תומר אביטל |

תקווה עכשיו!

מישל בראונשטיין - יוזמות של תקווה

56% ממשתתפי ״כנס שכולו תקווה״ העידו על עצמם שהפכו ליותר אופטימיים לאחר הערב. 16% ציינו שהפכו ל"מאוד אופטימיים". וזה לא נגמר כאן, בסוף הכנס רבים נרשמו ליוזמות השונות שהוצגו במהלכו ולהאקתון לקידום יוזמות חדשות.

איך זה קרה?

בעיצומה של המחאה הבנתי שהובלת אנשים אל מחוזות של תקווה זהירה הוא המפתח להצלחה. כשמצליחים לדמיין עתיד טוב יותר, פועלים להגשמתו. אחרי השבעה באוקטובר קלטתי שזו גם הדרך שלי לקבל דלק. וברוך השם, במדינה שלנו צריך לא מעט דלק.

לאורך הדרך גיליתי שני מנגנונים שעוזרים לאנשים להתמלא בתקווה:

  1. יכולת לדמיין עתיד אחר
  2. קידום העתיד הזה

את שניהם שילבנו לאחרונה בכנס מיוחד – ערב שכולו תקווה – אותו יזמתי עם שותפתי מורן מישל. הציבור הוזמן לפגוש בו שלל סוכני תקווה, ולשמוע את תכניות העבודה שלהם. בעזרתם הם דמיינו עתיד טוב יותר והתגייסו לעזור להם להגשים אותו.

כדאי גם לכם לחפש סוכני תקווה. שימו לב שהם אינם עיוורים או מנותקים מהמציאות הישראלית הפגומה. להיפך: מנהיגים בעלי תקווה מישירים מבט אל תוך המשבר, ובמקום להתייאש הם מחפשים פתרונות. הם מדברים פתרונות. מקימים ארגונים, מתמודדים למועצה, מייצרים מחאות. הם אלה שמניעים את החברה לעתיד טוב יותר, במיוחד בזמנים קשים.

לא מצאתם מנהיג כזה? אולי זה צריך להיות אתם!

זה אפשרי. הנה 5 דרכים לעורר תקווה באחרים:

1. כדי לעורר תקווה אנחנו צריכים לגרום לאנשים לדמיין עתיד טוב יותר

עזרו לאנשים דרך טקסט מעורר השראה לדמיין תרחיש עתידי מציאותי. רבים מיואשים, למשל, מכך שנתניהו ממוסמר לכיסא. אז אמיר חרש ואני כתבנו סיפור קצר שמסביר דרך עלילת מתח מהנה ובדיונית איך ניתן, חרף המלחמה, להדיח אותו בדרך דמוקרטית וריאליסטית להחריד. פירטנו תרחיש אחד מתוך אלף אפשריים במטרה להראות שהחלפתו מציאותית ובת השגה. 

דמיון מודרך – את ערב התקווה פתחנו במדיטציה מודרכת קצרצרה. ביקשתי מהנוכחים לדמיין איך תיראה המדינה עם הנהגה ראויה. איך ייראה היום-יום שלנו כשלא ניאלץ להתעסק בפוליטיקה. דמיון איננו בריחה מהמציאות, אלא כלי רב עוצמה לעיצובה. כאשר אנו מצליחים לדמיין עתיד טוב יותר, אנו יוצרים מוטיבציה לפעול להגשמתו. 

"ממשלת צללים". קבוצת מתנדבים התאגדה והקימה ממשלה דמיונית במטרה להציג אלטרנטיבה. ממשלת צללים לא מתמקדת בביקורת, אלא בחלופות מעשיות לניהול המדינה. בין השרים המכהנים בה כיום "על הנייר" ניתן למצוא את יעל גרמן, גבי לסקי ואנוכי. אנו נפגשים ל"ישיבות ממשלה" שבועיות, שבמהלכן אנו מגבשים תוכניות עבודה שמראות לציבור כיצד ממשלה מתפקדת תוכל להוציא את ישראל מהבוץ. 

איזה מיזם באפשרותך להוציא לפועל?

2. פעולות קטנות המוניות, השפעה גדולה

מיקרו פעולות, קלות לביצוע וזמינות לכל, הן דרך טובה לעורר תקווה ולצקת תחושת אופטימיות. אחת היוזמות הראשונות שביצענו במחאה הייתה "הורדת השאלטר", קראנו לציבור לכבות את האור בביתם בערב מסוים ולצאת אל המרפסות. מי שמכבה היום את האור, יצטרף מחר לקבוצת ווטסאפ, ומחרתיים ירד לצומת ויפגין. וזה אכן קרה.

המנעד של מיקרו-פעולות רחב ומגוון. ניתן לבקש מאנשים לענוד סיכה. לכתוב הודעת עידוד לאדמין בקבוצת וואטספ שהם חברים בה או לעיתונאית אמיצה. לפרסם התנגדות לתזכיר חוק בעייתי. להשתתף במימוני המונים. לא חסר מה, העיקר להוציא אנשים ממעגל הדיכאון ולהעבירם למעגל העשייה. האסקפיזם הטוב ביותר הוא אקטיביזם. 

עוד דוגמה למיקרו-פעילות מעוררת תקווה: שטיח התקווה הטובה. צלמת: דלית אילן

איזו מיקרו פעולה בא לך ליזום?

3. תחושת שייכות וחגיגת הצלחות מייצרות תקווה

מרכיבים חיוניים בהפחת תקווה הם תחושת שייכות וחגיגת הצלחות. אנו רואים זאת למשל בסרטים הצהובים למען החטופים ובחולצות עם מסרים. זה גורם לאנשים להרגיש חלק מתנועה גדולה יותר. חלק מקהילה שפועלת יחד למען מטרה משותפת. השייכות היא גורם משמעותי ביצירת תקווה ובעידוד אנשים להמשיך ולפעול. 

עדכון שוטף בתוצאות מעשיהם וחגיגת הצלחות, קטנות ככל שיהיו, הוא חלק קריטי נוסף. תחושת ההתקדמות וההישגיות תורמת לשמירה על מוטיבציה ומעודדת מעורבות. בעקבות מבול הערות מהציבור באתר משרד המשפטים, למשל, הצלחנו להוריד מסדר היום חוק לחיסול השקיפות הממשלתית ולמנוע קיצוץ בתקציב הספריות. הכרזות על הצלחות, אגב, הן כמעט תמיד ויראליות. ולא סתם – אנשים רעבים לחיוך קטן.

ברמה הלאומית ההצלחות רבות. בלמנו הפיכה משטרית והבסנו מועמד מושחת בבחירות בלשכת עורכי הדין ועוד ועוד, ואנשים נוטים לשכוח זאת. קל גם לשכוח שהסקרים מציירים עתיד אחר למדינה במספרים שטרם נראו כאן. 

4. תקווה היא לזכור שאחרי ה״גיבנת״ הדרך הופכת קלה יותר

מטוס שורף כמות דלק אדירה בעת ההמראה. ניתוק המטוס מהקרקע דורש מאמץ עצום – הרבה יותר מאשר השמירה על גובה טיסה לאחר מכן.

אותו עיקרון נכון לגבי מיזמים. תחילת הדרך קשה ומאתגרת. ישנה "גיבנת", אותה מכנה סת' גודין "הדיפ" – תקופה קשה במיוחד בה רוב מוחלט של היזמים פורשים.

הדיפ הוא קו פרשת מים. הוא מפריד בין הצלחה לכישלון. ההתחלה דורשת השקעה רבה של אנרגיה ומשאבים, כרוכה באי ודאות רבה וחשש מכישלון. אך לאחר שעוברים את הדיפ, הדרך הופכת קלה יותר, זורמת ומתגמלת. כך קרה לי בתחילת המחאה, כשארגנתי את השביתה הראשונה למען הדמוקרטיה. 

