השפעת אירועי 9/11 על זכויות האדם מנקודת מבט ישראלית ואמריקאית

צילום:Mendy Hechtman/Flash90

פרופ' תמר הוסטובסקי ברנדס למדה לתואר שני במשפטים באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, זמן קצר אחרי פיגועי 9/11. בעקבות השבת השחורה של השבעה באוקטובר ביקשנו ללמוד מההיכרות שלה, איך השפיע האסון הנורא על היחס לקבוצות המיעוט בחברה האמריקאית.

גם כאן כמו בארה"ב, מדובר על אירוע של מגה-טרור המאיים לכרסם בזכויות האזרח במדינה, אבל שני הבדלים התבררו בשיחה:

ההבדל הראשון נוגע ביחס לזכות לפרטיות. החברה האמריקאית מקדשת את הזכות לפרטיות ולכן הפגיעה בה נתפסת דרמטית ובלתי לגיטימית. לעומתם הישראלים נוטים להעמיד את הזכות של אדם לפרטיות מול הצורך לשמור על ביטחונו, וכשהאחד בא על חשבון השני – השמירה על הביטחון גוברת.

ההבדל השני נוגע לתפיסה התרבותית של מהי 'זכות'. התפיסה שרווחת כל כך בארה"ב המתייחסת ל'זכות' כהגבלה על כוחו של השלטון, כלל אינה מקובלת ומוטמעת בתרבות הישראלית.

איך אירועי 9/11 פגעו בזכות לפרטיות בארה"ב?

בשנת 2002, שנה אחרי מתקפת הטרור, עסק השיח הציבורי בין היתר ב"מלחמה נגד הטרור" והשלכותיה על זכויות אדם בארה"ב. "בתקופה זו נחקק חוק הפטריוט שצמצם בצורה משמעותית את המגבלות שהוטלו על רשויות אכיפת החוק, בפעילות לאיסוף מודיעין בתחומי ארצות הברית והעמדה לדין של חשודים. בישראל הטולרנטיות הציבורית אל מול שיקולי ביטחון היא מראש מאוד גבוהה. לשב"כ יש סמכויות מאד רחבות לפגוע בפרטיות, שנראה שרוב הציבור חי איתן בשלום."

לאחרונה פורסם תזכיר לחוק השב"כ שאף מרחיב יותר את סמכויות השב"כ, ולדברי הוסטובסקי ברנדס תגובת הציבור לחוק תהיה מבחן. "כרגע הציבור לא מביע עניין אולי בשל מצב המלחמה שאנחנו נתונים בו, אבל לא בטוח בכלל שהציבור יזדעק בשל הרחבת הסמכויות הזו גם בהמשך".

מה הבעיה עם השימוש במונח מקרתיזם?

אנחנו משתמשים במונח מקרתיזם, כדי לטעון נגד פגיעה חמורה בחופש הביטוי, לזעוק נגד תיוג והאשמה של קבוצות אוכלוסייה, החרמה שלהן והרחקתן מהחברה.

זו תהיה טעות לנסות לבחון האם כן או לא מתקיים כאן "מקרתיזם" אומרת פרופ' הוסטובסקי ברנדס. "כשמדברים על חופש הביטוי, יש נטייה להתמקד בעוולות אישיות ורדיפה אישית. חשוב לתת את הדעת לאווירה בה יש העדפה לא להתבטא במרחב הציבורי ופחד מהבעת עמדה, בעיקר בזירה הפוליטית, אך יש לקחת בחשבון שבישראל ההשלכות בעייתיות הרבה יותר, בגלל האפשרות לפסול מפלגות על בסיס סעיף 7א לחוק יסוד הכנסת."

מה שהוסטובסקי ברנדס אומרת, שבישראל יש אפשרות לפסול מפלגות על בסיס סעיף 7א, ואין לזה מקבילה אמריקנית. המשמעות היא שעלולה להיות לזה השפעה על ההשתתפות הפוליטית של הציבור הערבי, עלולה להיות סובלנות ציבורית גבוהה יותר לפסילה של מפלגות ערביות, ופגיעה במוטיבציה לשיתוף פעולה יהודי ערבי.

