כשארגונים והאקטיביסטים נפגשו

צילום:הלין הרט, שתיל סטוק

המתכון לשינוי חברתי מכיל שלושה מרכיבי תשתית עיקריים. הראשון, בני אדם אקטיביסטים בעלי מחויבות ומסירות לעניין השינוי. השני, ארגוני מומחים שלרשותם מאגרים של ידע ומיומנויות, קשרים עם גופים ומוסדות, ומערך הכשרות לפיתוח יכולות. מרכיב שלישי הוא הנרטיבים – סיפורי הצלחה המעידים ששינוי הוא אפשרי וכי עבודה משותפת יכולה לגרום להתרחשות השינוי. אלו מעוררים תקווה בקרב האנשים, מוכיחים ששינוי חברתי הוא בר השגה ונוצר על ידי בני אדם רגילים (2008 ,Rubin & Rubin).

על פי המתכון הזה, שיתוף פעולה בין ארגונים לאקטיביסטים הוא דבר אידיאלי ויש לו פוטנציאל ליצירת השפעה ושינוי חברתי. יחד עם זאת אנחנו יודעים שהמציאות הרבה יותר מורכבת, ראינו זאת במחאת קיץ 2011, ונראה שגם במחאת בלפור (2020-2021). אז מה הופך את המפגש בין קבוצות של אקטיביסטים לארגונים ממוסדים למורכב? ומה יכול לסייע?

>>הפוסט הזה הוא שני ממתוך סדרה של שלושה פוסטים המבוססים על מחקר שדה שנעשה בעקבות המחאה החברתית של 2011, לפוסט הראשון בסדרה ולפוסט השלישי.

כעובדת סוציאלית – קהילתית בהכשרתי וכיועצת ארגונית, עד המחאה ב-2011 ראיתי בעיקר שתי תצורות של יחסים ארגונים-מתנדבים. האחת הייתה בדמות ארגונים שעובדים עם נציגי קהילות מוחלשות במטרה להעצים אותם ולסייע בידיהם לקדם פתרונות לבעיותיהם. תצורה שנייה היא של ארגונים שמשלבים מתנדבים במשימות ארגוניות מוגדרות מראש. בהתאם לכך, הארגונים מאפיינים ומגייסים את פרופיל המתנדב הרצוי למילוי התפקיד.

יחסי הכוחות שנרקמו במהלך המחאה בין ארגונים לאקטיביסטים היו שונים במהותם משתי התצורות האלה, ודומים אולי יותר למערכת היחסים של אקטיביסטים בארגוני סביבה. בניגוד לדרך המקובלת בה הארגון מקדם אג'נדה ובהתאם מגדיר את הבעיה וקובע את דרכי הפעולה, כאן האקטיביסטים הם אלה שמגדירים ומובילים באופן עצמאי את השינוי החברתי בתחום שבחרו לפעול בו. לכן, בממשק שלהם עם ארגונים, האקטיביסטים בודקים עד כמה שיתוף הפעולה יכול לסייע להם בקידום מטרותיהם, ולא ההיפך.

כדי להבין את מגוון הקשרים ארגונים – אקטיביסטים, חשוב לזכור שבדומה למניעים השונים של אקטיביסטים, ישנם גם ארגונים בעלי מאפיינים שונים זה מזה. את סוגי הארגונים ניתן למקם על רצף, כאשר מצידו האחד נמצאים ארגוני מומחים, שמקדמים פתרון בעיות חברתיות על ידי שימוש באסטרטגיות וכלים מקצועיים, כגון: קידום סנגור ומהלכים לשינוי חקיקה, הגשת בג"צים, הכנת ניירות מדיניות, ביצוע מחקרים, הובלת קמפיינים תקשורתיים, מתן יעוץ וסיוע מקצועי וכו'. דוגמאות לארגונים מסוג זה: אדם, טבע ודין, איגוד מרכזי סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, רופאים לזכויות אדם והאגודה לזכויות האזרח.

