הקיץ של אביה, גרסת השינוי החברתי

מי שלא חווה "קיץ של אביה" אחד לפחות בעולם השינוי החברתי, לא זכה לטבילת האש שלו. אני זכיתי, כמה וכמה פעמים. בת מזל שכמותי.
אנחנו מארגנים הכשרה סופר רלוונטית, כנס פעילים רדיקלי, מפגש שכנים מודאגים או פגישת קואליציית ארגונים ואף אחד לא מגיע או לא עולה לזום. ואם לא ממש אף אחד אז מספר מאכזב אחר של משתתפים שצורם לנו ולשאר הנוכחים. אבל למה? ואיך עושים אחרת?

תוכן רלוונטי ותיאום ציפיות

כדאי לחזור למוטיבציה שהובילה לארגון המפגש, הכנס, ההכשרה, התכנית וכו'. האם זה היה רעיון שלנו ואנחנו בטוחים שזה מעניין את כולם? או אולי זו דרישה של גורם מממן? או מדובר ברעיון שנמצא בחלל החדר כבר כמה זמן ואנחנו לא בדיוק זוכרים מאיפה הוא הגיע?

כדאי לתת לזה עוד רגע מחשבה, האם הנושא באמת רלוונטי, חשוב ומתאים לקהל היעד שאנחנו חושבים עליו. שווה להרים טלפון לכמה אנשים שהם מבחינתו קהל היעד, לשאול אותם אם היו באים לזה, אם נראה להם שחברים וקולגות שלהם היו מתעניינים או שצריך לחדד את הנושא כדי שיהיה יותר רלוונטי. (עוד פוסט ששווה לקרוא על היכולת שלנו להיות רלוונטיים איך תייצר ערך לקהילה שלכם)

לצד הדיוק הזה גם נתאים את הציפיות שלנו למציאות. אם הנושא מאוד נישתי, אז כנראה לא ריאלי לתכנן כנס למאות אנשים. אם אין לנו תמיכה גדולה לרעיון, יכול להיות שגם פגישה עם ארבעה אנשים מחוייבים היא לגמרי מספקת ובונה לנו בסיס וגרעין חזק לפעילויות עתידיות.

כמובן שחשוב לבדוק האם מה שאנחנו מציעים הוא ייחודי מספיק ומעניין. אם השטח רווי בדברים דומים אולי עדיף לוותר או לחבור למשהו קיים ולאגם משאבים. ברוח התקופה האחרונה, אי אפשר להתעלם גם מגורמים אחרים במציאות כמו הנחיות משרד הבריאות, חשש של אנשים לבריאותם ואתגרי פרנסה. מצד אחד, צריך לקחת בחשבון, להתאים ציפיות ולהבין ברגישות את הקשב החלקי שאולי קיים בציבור אותו אנחנו מנסים לגייס. מצד שני, קל להישאב לתשישות שהתקופה הזו מביאה איתה וחשוב בעיני לא לוותר וכן להשאיר את הראש מעל המים, גם בזירה האקטיביסטית.

לוקיישן, לוקיישן, לוקיישן

נראה שבתקופה זו העולם מתחלק לשניים, אלו שנהנים מהמפגשים המקוונים, מהקלות, הגישור על הגאוגרפיה ושאר היתרונות של פלטפורמות זום ודומותיה, ואלו שנשבר להם ממש וכמהים למפגש אנושי וסמול טוק ליד הכיבוד. בבחירת הפורמט שלנו יכול להיות שנפספס אנשים כאלו או כאלו וצריך לקחת זאת בחשבון.

אני אישית פחות אוהבת את הגישה ההיברידית, כי בתכלס מי שפיזית בחדר הוא מי שיקבע את הטון ומי שבזום עלול להתקל בקושי לעקוב אחרי השיחה או לקחת חלק פעיל. בכל מקרה, חשוב להקדיש מחשבה למיקום, בין אם הוא פיזי או מקוון, מה מתאים ואיך נבנה את הסטינג. נעמוד כאן על שני סוגי המפגש.

בבחירת מיקום פיזי לפגישה נקדיש מחשבה כמובן לדברים הטכניים כמו נגישות מבחינת תחבורה ציבורית או חניה (הקהל שלנו מגיע בתחבורה ציבורית או ברכב?), נגישות לכיסאות גלגלים ובעלי מוגבלויות או תשתיות מתאימות (כיסאות נוחים, מיחם, מקרן וכו'). ברוח התקופה נבדוק גם אם המקום מאוורר, מאפשר ישיבה במרחק או אולי בכלל ניפגש מלכתחילה במרחב פתוח כמו פארק או מרפסת.

