על בניית קהילה וניצול התקופה של "אחרי הבחירות"

צילום:יוסי סעידוב

את 15 דקות, ארגון צרכני התחבורה הציבורית, הקמנו בטעות – אהוד עוזיאל ואנוכי – שלושה חודשים אחרי הבחירות העירוניות של שנת 2008. כמה ימים אחרי הבחירות התלבטנו באיזה נושא שכונתי כדאי לנו להתמקד. קו ישיר מהשכונה שלנו, הקטמונים בירושלים, אל תחנה המרכזית היה החלום שלנו. במקום נסיעה מפותלת של יותר משעה בכל רחבי העיר חלמנו על קו אוטובוס ישיר שייסע במסלול מהיר ב-15 דקות.

כך למעשה, בלי שידענו, עשינו את השלב הראשון בהקמתה של קהילה. זיהינו צורך, ביקוש כלשהו למשהו שאמור להיות במרחב הציבורי אבל הוא איננו. החלטנו לקיים ערב ראשון לתושבי השכונה בנושא, ניסחנו הזמנה באי מייל וכל אחד מאיתנו שלח לעשרות הרבות שברשימת התפוצה שלו. ציפינו לכעשרה תושבים, אבל את החדר מילאו כמאה אנשים מכל רחבי ירושלים שהמייל שלנו התגלגל אליהם. ומייד הבנו את הכלל השני: לקהילה חוקים משלה. הניסיונות שלנו לתחום אותה לגבולות השכונה שלנו נכשלו בשנייה הראשונה. הצורך לתחבורה ציבורית טובה ומהירה הוא צורך כלל עירוני.

אבל הצורך לבדו איננו יכול להיות הליבה הקהילתית. בוודאי לא במיזם כמו שאנחנו רצינו. המשימה הבאה שלנו היתה להפוך את המחסור למשהו חיובי, למטרה אליה אנחנו חותרים. כבר במפגש הראשון, כאשר עשרות נוסעי תחבורה ציבורית מרוכזים בחדר אחד ומדברים ביניהם, הבנו שאנחנו לא יודעים כמעט כלום. בעיקר כל אחד מאיתנו יודע קצת על התחבורה הציבורית באזור שלו, על מסלולים, על קווים, על נקודות בהם אפשר לבצע חילופים ולקצר את זמן הנסיעה, אבל כל המידע הזה לא נמצא במקום אחד. הוא מפוזר אצל כולנו.

ואז הצבנו את היעד הראשון שלנו: מידע בתחנות

כדי שהקהילה שלנו תהיה חיה, תתרחב ותגדל – היינו צריכים לתת לחברים בה תחושת שייכות מצד אחד – ומצד שני הישגים והצלחות. אפילו קטנים. וזה כבר השיעור השלישי והחשוב בקהילה אקטיביסטית. הצבת חזון יומרני לשינוי חברתי מרחיק לכת הוא הכרחי, אבל בדרך אנחנו חייבים להשיג הצלחות מסוג כזה או אחר שיתנו לחברי הקהילה תחושה של סיפוק, גאווה ושייכות. המאבק על המידע בתחנות ארך חודשים ארוכים, במהלכם אתגרנו את הממסד ודאגנו להביך אותו באמצעות מידע שאנחנו הצבנו בתחנות. בסופו של דבר העירייה תלתה מדבקות ענק בתחנות עם מידע מפורט על זמנים ומסלולים.

להתחבר לארגונים שכבר פועלים בשטח

את הצעדים הראשונים שלנו, כ-15 דקות, לא היינו מצליחים לעשות בלי ארגונים נוספים שפעלו במרחב ושיתפו איתנו פעולה. אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית היתה חיבור טבעי ומתבקש ויחד הצלחנו להתגבר על מכשולים. גם לארגונים סביבתיים ואקטיביסטים כמו התנועה הירוקה היה חלק חשוב בצעדים הראשונים שלנו. יחד גיבשנו מסמכים, ובעיקר יחד ביצענו פעולות יצירתיות במרחב כדי למשוך תשומת לב.