בצידו השני של הרצף נמצאים ארגונים העובדים בגישה קהילתית, ומקדמים פתרון של בעיות חבריות על ידי יצירת שותפות עם מי שסובל מבעיה, תוך כדי העצמתם (במידת הצורך). דוגמה קלאסית לכך הם ארגונים, שאמנם לא פעילים היום, אבל היו יחסית מוכרים בעבר: עמותת ידיד ועמותת סנגור קהילתי. באמצע הרצף ממוקמים ארגוני מומחים בעלי אוריינטציה קהילתית, אשר משלבים תפיסות ואסטרטגיות עבודה שונות בפרויקטים ובתחומים שונים כמו: אגודת יהודי אתיופיה וחלק מהארגונים המטפלים בבעיית העגונות.

במפגש שבין ארגונים בעלי מאפיינים שונים ובין אקטיביסטים המגיעים ממניעים שונים קיימת דינאמיקת יחסים ייחודית לכל קבוצה.

ממשק בין ארגונים לאקטיביסטים ממניעים אישיים

נציג ארגון מומחים: "הם (הפעילים) לומדים (מארגונים) גם תוכן, וגם טקטיקות. לומדים הרבה על מה אפשר לעשות, איך ממפים גורמים, איך מגיעים לישיבות בכנסת, מכירים כלים לשינוי חברתי… הם באים עם ציפיות שיקבלו סיוע משמעותי. אם זה לכתוב הצעת חוק, לפנות לבית משפט, קמפיין, פעילות ציבורית.. שתהיה תקשורת קבועה.. אני מניח שחלק מתאכזבים, מצפים מהארגון למשהו מעבר לכוחותיו."

אקטיביסטים ממניעים אישיים בדרך כלל יחפשו סיוע ופתרון למצוקתם ולכן המפגש שלהם עם ארגונים עשוי להיות ממקום של חולשה. הם פונים לארגונים במטרה לקבל ידע, קשרים והכוונה. פעמים רבות מאזן הכוחות בין אקטיביסטים אלה לבין הארגונים הוא לטובת הארגונים, כיוון שהידע והניסיון נמצאים בדרך כלל אצלם – אצל אנשי המקצוע בארגון.

ארגוני מומחים פועלים בדרך כלל ברמת המאקרו כדי להשפיע על מקבלי החלטות. כאשר אקטיביסטים המונעים ממקרה פרטי פונים לארגונים אלה, הם מקבלים את הסיוע הדרוש במסגרת מה שהארגון יכול להרשות לעצמו. כאשר מדובר על סוגיה חברתית עקרונית, הארגונים מתגייסים לקידום מאבק עקרוני באותה הסוגיה, באופן היעיל והאפקטיבי ביותר, עם או בלי נציגים אותנטיים של הבעיה. החיבור לאנשים שסובלים מהבעיה מספק לארגונים את לגיטימיות הייצוג במאבקם, אך אינו מהווה מוקד משמעותי או הכרחי של פעילותם.

ארגונים בגישה קהילתית, כחלק מתפיסתם הערכית והמקצועית, מקדמים שינוי חברתי אך ורק בשותפות עם האנשים הנפגעים ישירות מהבעיה. פיתוח ובניית מנהיגות קהילתית, אשר מובילה לפתרון של בעיה שנוגעת לה באופן אישי, מהווה מטרה בפני עצמה עבור ארגונים אלה. לעיתים, מטרה זו חשובה יותר מקידום הפתרון הרצוי באופן המהיר והאפקטיבי ביותר.

