איך תנועת נשים עושות שלום הוציאה לרחובות שלושים אלף איש ואישה מתוך דף הפייסבוק של נשים עושות שלום

איך תנועת נשים עושות שלום הוציאה לרחובות שלושים אלף איש ואישה

קטגוריות:

לא אחדש אם אומר שנושא השלום עם הפלסטינאים לא נמצא על הסדר היום הציבורי והפוליטי, ושרבים בציבור הישראלי מניחים "שלנצח נחיה על חרבנו". בתוך האקלים הזה קיימה תנועת נשים עושות, במשך שבועיים את אירועי צעדת-התקווה בהם השתתפו כ-30,000 נשים, אשר קראו לקדם הסכם מדיני. הצעדה שהתקיימה במהלך סוכות 2016, זכתה לסיקור תקשורתי נרחב בארץ ולתהודה מרשימה בעולם, דוגמה לכך ניתן לראות בכתבה של רשת אוסטרלית SBS שזכתה ל 28 מיליון צפיות.

מה עזר לתנועה בת שנתיים לסחוף אחריה המונים סביב נושא שרחוק מלהיות על סדר היום הציבורי? אלו תפיסות ודרכי עבודה סייעו לנשות התנועה לגייס כל כך הרבה נשים וגברים מרחבי הארץ? ומה ניתן ללמוד מהאופן שבו חברות התנועה פעלו?

בפוסט זה אעסוק בעקרון של בניית "סיפור משותף" כאחד מעקרונות העבודה בתהליך של ארגון קהילה לפעולה (community organizing). כמו כן אציע תשובה משלי, הן כחברה בתנועה והן כאשת מקצוע בעלת רקע מקצועי בפיתוח ארגוני וקהילתי, לאופן בו הצליחו נשות התנועה להוציא המונים לרחובות.

אז מה זה אומר "ארגון קהילה לפעולה" ולמה צריך את זה?
כדי להבין את הרעיון של ארגון קהילה לפעולה חשוב לעשות הבחנה בין משאבים לכוח, ולהבין שגם אוכלוסיות הכי מוחלשות אינן נטולות משאבים. החכמה והאתגר הם לתרגם משאבים אישיים לכוח קבוצתי, כדי להשפיע על מאזן הכוחות מול מקבלי ההחלטות.

דוגמא קלאסית לכך היא המקרה של רוזה פארקס אשר סירבה ב-1955 לפנות את כיסאה באוטובוס לאדם לבן, מה שהוביל למעצרה. כתוצאה ממעצר זה, בעזרתו של מרטין לותר קינג, קהילה מוחלשת של שחורים התארגנה והחרימה את האוטובוסים של מונטגומרי בשל מדיניות גזענית של החברה. בזכות אי קנייה מרוכזת של כרטיס אוטובוס, קהילה ענייה תרגמה את המשאבים המועטים שהיו לה לכוח אזרחי, מה שיצר השפעה על שינוי מאזן הכוחות וגרם לחברת האוטובוסים לבטל את מדיניות ההפרדה הגזעית שלה. בהמשך מאבק מקומי זה התרחב לרמה ארצית ובזכות התגייסות המונית, המחאה נשאה פרי במישור הציבורי והפוליטי.

מרטין לותר קינג נואם נגד המלחמה בויאטנם באוניברסיטת מינסוטה, wikipedia

זיהוי הסוגיה למאבק, כבעלת פוטנציאל לגיוס תמיכה ציבורית רחבה ומחויבות עמוקה הינו רגע קריטי בכל מאבק. ככל שיותר אנשים יתחברו לנושא וצדקתו, כך יש סיכוי גדול יותר לתמיכתם והצטרפותם, ולהפעלת לחץ ציבורי ופוליטי רב יותר.

