מאבק משפחות החטופים: על הכוח המשפחתי במאבקים חברתיים

צילום:אילת מרקוביץ Eilat Markovitch - חיפה יוגה לזכר כרמל גת

בכנס "ישראל הדמוקרטית תנצח" של קרן ברל כצנלסון, נשאה ד"ר מאיה רומן, ממייסדות פוליטיקלי קוראת, דברים אישיים ופוליטיים כאחד. דבריה החלו מהסיפור של משפחתה, אך התרחבו לתובנות עמוקות על מקומה של המשפחה לא רק כבית מכיל ותומך, אלא ככוח מניע במאבקים חברתיים ופוליטיים, ובראשם מאבק משפחות החטופים.

מאיה שיתפה את הקהל בסיפור שלה. בת דודתה, ירדן רומן-גת, נחטפה לעזה בשבעה באוקטובר מקיבוץ בארי. "זו הייתה ההחלטה הקלה בחיי", סיפרה ירדן בדיעבד כאשר, החליטה מטרים ספורים מגדר הגבול למסור את בתה הפעוטה לידי בן זוגה אלון. ואכן, אלון הצליח לברוח ולהסתתר עם בתם במשך יממה שלמה, עד שחולצו על ידי כוחות צה"ל. ירדן עצמה נלקחה בשבי, ושוחררה רק לאחר 53 ימים. אחותה של ירדן, כרמל גת, שנחטפה אף היא, נרצחה בשבי, וגופתה הושבה למשפחה חודשים מאוחר יותר. זהו כאב שאין לו מילים.

מאיה דיברה בגילוי לב על חוסר האונים שחשו בני המשפחה בתחילת הדרך, על כך שלמרות גודל האובדן, המדינה לא סיפקה להם מעטפת מתפקדת, לא מידע רשמי, ולא מענה אנושי או נפשי. את הוואקום הזה הם מילאו הם בעצמם. כך הפכה המשפחה, בתוך ימים, מצרכנית סיוע למוקד יוזמה ופעולה.

במאבק משפחות החטופים "המשפחה הייתה המבנה היחיד שתפקד", היא אמרה. "ב-7 באוקטובר המדינה לא הייתה שם."

כשהמדינה שותקת – המשפחה מדברת

אחרי שהפניות שלהם לשרים בישראל לא הניבו דבר, המשפחות ניסו להסתייע בממשלות זרות – גרמניה, בגלל אזרחות כפולה, וארצות הברית, בשל קשרים דיפלומטיים. בגרמניה התקיימו פגישות עם דיפלומטים, פגישות רצופות אמפתיה, אך נטולות פעולה. גרמניה סירבה להכיר פומבית בחטופים בעלי אזרחות גרמנית, בטענה שאינה רוצה לפגוע ב"צנעת הפרט", ולא הייתה מוכנה לנקוט עמדה באו"ם או לפעול מול קטאר ומצרים, כדי לא לגרום לתקרית דיפלומטית.

גם בארצות הברית, שבה התקיימו פגישות עם נציגים בכירים מהמפלגה הדמוקרטית, נדונו אפשרויות כמו סנקציות נגד חמאס או לחץ על ממשלת ישראל לקידום עסקה, אך צעדים אלה לא התממשו. בני המשפחה לא הרפו: הם פנו לעיתונות הבינלאומית, לסלבריטאים, לקהילות אוונגליסטיות ואף לגורמים במדינות ערב. אבל המציאות הייתה ברורה: אין להם את הכוח הפוליטי שמניע מהלכים – לא תקציבים, לא סיעה בכנסת, לא משרד ממשלתי.

מכוח משפחתי לכוח פוליטי

מי שכן התחיל לפעול – היו בני המשפחה עצמם והחברים שהפכו למשפחה. כך קם מטה משפחתי, עם מחויבות עצומה, אבל ללא כוח פוליטי. "קיבלנו הרבה תמיכה לוגיסטית ונפשית מכל הסוגים, שאיפשרה להמשיך לפעול".