נציגת ארגון קהילתי: "…יש חשיבות לבניית אמון וציפיות נכונות מול הפעילים, אנחנו לא ניקח לכם את הבעיה, אם לא תהיו שותפים שלנו, זה לא יקרה… כשאנחנו באים למפגשים עם פעילים, אנחנו רואים את עצמנו כאנשים שמאפשרים לאחרים לעשות… השותפות עם בעל הבעיה זה הדבר המרכזי… אנחנו מזמינים את האנשים שפנו אלינו למרכז כדי להפוך לגרעין. באמצעותם אנחנו בונים קשר עם קהילה, ומשם בונים הלאה… הפעילים שאנחנו עובדים איתם הם לרוב ללא השכלה… אנו רוצים שהם יובילו, וצריך ללמד אותם איך להוביל. יש לי בהתחלה המון כוח מול הפעילים. המילה שלי מאד חשובה ולפעמים אני נמנעת מלהגיד מה שאני חושבת, כי זה מה שיהיה… אותו דבר לגבי קבלת החלטות. אנחנו מעדיפים שזה יהיה בקונצנזוס. לפעמים צריך להסביר להם למה כדאי להצביע. זה שונה מאנשים שהם קצת יותר מנוסים בקבלת החלטות. "

ארגונים קהילתיים נותנים מסגרת תומכת, שמכשירה, מעצימה ומניעה לפעילות אקטיביסטית.

ממשק בין אקטיביסטים ממניעים אידיאולוגיים לארגונים

אקטיביסטים ממניעים אידיאולוגיים הם לרוב קבוצה חזקה, משכילה, בעלת מומחיות בתחומי תוכן שונים ועם ניסיון אקטיביסטי בקידום שינוי חברתי. לאור זאת, במפגש של ארגונים עם אקטיביסטים שכאלה קיים מאזן כוחות שיווני למדי. לפעילים אלה יש אג'נדה חברתית ברורה, וכאשר הם נכנסים לממשק עם ארגונים הם באים מתוך עמדת כוח, ובציפייה לקבל סיוע אינסטרומנטאלי, כגון: סיוע משפטי, יעוץ ארגוני/לובי, ידע בתחום תוכן, רישות, הכשרה וכו'. הם בוחרים באופן בררני וביקורתי עם איזה ארגונים לשתף פעולה ובאילו תנאים.

הקשר נוצר כאשר יש הלימה בין האג'נדה החברתית של הארגון לבין זו של האקטיביסטים, מתוך שמירה על האינטרסים של כל צד. שיתופי הפעולה הם לרוב אד הוק, על פי צורך השעה. ובגבולות ברורים שהאקטיביסטים מגדירים, היכן הם מוכנים שהארגונים יעזרו ועד כמה.

אקטיביסטים אידיאליסטית: "ארגון… צריך להוריד את האגו למינוס 400, ולבוא אל הזירה של החברה האזרחית מתוך מקום שלא לוקח קרדיט על כלום אלא רק עוזר ומסייע לקואליציות לחבור לכוח משותף… הארגון… יעשה בחוכמה אם לא יוביל, אלא ייקח צעד אחד למטה וייצר תנאים שיאפשרו לאחרים להוביל".

במיוחד קיימת מורכבות ביחסים בין אקטיביסטים אידיאליסטים לארגונים כאשר מדובר על קידום מאבק לאורך זמן. במקרים כאלה עשויה להתעורר תחרות על מנהיגות, השפעה, שליטה, קרדיטים ומשאבים. שני הצדדים מרגישים בעלות על האג'נדה ועסוקים בהתמקמות ביחס לעמדת הובלה ונראות, באופן שעשוי להקשות על שיתוף הפעולה.

סוגיה מורכבת נוספת ביחסים בין ארגונים לפעילים היא סוגיית הגבולות – אישיים, מקצועיים, ארגוניים, אתיים. המפגש עם פעילים הפועלים על פי תפיסת עולם טוטאלית ורדיקלית יותר, מאתגר ומבלבל את הארגונים.