"אנחנו בשיח בו הציבור כל הזמן צריך להוכיח את נאמנותו למדינה. זו סיטואציה מסוכנת בכל הנוגע ליכולת של אנשים להתבטא בחופשיות. אווירה של דיכוי כללי, לא בכוח, אלא אווירה של להוריד את הראש. וזה מסוכן במיוחד כי יש לזה תמריץ – מבחינה פוליטית, הסנטימנט הציבורי לגבי המפלגות הערביות עולה בקנה אחד עם הרצון של השלטון הנוכחי להישאר בשלטון. וכמובן שאני לא מדברת על תמיכה בטרור, שהיא בוודאי אינה לגיטימית ואינה חוקית."

זירות של שיתופי פעולה

במה החברה האזרחית צריכה להשקיע כדי לשנות את המצב?

"החברה האזרחית צריכה להשקיע את המשאבים בשיתוף פעולה יהודי ערבי בכל שדה בו זה אפשרי. בשיתוף פעולה בכלל, גם בין מגזרים וגופים שונים, אבל בהקשר היהודי-ערבי. זה חשוב במיוחד כי שם אני חוששת שבלי הנעה מכוונת לפעולה הסיכוי שזה יצמח מלמטה הוא קטן יותר. אין דבר חשוב יותר כרגע. זה המפתח היחיד כדי לזוז קדימה, גם בהקשר החברתי וגם בהקשר של השדה הפוליטי. החשש שלי הוא דה לגיטימציה של הציבור הערבי כולו, והדרך להתמודד עם הסנטימנט הזה הוא ביצירת זירות של שיתוף פעולה."

"למרות שאני משפטנית, והמקום בו אני מרגישה נוח הוא הזכויות המשפטיות והעתירות לבג"ץ, מבחינת החשיבות לחברה הישראלית יצירת מרחבים וזירות של שותפות היהודית ערבית יותר חשובה כרגע ממסגור משפטי של זכות כזו או אחרת."

תחומים נוספים שיש להפנות אליהם משאבים

הוסטובסקי ברנדס עוסקת בשני תחומים, משפט חוקתי ומשפט בינלאומי. "בהקשר של המשפט הבינלאומי התגובה של רבים מהגופים לטבח של השבעה באוקטובר הייתה מחפירה. הביקורת על הדה-הומניזציה של ישראלים שנטבחו היא מוצדקת לחלוטין. ועם זאת, כמות המשאבים שמופנית לשאלה אם ה-UN Women יגנו או לא יגנו את הטבח בעוטף, לעומת מעט המשאבים שמושקעים בבניית החברה האזרחית הישראלית – היא לא הגיונית. הפניית המשאבים אך ורק החוצה אל האויב החיצוני, משרתת במידה רבה את מי שנמצא עכשיו בשלטון. ושוב, מבחינה מהותית הם באמת התנהגו בצורה מחפירה. אבל המשאבים הם בסופו של דבר מוגבלים."

לדעתה של הוסטובסקי ברנדס המשימה החשובה ביותר עכשיו היא בניית החברה הישראלית מחדש, יצירת בסיס אזרחי משותף, על בסיס סולידריות בין כל המגזרים השונים, ולא רק מגזרים, גם של אזרחים. המוטיבציה מבחינתה היא לא רק למנוע דה לגיטימציה של החברה הערבית, אלא כדי לתת לחברה הישראלית סיכוי לצמוח מהאסון הזה.

כדאי גם לקרוא: תפקידה של חברה אזרחית בהתאוששות מטראומה המונית

איך החברה האזרחית בארה"ב הצליחה להיאבק על זכויות אדם וחירויות פוליטיות אחרי 9/11 ועל מה אנחנו צריכים להילחם?

"ב-2017 Trump travel ban, ניסה להוביל מדיניות שנועדה לצמצם הגירה ממדינות מוסלמיות. אל מול הצעד הזה התעוררה התגייסות מפעימה של משפטנים וחברה אזרחית, והיה לזה אפקט."

פרופ' הוסטובסקי ברנדס מדגישה שמאבק כזה של חברה אזרחית דורש קודם כל חוסר פחד, ושנית, תיעדוף של מאבקים. "חייב להיות ברור לנו שמבחינת המשמעות של הגנה על נשים, מדיניות חלוקת הנשקים של בן גביר חשובה פי אלף יותר מתגובה של ארגוני נשים בעולם לטבח בעזה. שיתוף פעולה בין דתיים וחילוניים, ערבים ויהודים בישראל חשוב יותר מאשר התייחסות לאמירות של אקדמאים בחו"ל, מקוממות ככל שיהיו. זה לא אומר שלא צריך להשקיע בתיעוד ובמלחמה בהכחשה, אלו דברים חשובים, ובוודאי שצריך להשקיע ביחסים שלנו עם יהדות התפוצות שנמצאת במצב קשה גם היא, אבל הם לא יכולים לבוא על חשבון ההשקעה בבנייה מחדש של החברה הישראלית. הכסף שלנו צריך להיות מושקע בדברים שישפיעו על החברה הישראלית ועל הילדים שלנו בעוד עשר ועשרים שנה."

"אני משפטנית ובאה מעולם של טופ-דאון, מלמעלה למטה; בואו נשנה את הדין, את הכללים, את חוקי היסוד, זאת העבודה שלי, אלה הכלים שעומדים לרשותי. אבל כמשפטנית ברור לי שגישה כזו מלמעלה היא נטולת משמעות בלי תרבות חברתית ופוליטית שתומכת בהם. חייבת להיות סינרגיה. אני יכולה לכתוב חוקים יפים מאוד, אבל אם אין, בתפיסה החברתית הבסיסית הכרה בכך שזכויות אדם הן מגבלה על הכוח השלטוני, אז זה לא משנה מה כתוב בחוק. יש מדינות עם חוקה מפוארת, ולצדה, הפרות זכויות מפוארות לא פחות. זו עבודה מתסכלת, שנפרטת לאלף פרטים נטולי תהילה, אבל זו העבודה."

"אין לנו באתוס הישראלי מהפכה צרפתית או אמריקנית, אצלנו הסיפור הוא לאומיות ולא זכויות אדם"

במסגרת פורום המרצים למשפטים ריכזתי יחד עם קולגות נוספים את הפרויקט של חוגי הבית, ובמסגרתו העברנו מאות פגישות בוועדי עובדים, גיל הזהב, חברות הייטק ומקומות פרטיים מפגשים על הפרדת רשויות ודמוקרטיה.

גיליתי שרוב האנשים, משכילים ככל שיהיו, נתקלו בפעם הראשונה ברעיון שזכות היא בעצם הגבלה על הכוח השלטוני. אין לנו באתוס הישראלי מהפכה צרפתית או אמריקנית, אצלנו הסיפור הוא לאומיות ולא זכויות אדם. לכן, כאשר הישראלים שומעים את המילה זכות, הם לא מקשרים את זה לצד השני של המטבע והוא: הכוח של המדינה הוא מוגבל."

"כשאני שומעת שיח על מקרתיזם, צמצום חופש הביטוי, או רדיפת אנשים בגלל דעותיהם, כל הסכנות האלה יושבות על החסר הזה, של אי הבנת המושג 'זכות'. של העדר תרבות פוליטית של זכויות, וגם של העדר ההכרה בערך ובחשיבות של חברה אזרחית פעילה כמשקל נגד לכוחה של המדינה. לימודי אזרחות לבגרות הם שלב מאוחר מאוד להיכרות עם הסוגייה הזו."