הם הצליחו לעשות את מה שמדינה התקשתה לעשות או העדיפה להשקיט: להשאיר את נושא החטופים על סדר היום. גם בזמן קיפאון פוליטי, כאשר ממשלת ארה"ב הייתה עסוקה בבחירות – הם הצליחו לייצר נוכחות, נראות ודרישה מוסרית ברורה. הנוכחות המתמדת הזו תרמה רבות לקידומה של עסקת השחרור השנייה, לא כי הייתה להם גישה לחדרי קבלת ההחלטות, אלא כי הם עמדו מבחוץ, ודפקו על הדלת שוב ושוב.

המשפחה, כך מתברר, היא לא רק יחידת תמיכה רגשית. היא עשויה להיות גם יחידת פעולה. היא יכולה להפוך לעוגן של נחישות, לכוח ציבורי שאינו מבוסס על אידיאולוגיה, אלא על קשר אנושי שחזק בהרבה מכל קשר אחר. מאיה אף התייחסה למקרים מההיסטוריה.

לאורך ההיסטוריה, משפחות הובילו מאבקים גדולים:

משפחת קינג, המשפחה של מרטין לותר קינג, שהיו מובילים בתנועה לזכויות האזרח בארה״ב.

משפחת פנקהארסט, אמא ובנות שהיוו חלק משמעותי מהתנועה הסופרג'יסטית הנאבקה למען זכות הצבעה לנשים.

האחיות מיראבל שנאבקו נגד הדיקטטור טרוחיו ברפובליקה הדומיניקנית.

והזכירה מאבקים נוספים המשולבים במבנה המשפחתי כמו המאבק לזכויות מהגרים ומאבקי לשחרור חטופים בכל העולם ועוד. בכל אחד מהמקרים, הקשר המשפחתי היווה מנוע לפעולה. הוא איפשר סולידריות, מחויבות, נחישות, והעברת מסר חוצה מחנות.

הציונות הדתית והקהילות החרדיות מצליחות לפעול מתוך תחושת משפחתיות. לעומתן, רבים מאיתנו בודדים, ושבריריים מבחינה פוליטית, ולעיתים גם לא אפקטיביים.

תובנות: איך משפחה הופכת לכוח חברתי?

מאיה רומן הציעה שלוש תובנות, שכל מי שמוביל מאבק יכול ללמוד מהן:

להתמקד בעיקר

בלי סדרי עדיפויות ברורים המאבק נוטה להתפזר. משפחה יודעת מה חשוב באמת: להחזיר את המשפחה הביתה. זו גם משימתנו כאקטיביסטים, לזקק מה חשוב, ולשים אותו במרכז.

לבקש עזרה בכנות

כשהמשפחה לא היססה לומר "אנחנו צריכים אתכם" אנשים הצטרפו. הכנות יצרה קרבה. הם לא גייסו תמיכה, הם יצרו קהילה.

לשתף פעולה מעל מחלוקות

כשיש מטרה אחת כל היתר הופך שולי. המאבק על החטופים הצליח לשלב ימין ושמאל, דתיים וחילונים, לא כי התפשרו על עקרונות, אלא כי ראו את האדם ואת המטרה העיקרית לפני העמדות הפוליטיות.

משפחה היא לא רק קשר דם – היא שיטה

אנחנו רגילים לחשוב במונחים של ארגונים, קמפיינים, תנועות. אבל אולי הגיע הזמן לבנות גם משפחות של פעולה – חמ"לים קהילתיים שמבוססים על קשרים אנושיים חזקים, על סולידריות מהשטח, על שותפות.

כך פועלת המפלגה הדמוקרטית בארה"ב – לא דרך הנהגה ריכוזית בלבד, אלא דרך סניפים קהילתיים שמבוססים על היכרות בין-אישית. גם אנחנו יכולים לבנות את המאבקים בהתבסס על חמ"לים מקומיים המחוברים לקהילות.

רבות ורבים מאיתנו פועלים במסגרות חינוכיות – אולי אפשר לשאוב השראה מהמודל המשפחתי והקהילתי, ולבנות גם שם קבוצות משמעותיות שפועלות יחד.

מחשבה לסיום, אם נתחיל לחשוב על העשייה שלנו דרך נקודת מבט משפחתית נוכל לבנות מאבקים שמחזיקים לאורך זמן. מאבקים שיש בהם חמלה לצד נחישות, עמידות לצד קרבה. מאבקים שלא רק מגנים על המשפחה, אלא נולדים ממנה.