איך משיבים את אמון הציבור?

"הדמוקרטיות נוצרו תחת דגל המלחמה נגד צורות שונות של שלטון המיעוט. זו הייתה תנופתה ההפוכה של המטוטלת… את טעם הדמוקרטיה יש לבקש בתורת ההסכם או הפשרה"

(מתוך מבוא לתורת המשק [ב], 1938. כרך "אומה וחברה" עמ 219. ז' ז'בוטינסקי)

אם יש סימפטום אחד בולט למחלה התוקפת את הדמוקרטיות בכל רחבי העולם הרי הוא שחיקת אמון הציבור. בשונה ממערכות טוטליטריות המבוססות על סמכות, פחד ומנגנוני כפייה, הסוד של הדמוקרטיה הוא אמון. אמון בין אזרחים למוסדות המדינה, אמון כי מערכות המשפט, המשטרה או החינוך פועלות לפי כללים בסיסיים של הוגנות, מקצועיות ושוויון. אמון בין אזרחים גם כאשר אינם מסכימים.

כמי שליווה את מתווה הגז כיו"ר סיעת כולנו וכח"כ שזה עתה נכנס לכנסת, יוצא לי לא פעם להעביר הרצאות לסטודנטים בהן אני מחלק את המשתתפים לחמש קבוצות: דרג נבחר, רגולטורים, תקשורת, מגזר עסקי וחברה אזרחית, מספק נתונים חלקיים כפי שהיו בידי הגורמים השונים בעת הדיונים על המתווה, נותן לכל קבוצה לדון בינה לבין עצמה בתפיסתה ויעדיה, ושואל מה אתם יכולים לעשות כדי שתתקבל ההחלטה הטובה ביותר? את קבוצות התקשורת והחברה האזרחית אני גם שואל מה אתם יכולים להציע כדי שתוזמנו להשתתף בדיון המכריע אצל ראש הממשלה?

הקבוצה שמייצגת את המגזר העסקי מדברת על מקצועיות והבנת עומק של הנושא, הרגולטורים מדברים על מקצועיות ועל האחריות לחבר בין האינטרס הפרטי והציבורי ואנשי חברה האזרחית אומרים בצדק "אנחנו מייצגים את האינטרס הציבורי, קבוצות שאינן מיוצגות על ידי שחקנים האחרים סביב השולחן ומביאים מבט לטווח ארוך ולעתיד בזמן שרבים אחרים מושפעים יותר מהטווח הקצר".

לאחר הדיון הפתוח אני מספר לחברים איך דברים התנהלו, להבנתי, במציאות. החברה האזרחית הוציאה עשרת אלפים איש להפגנה בכיכר רבין – הפעם היחידה שאני זוכר הפגנה בסדר גודל כזה בנושא כלכלי מאז מחאת הדיור – ועסקה בהתקפה בלתי פוסקת על הדרג הפוליטי ורבים מהרגולטורים. הדרג הפוליטי מיתג את הביקורת כמפלגתית (אנשי שמאל), המגזר העסקי דיבר על 'שבירת הכללים ופגיעה ביכולת לעשות עסקים בישראל', והתקשורת, כדרכה בעידן הנוכחי, 'בחרה צד' באופן מובהק וניהלה קמפיין.

פשרה והסכמה, לא הכנעה

האם ויכוח מתווה הגז כמו ויכוחים ציבוריים אחרים יכול להסתיים בטיוב המודל ולא בגישת הכל או כלום? בספרי עדכון גרסה – כללים חדשים לדמוקרטיה, אני מתאר כיצד נשבר קוד האמון ההכרחי לקיומה של דמוקרטיה מתפקדת, אני מתמקד במסר העקרוני אודות פשרות, הסכמות ולא הכנעות.

כחבר קואליציה הובלתי גישה שאמרה, מתווה צריך להיות, אך בואו נראה מה ניתן לעשות כדי להביא את ההסכם הטוב ביותר שניתן. נכון, לא ניתן להתעלם מפערים אידיאולוגיים, בין קבוצות שרואות במשאב הטבע גורם שיש להלאימו או ליברטריאנים שכל סייג לשוק החופשי נתפס ביניהם כקומוניזם. אבל בסופו של יום המציאות מורכבת מניואנסים, ולא אחת, סינרגיה בין דעות ועמדות עשויה לטייב תהליכים.

מה חלקה של החברה האזרחית בשבירת האמון וכיצד היא יכולה לשפר את תפקודה? מה הלקחים מאירוע מתווה הגז עבור החברה האזרחית? מה חלקה בבניה ופירוק אמון הציבור? איך ניתן לשפר את תפקודה? אני מזהה מגבלות של צורת הפעולה השגורה בקרב ארגונים רבים – כעס ומחאות אינם תוכנית עבודה. בימים בהם הכל הופך למקוטב, המערכת הפוליטית ממהרת לתייג מחאות כ'מחאות פוליטיות' ולפיכך כעס יטופל בדרך כלל על ידי 'כיבוי שריפות' וכלים של 'הפרד ומשול'.

מה הופך פעולה של חברה אזרחית לאפקטיבית יותר?