זה נראה אז כמעט בלתי אפשרי. אבל התמדתי, יצרתי קשרים עם עצמאים וארגונים, והצפתי את התקשורת בהצעות לסיקור. רק אחרי שהפצרתי ב-20 בעלי עסקים לחבור ליוזמה, הצטרף העסק הראשון (אברהם הוסטל). אחריו באו 500 נוספים. מספר שגדל לאלפים. מטה המאבק הפך את השביתות לימי שיבוש שתרמו רבות למאבק. השביתה הראשונה למען הדמוקרטיה הייתה הצלחה אדירה, והיא הוכיחה שעם התמדה, אפשר לחולל שינוי. 

5. המתכון הסודי זה אתם

חברי יאיא פינק נמצא במילואים מאז השבעה באוקטובר. זה לא מנע ממנו להילחם שוב ושוב בעוולות ממשלתיות, ולהצליח. הוא אפילו הקים משם מטה ״לגיוס שווה״. האמת? הפסקתי לספור כמה מטות יאיא הקים בשנה האחרונה – וכל אחד מהם חולל שינוי. האיש מאמין באמת ובתמים שמאחורי כל משבר עומדת הזדמנות. ומאחורי משבר היסטורי יש הזדמנות היסטורית. 

״זה הזמן לבנות את ישראל מחדש ולכונן חוזה חדש בין האזרחים למדינה״, אמר לי כעת, ״והמתכון הסודי לניצול ההזדמנות הוא תקווה עם קורטוב של אופטימיות״. פינק ממליץ ממש להרכיב ״משקפי תקווה״ כדי לראות שיש ״עם מופלא, יצירתי ונחוש שתמיד הפך כל אסון לסיפור מעורר השראה. כך יקרה גם הפעם״.

לדברי יואב גרובייס, אם נהיה מוכנים לקחת שוב את הסיכון ולהתחמש בתקווה, אולי נגלה שהיא התרופה שאנחנו כה משוועים לה. 

אני אוסיף שתקווה גם מדבקת. היא כמו אש – יכולה להתפשט ולגרום לאנשים לקום מהכורסה ומהחדשות ולפעול. בקיצור, תקווה היא הכוח האמיתי שלנו, זה שמאפשר לחלום, לראות מעבר למצב הנוכחי – ולפעול. כן, תקווה אמיתית אינה מסתפקת בחלומות, אלא מובילה לפעולה נחושה לשינוי. 

״חברה מיואשת היא חברה שתקועה במקום״, אמר לי פרופ׳ לפסיכולוגיה עירן הלפרין, ״היא מקבלת את הסטטוס קוו הרע, לא בוחנת אפשרויות חדשות ולא פועלת לשנות מציאות״. לדבריו, חברה מלאת תקווה מצליחה לייצר מציאות טובה יותר כי היא פתוחה יותר לשינויים, מאמינה ביכולת שלה לשנות, ומבינה את הדחיפות של השינוי״. 

במילים אחרות, להשקיע בתקווה זה להשקיע ביכולת לחולל שינוי. ותקווה זו לא רק הרגשה. כמו שאמר חמזה עואודה, זה משהו שעושים. כמו אהבה.

הכותב, תומר אביטל הוא אקטיביסט, סופר ועיתונאי עצמאי שנאבק יחד איתכם למען עתיד טוב יותר.

יחד, נביא לשינוי!

הצטרפו לקבוצת העדכונים הלא חופרת של תומר אביטל

משפיעות על העולם? מקדמים שינוי חברתי?

פנו אלינו ליעוץ

עוד פוסטים בנושא מאבקים חברתיים

הצטרפו לרשימת המנויים שלנו

וקבלו מייל עם תכנים חדשים שעולים לבלוג

    תגובות

    כתבו תגובה