כך למשל בוקר אחד עלינו עשר קבוצות שונות לעשרה אוטובוסים מצויידים בגיטרות, כלי נגינה ושירונים ועשינו שירה בציבור באוטובוסים לעיני מצלמות חדשות ערוץ 2. לאירוע הזה היתה חשיבות גם מבחינת הממסד. זה היה השלב שהממסד שמולנו התחיל להבין שככל שהוא יתעלם מאיתנו יותר – אנחנו נהיה עקשנים יותר ונצעק יותר חזק. בעקבות הפעולה הזו התחלנו לעשות סדרה של כנסים ברחבי השכונות בירושלים יחד עם חברת אגד – בהם השתתפו נהגים, נוסעים ובכירים באגד. בכנסים האלה למדו שני הצדדים זה על צרכיו של זה.

לדעת איך לעבוד עם מתנדבים

ואחרי שדיברנו על הצורך, על החזון והתקווה, ההצלחות והשותפים, נשארנו עם הדבר החשוב ביותר: כוחו של היחיד בקהילה. הנחת היסוד בעבודה עם מתנדבים היא שהם מתנדבים ולא עובדים אצלך. הם לא יעמדו בזמנים, הם עלולים לא להשלים את המשימה עד הסוף ואתם עלולים להיות מאוכזבים. צריך לשנות את התפיסה. במקום שהמתנדב יעשה את מה שאתם רוצים – הוא צריך לעשות את מה שהוא רוצה. את מה שהוא טוב בו.

כך למשל סטודנט לכלכלה כתב לנו מסמך ארוך ומפורט על הנזקים הכלכליים הנגרמים לנוסעי התחבורה הציבורית מנסיעות ארוכות ומפותלות – מסמך שזכה לחשיפה תקשורתית בעיתוני כלכלה, קבוצת סטודנטים אחרת החלה לפתח עבורנו אפליקציה לתלונות ציבור, ולמעשה הפכנו את 15 דקות למעבדה לניסויים לכל מי ששותף לחזון שלנו. זה הוסיף הרבה יצירתיות, חדשנות ורעיונות מקוריים לפעילות שלנו.

מארגון מקומי לארגון ארצי

קו האוטובוס שחלמנו עליו נולד רק אחרי ארבע שנים של פעילות. הוא נוסע ב-15 דקות מהשכונה שלנו לתחנה המרכזית והמספר שלו הוא 15. אבל אחרי ארבע שנים של פעילות הבנו ש-15 דקות חייבת להפוך לארגון נוסעים ארצי. גיל יעקב, מנכ"ל מגמה ירוקה לשעבר, גויס למשימה, והפך אותנו לעמותה שפועלת בכל רחבי הארץ ומשכפלת ומשכללת את שיטות העבודה שלנו.

ועכשיו הגענו לבחירות

מסתבר שהעובדה שבחרנו להתחיל לפעול דווקא אחרי הבחירות היתה לטובתנו. ראש העיר החדש בזמנו, ניר ברקת, היה קואופרטיבי וקשוב לצורכי הנוסעים, במקרים רבים גיבה אותנו, באחרים היה שותף למטרות שלנו: כך למשל הוא הנחה את העירייה להציב את המידע בתחנות, הוא היה מעורב מאחורי הקלעים בקמפיין העלייה מכל הדלתות שהובלנו בהצלחה ועוד.

במקרים רבים, ובמיוחד בתחום כמו תחבורה ציבורית בו הממסד רחוק מאוד מהציבור, ליוזמות כמו 15 דקות שמעצימות את קולו של הציבור יש ביקוש גבוה בקרב מקבלי ההחלטות וגופים שונים בממסד.

ובסופו של דבר זו הדמוקרטיה האמיתית: לפעול לשיפור המרחב מדי יום, יש לזה הרבה יותר כוח ואפקטיביות מהטלת פתק עם כמה אותיות לקופסה כחולה פעם בחמש שנים