"סיפור משותף" כפרקטיקה לבניית כוח
פרופסור מרשל גנץ מהרווארד, אשר בצעירותו היה פעיל במאבק למען זכויות האדם בארה"ב, טוען שבתהליך של ארגון קהילה לפעולה יש שני שלבים – בניית הכוח והפעלת הכוח. שלב בניית הכוח מורכב מפעולות של בניית יחסים ויצירת "סיפור משותף"' ואילו שלב הפעלת הכוח מורכב מבניית אסטרטגיה והוצאה לפועל של פעילות מתוכננת. סדר זה של פעולות מרחיב את הבסיס הקהילתי ואת העצמה של המאבק.

השלב הראשון בכל מאבק הוא לאתר בעלי עניין רלוונטיים ולבנות צוות מוביל לקידום הנושא. אחת הדרכים האפקטיביות ביותר ליצירת "דבק" בין חברי קבוצה ומוטיבציה לפעילות משותפת, היא בעזרת פרקטיקה של בניית "סיפור משותף". מרשל גנץ מסביר, כי סיפור משותף מורכב מאוסף של סיפורים אישיים, הנעים כולם סביב שאלת ה"למה", למה צריך לשנות את המציאות? יש לכך חשיבות רבה כי סיפורים אלו מאפשרים לנו לבטא את הערכים שלנו, לא כעקרונות מופשטים, אלא מתוך הניסיון והמציאות אותה אנו חיים. תרגום ערכים לפעולה באמצעות סיפורים אישיים זוהי האומנות והמפתח ליצירת מוטיבציה.

חשוב לשים לב שלרגשות יש כוח משתק וכוח מניע. רגשות כמו פחד, ספקנות, אדישות, כבדות ובדידות מעכבים פעולה וגורמים לקיפאון. לעומת זאת רגשות כגון דחיפות, תקווה, אמונה בשינוי, סולידריות וכעס דוחפים לפעולה. בעזרת סיפורים ניתן לעורר וליצור רגשות שמניעים לפעולה.

הסיפור המשותף מורכב משלושה חלקים:

  1. סיפור אישי – הסיבה האישית של כל אדם להצטרף לפעולה המדוברת. שיתוף בסיפור אישי מהווה בסיס לבניית אמון, מעורר אמפתיה והזדהות ומזמין ליצירת יחסים.
  2. סיפור שלנו – מתוך הסיפורים האישיים נוצר סיפור משותף אשר מספר מי אנחנו כקהילה, מה המטרות והערכים המשותפים שלנו ומהן הדרכים לממש אותם.
  3. סיפור של עכשיו – סיפור זה מתאר את האתגר הדחוף שאנו מתמודדים עמו – משהו שפוגע בערכים שלנו ומבהיר למה הפעולה צריכה להיות מיידית.

פרקטיקה זו עוזרת מאד לבנות צוות מוביל שלוקח אחראיות משותפת על קידום הנושא. כך כבר בראשית הדרך נבנית קבוצה של אנשים אשר מעוניינים לחבר את המשאבים שלהם, ידע, ניסיון, קשרים, זמן וכו', לטובת הנושא. בהמשך, שותפים אלו יהיו צירים מרכזיים בקידום הפעילות.

איך סיפור משותף יכול לקדם פעולה? הנה דוגמא מהמאבק על הספרייה הרוסית בירושלים:

הספרייה הרוסית בירושלים שירתה את ציבור דוברי הרוסית, ונחשבה בעיניהם מוסד תרבות משמעותי. עם ההודעה על סגירת הספרייה החל פורום ארגוני תרבות של עולים, שגובש על ידי שתיל לפעול למציאת פתרון. סגירת הספרייה נגעה באופן אישי לאנשים בפורום ונתפסה כביטוי נוסף לחוסר הערכה והכרה בהון התרבותי של העלייה הרוסית. האיום על הספרייה הפך מבחינתם לסמל לפגיעה בתרבות הרוסית ובציבור הרוסי בכלל. תחושה זו הפכה לנרטיב משותף שבנה את הקבוצה פנימה ויצר אנרגיה ומחויבות לקידום המאבק. חברי הפורום בנו אסטרטגיית פעולה והתחלקו לצוותי פעולה לפי משימות שונות, כמו ניהול משא ומתן מול העירייה, הסברה בתקשורת, גיוס אנשי ציבור ותרבות ישראלים לתמיכה במאבק, ארגון הפגנה ועוד, הלחץ שהפעילו הביא למציאת מבנה חלופי לספרייה.