ככה או ככה, לא נשכח שיש גם משקל גדול לאווירה של המקום. בסופו של דבר הרבה מההצלחה שלנו תלויה בשאלה אם לאנשים נעים וכיף להגיע, אם הם מרגישים חלק מתנועה, אם הם פוגשים חברים או אנשים חדשים ומעניינים, אם להגיע זו טירחה או חוויה משמעותית ומהנה. זה שיש מקום שאפשר להתארח בו בחינם או שאנחנו מכירים את הבעלים או שמדובר במשרדי הארגון שלנו, זו לא בהכרח סיבה מספיק טובה לקיים שם את המפגש.

צריך למצוא מקום שתואם את האווירה שאנחנו מבקשים לייצר, אווירה אינטימית? מקצועית והייטקית? צעירה ומגניבה? אם ללמוד מטעויות, אני ארגנתי פעם למשל אירוע לאקטיביסטים, חברה' בני 20-25, אנרגטיים, חדורי מטרה עם ברק בעיניים. תאמינו או לא אבל האירוע נקבע להתקיים במרכז חוגים לגיל השלישי, בחיי. אז נכון, לאקטיביזם אין גיל וגם לפנסיונרים יש מקום חשוב בעולם החברתי, אבל במקרה הזה זה ממש, אבל ממש לא היה קשור לאווירה שרציתי לייצר. אפשרות מוצלחת נוספת היא למצוא מקום שקשור ישירות לתוכן, למשל הכשרה לזכויות הקהילה הגאה שמתקיימת בפאב גאה בירושלים.

כמו כן, התאימו את גודל המקום למספר האנשים. פגישה של 10 אנשים בחדר שמתאים ל-100 תראה רע. אותם 10 אנשים בחדר קטן יותר (שעדיין מאפשר ישיבה מרווחת ובטוחה) יתנו תחושה שהגיעו בדיוק מי וכמה שהיו צריכים להגיע. ועוד טיפ קטן: אל תסדרו מראש את מקסימום הכיסאות בחדר. תשימו קצת פחות ממספר האנשים שאתם מניחים שיגיעו ואת כיסאות הספייר תשמרו במקום נגיש שתוכלו לשלוף. בעיני תמיד כדאי להוסיף עוד שניים – שלושה כיסאות ברגע האמת מאשר שבמקרה וחלק יבריזו יהיו כיסאות ריקים שיתנו תחושה של חסר.

גם במפגש מקוון יש חשיבות אדירה לאווירה. האחריות על יצירת האווירה עוד יותר מוטל על כתפינו מאשר במפגש פיזי. אם אנחנו רוצים לשמור על מפגש סופר ענייני ותכליתי, הגדירו כבר בפרסום את מסגרת הזמנים ועמדו בה. למשל: "מפגש תושבים, חצי שעה על השעון. מתחילים בזמן ומסיימים בזמן. בואו!. אם האווירה קלילה וחברתית יותר, חלקו לזוגות או לקבוצות קטנות (מה שנקרא בזום breakout rooms) ואפשרו לאנשים להכיר ולקשקש.

אפשר גם לשתף את המסך שלכם בתחילת השיחה בזמן ההמתנה לכולם והשמיעו מוזיקה מלהיבה ברקע. חשבו מראש על רשות הדיבור ואיך תתפעלו את המפגש. האם אדם אחד מעביר את רוב התוכן והשאר במיוט (כמו בכנס או הרצאה), האם כותבים הערות בצ'אט? אולי כל אחת שמדברת בוחרת את הבא אחריה שיקבל את רשות הדיבור. מה שנוח לכם ומתאים לסוג המפגש שאתם בונים, אבל מפגש שלם של אנשים שנכנסים לדברים זה של זה מעייף מאוד ושמור רק לארוחות משפחתיות בזום עם הדודים וסבא וסבתא.

הנחיית קבוצות בזום היא אומנות שכולנו ממשיכות לשכלל בימים אלו, תחשבו על אחת מעשרות (או מאות?) שיחות הזום שהשתתפתם בהן בחצי השנה האחרונה ואיזה סוג ניהול שיחה ותוכן היה מוצלח בעיניכם.

