"ערים משתנות כי אנשים גורמים להן להשתנות" (אנדרה ברטולי)

"ערים משתנות כי אנשים גורמים להן להשתנות" (אנדרה ברטולי)

חייל בחמשוש, גמלאית חובבת ספרים, עורכת דין על סקייטבורד, משורר שמאלני, סטודנטית לרפואה וקצב עילית נכנסו לפאב. ככה אולי מתחילות בדיחות מהזן ההזוי, אבל אצלנו ב"פאב" שבשכונת קרית יובל הירושלמית זו מציאות יומיומית. זו הקהילה שלנו. היא חשובה לנו ומהווה מרכיב חשוב בזהות של כל אחד מאיתנו, על אף, ואולי גם בגלל השונות הרבה.

איך נולדה המפלצת?

המיתולוגיה שלנו מספרת שלפני קצת יותר מחמש שנים נפגשה כהרגלה קבוצת בעלי כלבים בפארק השכונתי. בעוד הכלבים עסוקים בענייניהם, עלתה בראשם של מקבץ האנשים הדי מקרי הזה המחשבה על כוס בירה צוננת. אבל מסתבר שבכל מרחב דרום מערב העיר (למעט המסעדות המפונפות של עין כרם) אין מקום מתאים למפגש רעים על בירה או קפה בשעת ערב, ובוודאי שלא בסופי השבוע.

מכאן העניינים התחילו להתגלגל – תושבי השכונה נפגשו, חלמו, תכננו יחד, הרחיבו את השורות, גייסו חברים, ובעיקר – חיפשו מקום מתאים לפעילות. חיפשו וחיפשו למעלה משנתיים(!) ופשוט לא מצאו. אין. כלום. נאדה. בשכונת העולים הוותיקה פשוט לא היה שום שטח מסחרי או ציבורי פנוי כדי לממש את החלום שלנו.
במר ייאושנו פנינו למינהל הקהילתי שלנו והם הסכימו להקצות לנו שטח קוצים נטוש, מוזנח ומלוכלך מאחורי המתנ"ס. עשרות מתנדבים הגיעו למבצעי ניקיון והקימו את האוהל שבו הוקם הפאב הקהילתי הראשון בעיר, הקרוי על שם הפטרונית הידועה שלנו – הלא היא המפלצת הגרגרנית בעלת 3 הלשונות האדומות (של הפסלת ניקי דה סן פאל). קיבלנו מפה ומשם ריהוט וציוד משומש או שקנינו בפרוטות. החלטנו שנפעיל את המקום בעצמנו, בהתנדבות מלאה, כדי לחסוך בעלויות, לאפשר מעורבות למקסימום אנשים ולשמור על רמת מחירים מתאימה לכל כיס. לערב הפתיחה הגיעו 500 איש (כן, המספר הזה הפתיע גם אותנו).

מודל הפעלה של הפאב הקהילתי

ייסדנו קואופרטיב רשום, החלטנו למכור מניות חברים לגיוס ההון הראשוני, ולמדנו על בשרנו את נפתולי הביורוקרטיה הכרוכה בהוצאת רישיונות פעולה ברשויות השונות (ביטוח לאוהל כבר עשיתם? מצאנו אפילו מי שיתרגם מסינית את רשימת החומרים מהם עשוי האוהל כדי לוודא שהוא חסין-אש).
במקביל גיבשנו לעצמנו חזון לפיו המקום הזה יאפשר לכל מי שרוצה בכך להרגיש בבית, להרגיש בעלות, להרגיש חופשי להשפיע ולעצב את המקום בדמותו ולפי חלומותיו. הכל הולך, הכל אפשרי, הכל מכוון לעשיה מיטיבה, ל"בעד" ולא "נגד".

בשכונה מגוונת, העוברת תהליכי שינוי דמוגרפי מהיר כמו רבות מהשכונות הירושלמיות, זה לא מובן מאליו. קל מאד להגיע לשיח לעומתי, מתגונן, מתריס ואפילו תוקפני. אבל אנחנו הקפדנו לשמור את המחלוקות והעימותים מחוץ לכנפי האוהל שלנו, ולחזור על המנטרה בה אנחנו מאמינים: "לציבור החילוני בעיר יש צרכים חברתיים ותרבותיים משל עצמו, גם בלילות שבת, ואנחנו פועלים למען עצמנו ולא נגד אחרים”. התייעצנו בסתר עם רבנים ידועי שם, הורדנו את הווליום והתקנו שעון שבת. אפשרנו קניית קופונים מראש למי שלא מעוניין להשתמש בכסף בשבת, ובעיקר – בנינו תכנית פעילויות עשירה, מגוונת, המייצגת תחומי עניין רחבים ושונים מאד זה מזה,המתאימה לנוער וצעירים, משפחות צעירות, סטודנטים, גמלאים, להט"בים, ו"סתם שכנים".
הרעיונות מגיעים מ-150 החברים שלנו, הגאים לא רק לצרוך תרבות אלא גם ליזום אותה, ולעתים אפילו לייצר אותה: הקרנות סרטים, הרצאות, ערבי שירה ומשחקים, פעילויות לקראת חגים, מסיבות מוטרפות, ערב ג'אם שכונתי קבוע במוצ"ש – כל פעילות והקהל האוהד שלה. מקום של כבוד ניתן לבנות ולבני השכונה – במאי סרטים, אנשי רוח, פעילים חברתיים, משוררים ומוסיקאים, א/נשי תיאטרון ואחרים.