בדוגמא ניתן לראות איך הסיפור המשותף העצים את החיבור הרגשי והקהילתי של חברי הקבוצה, חיזק את בסיס הכוח שלהם ויצר אנרגיה רבה בתהליך של פיתוח וקידום אסטרטגיה של המאבק. בזכות חיבור כוחות והפעלת לחץ משותף השתנה מאזן הכוחות של נציגי הקהילה מול מקבלי ההחלטות, מה שסייע לקדם פתרון לבעיה.

אז איך תנועת נשים עושות שלום גרמה ל-30,000 אישה ואיש לצאת לרחובות?
הצטרפתי לתנועת נשים עושות שלום בסתיו של 2014, אחרי קיץ נוראי שכלל את חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים היהודים והנער הפלסטיני, מלחמת "צוק איתן" ושורה של פיגועי דריסה בירושלים. הייאוש נעשה כבר ממש לא נוח וכך הגעתי במקרה לחוג בית שהתקיים סמוך לביתי.

באותו מפגש שמעתי לראשונה על תנועת שטח שקמה במהלך "צוק איתן" מתוך מצוקה קשה של נשים רבות שהרגישו חרדה וייאוש מסכסוך אלים ובלתי פוסק. הפחד והדאגה העמוקה לילדים ולנכדים שהיו בעזה או רצו למרחבים מוגנים, יצרו אצלן תחושה חזקה שבלתי אפשרי להמשיך להשלים עם המצב הקיים וחייבים לשים לזה סוף. מחרוזת של סיפורים אישיים שונים ודומים יצרו נרטיב נשי:

"בזמן "צוק איתן" הבן שלי היה בעזה. פתאום הבנתי את המושג הזה הקושי לנשום. פשוט לא יכולתי לנשום.. למזלי עוד הרבה נשים התעוררו והחלטנו שחייבות לעשות מעשה כדי לשנות את המצב. אני מאמינה שכנשים יש לנו יכולת להשפיע"

"חוויתי כאן את כל המלחמות מאז מלחמת השחרור, כילדה, כאם ועתה כסבתא. בצוק איתן ליוויתי את הנכדים שלי למקלטים. חשתי שבר גדול, ייאוש מהמלחמות התכופות שרק מייצרות עוד אלימות ושנאה. החלטתי להיות אקטיבית יותר. מאד הפריע לי במלחמה שהטלוויזיה הייתה מלאה במרואיינים גברים וגנרלים. מתוך גישה פמיניסטית הרגשתי שאנחנו חייבות לעשות משהו כדי להכניס שיח אחר".

"האח שלי נהרג במלחמת לבנון הראשונה ומהר מאד הבנתי שמטרתי היא לעשות כל שביכולתי כדי שמשפחות אחרות לא יצטרכו לעבור אסון כזה. רק ביום שיהיה הסכם מדיני עם הפלסטינים רק אז נפילתו של אחי תקבל את המשמעות הנכונה. רק אז המילים "במותם ציוו לנו את החיים" יקבלו את משמעותם".

מאות ואלפי סיפורים אישיים התחברו לסיפור משותף, המבטא צורך לפעול באופן מיידי לשינוי המצב הקיים, וזאת כדי לקדם מציאות חיים שפויה יותר לשני העמים, תוך כדי הדגשת הקול הנשי, ותפקיד הנשים בשינוי המצב. החיבור הרגשי לנושא ותחושת דחיפות יצרו מוטיבציה אדירה לפעול יחד לטובת הנושא. נוצר צוות מוביל, גובשו עקרונות פעולה שהגדירו את הזהות של התנועה מבחינת מטרותיה ואופן התנהלותה, סומנו יעדים אסטרטגיים, דרכי פעולה וצוותי עבודה.

