נטפליקס בימי קורונה: מה אפשר ללמוד על תהליכי דיגיטציה מהסדרה אהבה ואנרכיה

צילום:Photo by John Tuesday on Unsplash

לרגל הגל השישי של המגיפה, עם כמה ימים של שינה ונטפליקס – משתפת בתובנות שעלו לי מהסדרה השוודית אהבה ואנרכיה. הדמות הראשית היא יועצת עצמאית שמתמחה באסטרטגיות עתידיות, המגיעה לבית הוצאה לאור כדי לסייע עם המעבר לממשק דיגיטלי. בתכל'ס זה בערך הדבר האחרון שמעניין אותה. ובכל זאת, אפשר ללמוד מהפרקים הראשונים על הפערים בין ארגון וותיק שנוהג כפי שנהג מאז ומעולם, ובין זו שתפקידה לגרום לדברים לעבוד אחרת.

איך תהליכי דיגיטציה מסייעים להחליט על מה כותבים?

בישיבת המערכת עולה שאחד הספרים הבאים שההוצאה מתכננת להוציא הוא אוסף שירה על עץ האשוח. בעקבות זאת מתנהל הדיון הבא:

"על איזה סוג של נתונים אתם מבססים את ההחלטות שלכם?" שואלת היועצת

"מה הכוונה? אנחנו קוראים את כתב היד. בדרך כלל יש לי עין טובה למה טוב ומה לא" עונה לה פרידריך בגאווה

"ואף אחד לא קורא את הספר חוץ מכם?" מקשה היועצת

"לא" משיבים לה מההוצאה

"אם תתקינו אפליקציה לקריאת ספרים תוכלו ללמוד על הקוראים ומתי נטשו, ולפי זה תוכלו לשפר את התוכן" מציעה היועצת

גם בעולם החברתי כלי דיגיטל הם דרך טובה להבין את הקהלים שלנו. מה מעניין אותם יותר ומה פחות. אנחנו יכולות לבדוק ביוטיוב אחוזי נטישה במהלך צפייה בסרטון, לבדוק כמה מנויים חדשים מצטרפים לניוזלטר שלנו מידי חודש וכמה עשו subscribe לפודקאסט. באותה דרך נוכל לזהות מה המגמה בכניסות לבלוג, ומאיפה בכלל מגיעים אלינו? ככל שנלמד את העדפות של הקהל שלנו, נוכל לדייק את התוכן ולהפוך לרלוונטיים.

התנגדות לתהליכי דיגיטציה מגיעה מבית, והיא לא תמיד רציונלית

היועצת מוזעקת לסופר השכונתי כי אבא שלה מואשם בגניבת נקניקיות. למה הוא גנב? כי הוא מתנגד לתהליכי דיגיטציה שעובר הסופר, ומסרב לעשות כרטיס חבר. ואם אין לו איך לשלם מה נותר לו לעשות? לגנוב. למה הוא לא מוכן להוציא כרטיס? כי הוא מסרב עקרונית "שיצמצמו אותו לעוד אחד מהסטטיסטיקה שלהם" כדבריו.

סטטיסטיקה זו הדרך שלנו ללמוד על הקהלים שלנו ולהתאים את התכנים לצרכים שלהם. בשביל זה אנשים צריכים לרצות מרצונם להצטרף. אם הם לא רוצים כרטיס מועדון אי אפשר לכפות עליהם. אפשר רק לנסות להציע להם הטבות שיעודדו אותם להצטרף.
"רוצה להישאר מעודכנ.ת על עולם השינוי החברתי?"
"מוזמנ.ת לעשות מנוי ונשלח לך ניוזלטר מידי חודש"

מי מעלה ומה מעלים לאינסטגרם

היועצת מבינה שמה שקורה במשרד יכול לעניין גם את העוקבים ברשתות החברתיות. ברגע שהיא מגלה שלסופרת, שהרגע חתמה על חוזה עם ההוצאה לאור, יש נוכחות מכובדת ברשת היא מייד מציעה לעשות, שלא לומר כופה, צילום משותף לאינסטגרם עם נציגי ההוצאה לאור. אבל אז כשפרידריך מצטרף, נציג ההוצאה – סוג של בומר, שלא בדיוק מתאים להן לפריים, הן לא מתבלבלות לרגע ומציעות לו להיות הצלם. אבל, זה לא נגמר כאן.

תוך כדי שהן מצטלמות מזהה הסופרת הצעירה בזווית העין עיתונאי שהטריד אותה מינית.

"אתם עובדים גם איתו?! היא מגיבה בהפתעה ומשתפת בתמונות ששלח לה."

"הוא עובד עם ההוצאה כבר 30 שנה."

"אתם צריכים להיות רגישים לדעת הקהל" מתערבת היועצת

"אבל הוא אחראי לאחוז ניכר מההכנסות שלנו"

"זה לא אומר שאנחנו יכולים לעשות הכל…"

אבל אז היועצת משנה גישה "טוב… אנחנו חייבים להסתכל על הצד העסקי של הדברים."

פרידריך מבין שיש בעיה ומנסח הצהרה מיושנת המסנגרת על מעשיו של העיתונאי, כשהוא משווה אותם לא פחות ולא יותר, לתהליך של בניית הפירמידות. גם הן גבו קורבנות אך בסופו של דבר הפכו ליצירת מופת. את ההצהרה הזאת הוא מציע להעלות לאינסטגרם.

כשחברות המערכת מביעות התנגדות הוא מטיח בהן "אתם הצעירים מפחדים, אנחנו בשנות ה-80 אמרנו הכל ולא פחדנו מכלום.

מה אפשר ללמוד מהסיפור הזה? נראה שלעיתים קשה לצמצם את פער הדורות, ואולי בכלל לא צריך, אלא רק להכיר בעובדה שלכל פלטפורמה חוקים משלה, ולכל דור חוקים משלו. ומה שהיה לגיטימי בעבר לא בהכרח לגיטימי בהווה.

מה עוד? יש דרכים להוציא מה שקורה במשרד החוצה בצורה מעניינת. אם לאחת הדמויות יש קהל עוקבים נאמן זה מעניין, אם אף אחת מהדמויות לא מוכרת וגם נטולת נוכחות ברשת, הסיכוי שהתמונה תעניין מישהו – נמוך.

לסיום, חברי המערכת נאלצים לידע כותבת שקיבלה מקדמה גבוהה, שהספר לא יצא לאור ועליה להחזיר חלק מהמקדמה. "אין ספק שכתבת ספר. הטקסט קצת גנרי מידי".

מסקנה לסיום: לא כדאי לכתוב גנרי. זה לא מעניין.