מה קורה כשהפוליטיקה פוגשת את הקהילה?

לפני כשנתיים עלינו שלא מרצוננו לכותרות. התערבות פוליטית של אחד מחברי מועצת העיר הביאה לכך שנאלצנו לסגור את הפאב. רשמית – טענות בעלות אופי ביורוקרטי זניח, בפועל – פעולה שנועדה לקושש תמיכה פוליטית בקרב החרדים, וזאת למרות שככל הידוע לנו, התושבים החרדים בשכונה העדיפו לא להתערב בסוגיה, וכיבדו את הרוח הידידותית של הפאב.
"זכינו" בארבעה(!) משפטים בהם עיריית ירושלים ניסתה לתבוע אותנו. למדנו להכיר מבפנים את מסדרונות בתי המשפט בערכאותיהם השונות, ואחרי כחצי שנה של מאבק עיקש, הפגנות תושבים, כתבות בתקשורת העירונית והארצית, הפאב נפתח מחדש. ולא רק זה, החשיפה הגדילה את הביקוש, הגדלנו את האוהל, הוספנו ברזי מזיגה, ומאז הוא משגשג ומושך אליו א/נשים מכל הסוגים והמינים, שמרגישים שהוא גם שלהם, אפילו אם הם משכונות אחרות ואפילו מחוץ לעיר.

אין דבר העומד מול נחישות של קהילה

מה ששכנע בסופו של דבר את הגורמים העירוניים השונים להסדיר את פעולתנו לא היו רק השופטים. מה שנתן תוקף לעשיה כולה ולמאבק המר-לעתים שניהלנו היה אותה תחושת שייכות אישית של כל אחד ואחת מאיתנו, שהביאה איתה גם מחויבות, אחריות ומסירות אין-קץ של אנשים רבים מאד.
זכינו לעידוד ותמיכה של מאות אנשים שלקחו חלק בהפגנות, חתמו על עצומות, הביעו את עמדתם במדיה החברתית, וליוו אותנו לבתי המשפט. מכיוון שהמקום ענה על צורך אישי וקהילתי עמוק אנשים הרגישו ששווה להם "להתאבד עליו". ללא הפאב חיינו בעיר הזו חסרים ממד שהפך עבורנו רב-משמעות – נוצרה לנו קהילה שהיא בית שני, היכרויות וחברויות שלא היו נוצרות בדרך אחרת,  קרבה ותמיכה הדדית ותחושה של כוח וסיפוק על כך שאת כל זה יצרנו במו ידינו, עבור עצמנו.

שלוש תובנות לסיום

לענות על צורך אמיתי – כשיש לכם יוזמה תוודאו שהיא פוגשת צורך אמיתי ומוגדר של אנשים בקהילה. זה מוכיח את עצמו בזמן משבר, ונותן גב להתמודד עם הקשיים והצדקה פנימית, כמו גם כלפי העולם, לכל העבודה הקשה, המאמצים והזמן שמושקעים בדבר.
תחושת שייכות – תזכרו שככל שאנשים שותפים של ממש, ולא רק צרכנים פסיביים, דרגת המחויבות שלהם עולה, מתפשטת ומשפיעה גם על אחרים.
חוכמת ההמונים – תערבו מספר גדול של אנשים במעגלי הפעולה וקבלת ההחלטות. לפעמים זה לא כזה פשוט, נדרשת יכולת הקשבה, הכלה (וסינון מנומס) אבל הרווח עולה בהרבה על אי הנוחות – הידע, ניסיון החיים, הקשרים וריבוי צורות החשיבה מבטיחים את כוחה של היוזמה הקהילתית ומצדיקים את שמה.

בא לכם להצטרף? תעשו לנו לייק בפייסבוק, תגיעו, תרגישו את המקום ותצטרפו לעשיה, או שסתם תקנו מניה כאות תמיכה.

הכותבת: נירית רוסלר, יועצת אסטרטגית לפיתוח משאבים, משמשת כמנהלת המקצועית של תכנית JCU – תרבות בירושלים ללא גבולות. נמנית על קבוצת מייסדי פאב המפלצת בירושלים ושימשה כחברת הנהלה בקואופרטיב בחמש השנים האחרונות.