פרסום

מכירים את זה שברירת המחדל שלנו היא לעבוד על פרסום עם המעצבת שאנחנו תמיד עובדים איתה, בפורמט שנוח לה ולנו, לכתוב המון טקסט ולפעמים גם לשים דימוי ויזואלי בנאלי (כן, הכוונה ציור של מגפון)? בתור אנשי עשיה לפעמים אנחנו מרגישים שכולם ידבקו כבר בלהט שלנו לתוכן או שחשיבות הנושא כל כך ברורה כך שהפרסום הוא רק החלק האינפורמטיבי. אז את הגרפיקה נשאיר לבעלי המקצוע, אבל באחריותנו לייצר פרסום מגייס, פרסום שהמלל והויזואליות שלו מעבירים הלאה את התחושה וההתלהבות שאנחנו חווים, שהוא יוצא דופן ובולט בין ים הפרסומים האחרים ושבמבט ראשון אפשר להבין במה מדובר ולהתחבר.

אין ספק שהרשתות החברתיות למיניהן, קבוצות ווטסאפ, ניוזלטרים ושאר אמצעי הפרסום הם קריטיים וחייבים להשתמש בהם. אם אפשרי, שווה להקדיש מחשבה לפרסום נוסף, אישי יותר, בעיקר אם לא מדובר בכנס למאות אנשים אלא מפגש לבודדים או כמה עשרות. יש מקרים שממש אפשר להגיע לקהל היעד פיזית. בעולם שבו יש תחרות גדולה על תשומת לב וקשב ובו רובנו נמצאים מול המחשב, אין כמו מפגש פנים מול פנים כדי שייחרט בזיכרון וישכנע אנשים להצטרף.

רוצים סטודנטים? תגיעו לקמפוס בהפסקה (בהנחה שהקמפוס פועל) ותתחילו לדבר עם אנשים. קהל היעד הם הורים צעירים באזור מסוים? אולי הם בפארק אחה"צ. חובבי בע"ח? אולי נמצא אותם בבית הקפה הטבעוני. כמובן שפניה כזו צריכה להיעשות ברגישות המתאימה. לא תמיד אנשים מעוניינים לשמוע אותנו בזמנם הפנוי כך שצריך להיות עדינים ולכבד את הגבולות.

אחת הבעיות שאני נתקלתי בהן, שבאירוע או בפרויקט הראשון שלנו אנחנו מפעילים את החברים, הקולגות, המשפחה ושאר האנשים במעגלים הראשונים והשניים שלנו. עם הזמן אנחנו עלולים לשחוק את הקשרים האלו כאמצעי פרסום ואולי גם לא כל כך נעים לנו לבקש מהם שוב ושוב להפיץ הלאה.

אם יש לנו קצת כסף שיועד לפרסום אולי שווה להשקיע אותו באנשים ממעגלים שונים משלנו ולשלם להם על גיוס מפה לאוזן, למרות שזה קצת זר לנו בעולם החברתי. אם אנחנו יודעים יחסית במדוייק מי קהל היעד שלנו (למשל סטודנטים לתחום כזה או אחר, אנשים שגרים באזור מסויים, אנשים שעובדים במקצוע כלשהו), אפשר לשלם לאדם שמחובר לתוכן המדובר אבל שיש לו קשרים שלנו אין. זה בעצם כמו לבקש "הפיצו לחברים" רק בתשלום, כך שהמוטיבציה של אותו אדם תהיה גבוהה יותר לסייע ולחשוב יצירתית על קהלים נוספים. זה אולי נשמע כמו מותרות או מעולם סופר קפיטליסטי אבל אם זה בסוף מה שיביא אנשים באמת להירשם ולהגיע אולי זה אפילו שווה יותר מהפרסום הממומן בפייסבוק?

עובדים עם מה שיש

אחת הקולגות המלמדות ביותר שזכיתי בהן הייתה אומרת שכלל ראשון בעבודה קהילתית (ובהשאלה- בעבודה לשינוי חברתי) הוא שעובדים עם מה שיש. אם באמת באמת מתמסרים לזה, זה ממש משחרר. זה סוויצ' מחשבתי שצריך לעשות, להתמסר לעובדה שמי שהגיע או עלה לשיחה, זה מי שאעבוד איתו.

אלה השותפים שלי היום ונתמקד בטוב, בעשיה, בעובדה שאנחנו פה יחד, מכפילים את הכח זה של זה ושמים בצד את הנאחס שתקף אותנו ברגע הראשון כשראינו שמעט הגיעו. עוד יהיה לנו זמן להסיק מסקנות איפה טעינו או מה קרה, אבל ממש חבל להתבאס על מי שנמצא, זה סתם יבזבז את האנרגיה של מי ששם, וייתן לו תחושה שהוא לא בסדר וחבל, כי הוא הרי כן הגיע.