השיטות הכוללות בליץ של הודעות טקסט, או קמפיין פייסבוק אכן יכולות לייצר עניין רגעי, אבל ברעש הבלתי פוסק המקיף את הזירה הציבורית ואת נבחרי הציבור, ההתעלמות מתהליכים כאלו קלה ופשוטה. גם נתונים לא מייצרים אימפקט בפני עצמם. לכאורה נתונים ומידע משקפים מקצועיות ואמורים להשפיע לטובה על תהליכי מדיניות, אך גם פה, רעש בלתי פוסק ופוליטיזציה של המידע, הופכים את הנתונים והעובדות למוגבלים בחשיבותם, לא פעם יותר חשוב מי אומר את הנתון מאשר מהו הנתון עצמו. אם מומחה מסויים לא נוח לי אזמין מומחה אחר (עובדות אלטרנטיביות כבר אמרנו). אז איך בכל זאת אפשר להמשיג רעיון ולהעלותו לסדר היום הציבורי? הסוד, לטעמי, הוא בנוכחות מתמשכת לאורך זמן. (בנוגע לנוכחות מתמשכת שווה גם לקרוא את הפוסט מה מטרות ערוץ התוכן שלכם?)

נוכחות לאורך זמן: ארגונים כמו לובי 99 הפעיל בנושא הבנקאות, או פורום קהלת בחוק הלאום בונים נוכחות מקצועית בזירה הציבורית לאורך חודשים ושנים. המהלך מתבסס על בעלי תפקיד המפתחים מקצועיות גדולה בתחום ועסוקים בבניית רשת של קשרים מקצועיים עם הדרג הפוליטי והמקצועי כאחד. לטעמי, המבחן הגדול ביותר לארגוני החברה האזרחית הוא שכאשר נושא בו הם עוסקים עולה לסדר היום, פונים אליהם מהתקשורת, מהכנסת ומהמשרד הממשלתי ומבקשים את התייחסותם ועמדתם, ולא הם אלו שצריכים לרדוף אחרי אנשים כדי להישמע.

רבים מהארגונים אומרים לי שאין להם את המשאבים והיכולת לייצר נוכחות מקצועית לאורך זמן ועל כך אני משיב שאם אתם רוצים להשפיע, אין קיצורי דרך. המחשבה שנוכחות רגעית תייצר השפעה משמעותית היא מחשבה מופרכת. מדובר בתהליך ארוך של יצירת רשת קשרים ושימוש עקבי בנתונים.

עבודה משותפת: בכללי המשחק החדשים ארגוני חברה האזרחית צריכים לחדד את הפעולה המשותפת שלהם. למרות ההבדל בין פעילות בנושאים נקודתיים לבין בעיות הסתגלותיות, יש מכנה משותף בין סוגי ההשפעה אותה אתם מבקשים לייצר. למה אני מכוון, בעיות נקודתיות עשויות להיות ביטול תוכנית פיתוח מסוימת לכביש או שכונה, או הקמת בית ספר מזרם מסוים. בעיה הסתגלותית עוסקת בצמצום תופעות של גזענות. לבעיה הטכנית יש פתרון ברור והקרב הוא על עניין נקודתי, לכך מספיק כוח ציבורי ופוליטי מסויים. בסוגיות הסתגלותיות לעומת זאת, נדרשת שותפות רחבה בין סקטורים שונים ולאורך זמן ארוך.

יכולתו של ארגון בודד בדרך כלל מוגבלת. כדי לקדם שינוי נחוצה שותפות רחבה של גופים ועדיף בשילוב בין סקטורים (עסקי, ציבורי, תקשורת וכו'). שילוב בין פעולות נקודתיות לתהליכים הסתגלותיים ייצר מקצוענות וישפיע מהותית על היכולת לייצר השפעה. בשונה מחלק מהמגזרים האחרים, המבחן המרכזי של החברה האזרחית והדרג הפוליטי הוא ביכולת לייצר שותפויות רחבות, לחבר קבוצות חוצות בלוקים, סקטורים ואוכלוסיות.

אמון הציבור, אינו דבר מובן מאליו

פתחנו באתגרי הדמוקרטיה ונסיים איתם – האתגרים העומדים בפני הדמוקרטיות בעולם המערבי כיום גדולים מאוד. ארה"ב נראית לעתים כמערכת בפירוק. הכל הפך שם למפלגתי, לימודי המתמטיקה בבתי ספר כבר מחולקים לחשבון דמוקרטי וחשבון רפובליקני. שלא לדבר חיסוני קורונה או על נכונות של קבוצות רחבות בארה"ב לקחת נשק כדי "לגן על אורח חייהם". ישראל עדיין לא שם, אך האתגרים שלנו כחברה וכמדינה גדולים, ושחיקת החוסן ואמון הציבור מסוכנים לנו עד מאוד.

בספר, אני מנסה לייצר את תחושת הדחיפות ולחדד את ההבנה כי חברה פתוחה ודמוקרטית איננה חוק טבע. כי עלינו לפעול כל העת כדי לקיימה, להבין כי נדרשים עדכון גרסה ותיקון שיחזירו את האמון והחוסן לו אנו שואפים. לחברה האזרחית בישראל וארגוניה חלק גדול באחריות לעדכון כללי המשחק ולשיקום האמון.

הכותב: רועי פולקמן, לשעבר יו"ר סיעת כולנו בכנסת ה-20 וה-21. יועץ אסטרטגי. כותב הספר עדכון גרסה – כללים חדשים לדמוקרטיה.