים ברחוב אחה"צ?

משקל על הכתפיים

המנוע של רבים מאתנו היא האמונה שיכול להיות אחרת ושבכוחנו לשנות. זה מדהים וזו הרבה פעמים הסיבה שאנחנו עוסקים בשינוי חברתי. אבל וואו, כמה משקל על כתפינו!… מכירים את התחושה שאנחנו ממש חייבים להיות דווקא במפגש הזה? שאם אנחנו לא נהיה שם אז איך נוכל לצפות מאחרים להגיע? אחת מהעובדות שדיברתי איתן אמרה שדווקא הפחד להחמיץ והתחושה שהיא חייבת להיות תמיד בכל דבר, מחייבים אותה לשמור על מינון, אחרת היא פשוט תטבע. היא הוסיפה שזה מחייב מצידה אפילו איזושהי צניעות, להכיר בעובדה שלא הכל רק עלינו ושלא כל הפתרונות מונחים על כתפינו.

שווה לחשוב על זה רגע

כל אחד ואחת מאיתנו והצרכים שלו/ה לגבי גבולות, איזונים והפרדות. חלקנו זקוקים לזה יותר וחלקנו פחות. אולי העמימות משרתת אותנו לפעמים ואולי הערבובים הופכים אותנו למחוברים יותר. ככה או ככה שווה להשקיע רגע ולחשוב גם על מה מתאים לי וגם על איזו סביבת עבודה אני מייצרת לצוות שלי, לקולגות ולמי שאני ממונה עליו. החברה האזרחית צריכה אנשים עם אנרגיה, אמונה במטרה וכוח להגשים חלומות. חלק מהיכולת הזו טמונה במילוי מצברים, במנוחה ובזירות ה"פרטיות" שממלאות אותנו.

ללא תגובות עדיין

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *