זה הזמן לשלט בכתב יד

זה הזמן לשלט בכתב יד

יצא לנו לא מעט לעסוק במחאה יצירתית, על שימוש בהומור, אומנויות ועל למה הפגנה לא צריכה להיות ברירת המחדל של מחאות. בפוסט הזה אני רוצה להתייחס להפגנות האחרונות ששוטפות את רחוב בלפור וכיכר פריז בירושלים. לא למאפיינים הארגוניים שלהן, לא למטרות אם הן עמומות או מחודדות וגם לא ליכולת לחולל אימפקט חברתי (למרות שאני לגמרי מאמינה שכן) אלא על השלטים שמונפים על ידי המפגינים.

שלט יצירתי ובכתב יד

אני לא יודעת האם זה מהלך מחושב ומתוכנן מראש או האם הכעס שמילא את האנשים בשנים האחרונות ובחודשי הקורונה התפרץ דווקא כך, ואולי אלו אנשי האמנויות למיניהן שהצטרפו למחאות מה שבטוח ששלטי המחאה יצירתיים ומרשימים מכל הפגנה אחרת שהשתתפתי בה. חלקם מצחיקים ממש (אשכרה ציחקקתי בקול מתחת למסכה), חלקם מוזרים או לא ברורים, אחרים מתפלפלים במשחקי מילים. יש שלטים כועסים, זועמים, ציניים ויש גם בנאליים.

מה אין? מסרים מיואשים. אולי כי מי שמיואש פשוט לא יוצא מהבית וככה שגם לא טורח לכתוב שלט, ומה עוד אין? או שיש יחסית מעט? שלטים מודפסים. השלטים נכתבים על קרטונים מאולתרים מהמכולת, על בריסטולים או על קרטוני ביצוע שמצאנו בפינת היצירה של הילדים בבית.

היתרונות של השלטים בכתב יד בעיני הם גדולים לעומת שלטים מודפסים. דבר ראשון, פשוט כיף להיות בהפגנה ולקרוא מאות שלטים שונים. זה הופך את ההפגנה למעיין תערוכת אקטיביזם, כשכל אחד מציג את מה שעל הלב שלו, את הכאב שהוציא אותו מהבית כתוב על אותו קרטון חצי מתקפל ברוח. בנוסף, זה הופך את ההפגנה ליותר אותנטית ואישית, לעומת מה שהיה קורה אם כל גוף היה מדפיס שלטים מעוצבים ומחלק לנכנסים ב"שערי ההפגנה", מחובר לשטח ככל שיהיה.

כמפגינה שבאה מטעם עצמי, ולא קשורה לגוף כזה או אחר, לא תמיד ארגיש בנוח לקחת את השלט המודפס שחילקו לי ולהזדהות דווקא עם המסרים של ארגון זה או קבוצה זו. לעומת זאת, השלט בכתב ידי, עם המסר האישי שלי, הוא הדבר שאיתו אני מרגישה הכי נוח להזדהות. היסטורית, השלטים הגרועים ביותר בעיני, הם גנריים, מודפסים ושניכר עליהם שהם ממוחזרים מהפגנה להפגנה. אלו שמשחזרים מסר שניסו לומר בעבר ולא צלח אז, הנה בואו ננסה אותו שוב עכשיו.

כמפגינה, לשבת עם הטוש ביד לפני שאני יוצאת מהבית ולחשוב מה אני רוצה לומר, מחבר אותי הרבה יותר לתוכן ולמוטיבציה שלי להצטרף. אני מרגישה בעלות ושייכות גדולות בהרבה מאשר אם רק הגעתי, הצטרפתי ולקחתי שלט שמישהו אחר ניסח, עיצב והדפיס. לראיה, המגוון, ההומור והיצירתיות שהתנוססו על השלטים הם תוצר של מאות ראשים שחשבו עליהם, פשוט לא משהו שארגון אחד, שניים או שלושה היו יכולים לייצר.

האם המסר הגדול עובר?

מה החיסרון בריבוי שלטים עצמאיים? המסר לא אחיד וחסרות אמירות ודרישות מדויקות יותר, אבל יכול להיות שזה לא חייב להיות כך. ארגון או קבוצה שמתארגנת יחד יכולים לעשות מפגש בריינסטורמינג מקדים (ברוח התקופה: גם בזום או במרחב פתוח), לזקק יחד את המסרים אבל להשאיר מקום לכל אחד להביע את עצמו, את הניצוץ הפנימי שלו, על הקרטון שמולו.

לפעמים לשלטים האחידים יש כוח כי הם מסמלים קבוצה גדולה שמתכנסת סביב ומסר אחד מרכזי. אבל כאמור, במחאות הנוכחיות אני מאמינה שזה נכון ומתאים להביא שלט מהבית.
השלטים העצמאיים מייצגים את רוח ההפגנה כצבר אנשים יחידים רבים, כואבים, כועסים, במצוקות שונות שחלקם מוחים על מדיניות רחבה וחלקם על סוגיות ספציפיות. אנחנו מוחים למען עצמנו כפרטים ואילו ההפגנה היא היחד הגדול והעוצמתי המורכב מכל היחידות הקטנות האלו וזה בא לידי ביטוי במאות השלטים העצמאיים והאישיים שלנו.

רוצים לשמוע עוד צרו קשר עם - אורי מדיסקר: orymadeisker@yahoo.com

ללא תגובות עדיין

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *