ב-7 באוקטובר נפל דבר. מתקפת הפתע של החמאס שזרעה הרס עצום ואובדן רב של חיים, יצרה טלטלה רגשית עמוקה ברמה האישית והלאומית. הנחות יסוד התערערו בנוגע למעשים שאדם באשר הוא אדם מסוגל לבצע, ושאלות נוקבות לגבי מערכות היחסים בין היחיד לקולקטיב ובין היחיד לצבא ולמוסדות המדינה צפו על פני השטח. תחושה עמוקה של משבר אמון נוצר מול המערכות המוסדיות שלא תפקדו כראוי. הן היו אמורות להגן על הפרט שלא יאונה לו כל רע, לחלץ אותו בעת צרה ולדאוג לצרכיו לאחר האסון שאירע. תחושת השבר רחבה ובעלת עומק, ורק ימים יגידו אם וכיצד יוכל להתאחות. (למאמר המלא: א.נשים הולכים לאיבום- על מנהיגות משקמת אמון  

במחקר שקיימתי במסגרת עבודת דוקטורט (שחר-פרירא, 2019) מצאתי שמנהלות לשינוי חברתי תופסות את המנהיגות שלהן כמנהיגות משותפת ומציעות מעבר מתפיסת "אני" לתפיסת "אנחנו".

אם מקובל עלינו שמנהיגות מעצם טבעה איננה ניטרלית – שהיא לא א-פוליטית – עלינו להכיר בכך שהתפיסות והבחירות המנהיגותיות של ארגונים חברתיים, ללא מטרות רווח (קרי, של האנשים שעובדים בהם ומנהלים אותם) מתעצבות בהשפעת הערכים והמדיניות שלהם, בין אם במודע או שלא במודע

אני אימאן אגבאריה, ובשש השנים האחרונות אני מנהלת משאבי אנוש בעמותת רופאים לזכויות אדם. אחד האתגרים שעסקתי בהם בתקופה האחרונה, הוא איך לשמור על החוסן הארגוני בזמן קונפליקט או משבר.

יש את הרגע הזה שאת מבינה שזהו, מיצית, ועלייך לעזוב את הארגון. לפעמים הרגע הזה מגיע אחרי יום עבודה ארוך ומתיש, ולפעמים בבוקר, כשאת מבינה שזה הולך להיות עוד יום דומה בדיוק לימים שקדמו לו.

בקיץ 2011 לא רק נפתחה להרבה מאיתנו התודעה, אלא גם רצון מחודש לתקשר. ולא רק לתקשר, אלא לנהל שיחה משמעותית. הרחובות שקקו חיים, מאות אלפים שטפו את הכיכרות, ומשהו חדש ריחף האוויר. תחושת מסוגלות ואופטימיות מדבקת - תראו, אפשר. תראו, אנחנו פה. ואכפת לנו. ורוצים. ובואו נדבר.

שוחחנו עם אנה בר אור, מנהלת תכניות המנהיגות במגמה ירוקה, על הכלים השונים שעומדים לרשות הפעיל החברתי, מאיפה מתחילים, איך מגייסים אנשים, ואיך יוצרים הד תקשורתי, רמז: הרבה מאוד תעוזה ואומץ יכולים לעזור.