אחד מהיעדים האסטרטגיים היה גיוס תמיכה ציבורית רחבה כתנאי מקדים להשפעה על מקבלי החלטות. כדי לקדם יעד אסטרטגי זה במשך שנתיים נעשתה עבודת שטח אינטנסיבית אשר כללה מאות חוגי בית, הקרנות סרט על מאבקן המוצלח של נשות ליבריה, סיפור מעורר השראה על נשים שהשפיעו על סיום סכסוך בארצן, עמידה בצמתים ופרויקט שנתי רחב היקף, ב-2014 זה היה רכבת השלום וב-2015 צום איתן.

צעדת התקווה הייתה אירוע שיא ב-2016. הקונספט של האירוע היה חיובי ומגייס. הרגש של "תקווה" הניע לפעולה והצליח לפנות למכנה משותף רחב בציבור. האקט של "צעדה" במקומות שונים בארץ אפשר לכל אחת להצטרף במינון ובמקום שהתאים לה. הקול הנשי, האמהי, הצליח להכיל ולחבר אוכלוסיות מגוונות וליצור הזדהות ומוטיבציה להשתתפות.

אירוע המוני זה התאפשר בזכות פעילות אינטנסיבית של עשרות, אם לא מאות, פעילות בתנועה אשר לקראת האירוע עבדו בכל הארץ; כמו כן נבנו שיתופי פעולה עם עשרות ארגונים, גויסו משאבים שאפשרו לממן את ההיבטים הלוגיסטיים ואת ההפקה של האירוע, ונעשתה עבודה רבה בזירה הפוליטית. מאמץ מרוכז ומתואם זה יצר את התוצאה המרשימה של צעדת התקווה.

השיר ״תפילת האמהות״, נולד מתוך מפגש מרגש של היוצרת יעל דקלבאום עם קבוצת לביאות, המובילות תנועה בשם ״נשים עושות שלום״. באוקטובר 2016 קיימה התנועה צעדות תקווה בכל הארץ, אשר הגיעו לשיאן ב 19/10 בתפילה משותפת לשלום, שהסתיימה בעצרת מול בית ראה"מ בירושלים. הצעדות האחרונות התקיימו בשיתוף זוכת פרס נובל לשלום לימה בואי, אשר הפסיקה מלחמת אזרחים בליבריה בכוח נשי, והגיעה לארץ במיוחד כדי לתמוך בתנועה בתוך השיר שילבה יעל את קולה של לימה, מתוך ברכה מצולמת ששלחה לתנועת הנשים לחזק את ידן.

ובנימה אישית, הסיבה שבגללה הצטרפתי לתנועה נוגעת ל"עקרון המגוון" המופיע במסמך יסוד של התנועה, ואשר מדגיש את החשיבות הקריטית לכך שהדרישה להסכם מדיני תגיע ממגזרים רבים ומגוונים בחברה הישראלית. עיקרון זה מדבר על הכללה ולא על הדרה, על חיבורים שיווניים ולא טריוויאלים, על ניסיון ליצור שפה חדשה ששוברת פרדיגמות של שמאל וימין, על המוכנות לוותר על המקום של להיות צודק, מטיף או משכנע.

עקרון המגוון מדבר על לנהל שיח על שלום וביטחון בגובה עיניים עם מי שחושב אחרת, כדי להבין את הצרכים של הצד השני ולחפש יחד את המקום לאחראיות ועשיה משותפת למען מציאות חיים שפויה ובטוחה יותר. באופן זה לדעתי הסיפור המשותף של התנועה מצליח  לכלול מגוון רחב של דעות, מה שהופך אותה ללגיטימית ומשמעותית בקרב מקבלי החלטות והציבור הרחב.

אתן פעילות בתנועת נשים עושות שלום? נחשפתן לפעולות הציבוריות שהתנועה הובילה ומובילה מאז הקמתה? מוזמנות ומוזמנים להתייחס ולהוסיף לנאמר כאן.

הישארו מעודכנים בזמן אמת

 

 

 

8 thoughts on “איך תנועת נשים עושות שלום הוציאה לרחובות שלושים אלף איש ואישה”

  1. שירה איתן

    תודה! נהנתי מאד מהפוסט. המידע מועבר בצורה בהירה והוא רלוונטי לעשייה שלי ומניחה שלעוד רבים ורבות אחרים. החיבור בין המקום התאורטי למעשי מעורר השראה וחשוב עבורי להבנת הנושא והעשייה שלי בעבר, בהווה ובעתיד. יישר כוח על הפעילות החשובה והמקצועית שלך.

    1. מילנה

      תודה רבה שירה יקרה

  2. גלית מס-איידר

    מילנה יקרה, היטבת לתאר את המסלול של התנועה. ניתן להוסיף שרכבת השלום ביום ההכרזה על הקמת התנועה היתה לשדרות ובינה לבין צום איתן היתה צעדה בתוך ירושלים מאנדרטת הזיכרון לחללי מערכות ישראל לכנסת. כל אחת מהפעילויות סחפה עוד ועוד נשים פעילות וגם הכרה תקשורתית והכרה של חברות וחברי כנסת שבאו לבקר אותנו בזמן הצום (50 ימי צום כ-50 ימי המלחמה). תודה רבה רבה על סקירתך

    1. מילנה

      תודה גלית על התוספות וגם תודה על ההשקעה האינסופית שלך בפעילות התנועה.

  3. גילי

    מילנה, מרתק ומחכים מאוד. יש לי הרבה מאוד מחשבות בעקבות הפוסט. מענין אותי לחשוב על הפוטנציאל שיש בין תפיסת הכוח והמשאבים המגוונים שאת מציעה לתפיסה המכלילה! אהמממ. למשל – מה לגבי נשים שאין להן משאבים כלכליים (לנסוע להפגנה, פעילות פוליטית מרוחקת וכו זה אומר להפסיד יום עבודה, לקחת בייביסיטר שעולה כסף… פעולה פוליטית אקטיביסטית כזאת היא פריבילגיה!? האם אפשר לייצר מגוון דרכי פעולה שלוקח אותן בחשבון?

  4. שי

    אני אחד מאלה שחושבים שבעתיד הנראה לעין נחייה על חרבנו. מה שיעזור לי לשנות (בשמחה) את דעתי הוא הצטרפות המונית של נשים פלסטיניות לתנועה, במקביל להצטרפות של ישראליות, יהודיות וערביות. קמפיין ה-100,000 הוא כמובן בכיוון הנכון. צעדה של 30,000 זה מאד מרשים אבל צעדה של 200,000, כאשר שליש מהן פלסטיניות, זה כבר סיפור אחר לגמרי. בהצלחה!

    1. חגית לביא

      כשצעדנו בצעדת התקווה בקטע מקאסר אל יהוד לאתר הטבילה היינו 3,000 צועדות/ים, 2000 ישראליות (יהודיות וערביות) ו1000 פלשתיניות. אז הנה אירוע שיש בו את היחסיות שבקשת. הזדמנות להשתחרר מהמחשבה שלנצח נחיה על חרבנו! נכון, כדי להשפיע צריך לגדול. זה מה שאנחנו עושות כל הזמן.

  5. חגית לביא

    מילנה יקרה, תודה על מאמר מחכים ומחזק. אכן, הסיפור המשותף שלנו כנשים, אחיות, אמהות כאן בארץ מצליח להפעיל את הגלגלים האישיים שמניעים בזה אחר זה גלגלי ענק. את המאמר שכתבת הייתי שולחת לכל מי שמתלבט/ת האם לעלות על הרכבת של נשים עושות שלום, כי לרכבת הזו יש גם מסילה ברורה שנבנית על דרך חתחתים וגם המון קרונות מגוונים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

72 − = 67

כ