"… אחד השסעים בין הארגונים לפעילים הגיע תוך כדי המחאה. לא הבנו איך אנחנו לא שם, איך הם לא רצו ללמוד מאיתנו. הייתה הרבה הסתכלות על השאלה של גבולות. עד כמה שאני מלווה אוהלים, לא ישבתי שם. הפעילים הצעירים יותר היו הרבה יותר טוטאליים מהארגונים. הרבה מהלגיטימציה באה כי הם היו שם. הרבה פעמים הם שברו כל מיני כללים, שחשבתי שהם עושים טעויות. לדוגמה, מישהי שעבדה הרבה עם פעילים, לקחה אנשים לישון אצלה בבית. חשבתי שהיא עוברת גבול. זה העמיד אותי סביב דילמה של מקצועיות, ופתאום באו הפעילים והזיזו את הגבולות, קצת מחוץ לאזור הנוחות. זה משהו שצריך לבחון מבחינת ארגונים ממוסדים …דבר שני זה שימוש בטקטיקות שלא היינו מוכנים להשתמש בהן, כמו פלישות {לבתים ריקים}. זה לא שלא תמכנו, אבל לא עודדנו. הם אומרים שפלישה זו טקטיקה כיצד להעלות דברים על סדר היום… גם ברמת הגבול האישי וגם ברמת הטקטיקות הם אתגרו את הארגונים. עדיין יש חשדנות".

ארגונים, כמובן, מחויבים לפעול בגבולות החוק ולא רק בגבולות האפקטיביות ביחס לאופן שבו מעלים נושא לסדר היום הציבורי. אך מעבר לכך, נראה כי ההבדלים בין הארגונים לפעילים ממניעים אידיאולוגיים הינם גם הבדלים תפיסתיים (גישה רדיקלית אל מול גישה מתונה – ממסדית) ביחס לשאלה איך מקדמים שינוי חברתי ואיפה שמים את הגבולות האישיים והמקצועיים. פער זה מהווה מכשול ומייצר מתח ואי אמון.

מפגש בין תרבויות

יועצת ארגונית: "יש קהל חדש של פעילים. אני מדברת על זה כי ראיתי הרצאה שהמשיגה את זה כתאונת דרכים. פעיל בשטח מוצא רעיון, מתלהב ורוצה לקדם אותו, אבל כשמחפשים את המינוף בעזרת ארגון, הם מגיעים עם ההתלהבות הזו לארגון, ולארגון יש חומות ברורות, האם זה יושב על האג'נדה שלו, הארגון צריך להיות ממוקד. ואז אולי רוצים לקבל החלטות. צריך לנהל על זה תהליך. זו לא רק בירוקרטיה, אלא תפיסת עולם. אם אתה בא עם משהו טיפה שונה אתה מאתגר את המערכת באופן שמקשה על הארגון ואתה עושה את זה עם מעט כוח, אתה בסה"כ פעיל… ההתנגשות הזו פרדוקסאלית במיוחד עם פעילי אינטרנט, כי להם יש השפעה תקשורתית. ארגונים לא כל כך יודעים איך לאכול את זה…"

המפגש בין שני הצדדים היה מורכב ומציף בגלל שוני בעמדות, תפיסות עבודה ואופן ההתנהלות. וזאת כי המפגש בין שתי הקבוצות הוא גם מפגש בין שתי תרבויות שונות ובמידה רבה מנוגדות.

עיקרי ההבדלים:

שונים אך משלימים

הארגונים והפעילים אומנם שונים למדי זה מזה אך הם גם משלימים. לפעילים יש להט, תשוקה, ספונטניות, גמישות, יצירתיות ונגישות לשטח, ואילו לארגונים יש תשתיות ארגוניות, כוח אדם, קשרים, משאבים פיננסיים ולרוב גם נגישות למוקדי כוח וידע. לפעילים יש יכולת גבוהה לקדם סוגיה בסדר היום הציבורי/תקשורתי ולעורר את השטח, אך לארגונים יש יכולת לקדם שינויים מערכתיים שדורשים אורך רוח ועבודה בצורה שיטתית ומקצועית. ברור כי לשיתוף הפעולה וחיבור הכוחות בין הפעילים לארגונים יש פוטנציאל רב לחיזוק החברה האזרחית ולהגדלת השפעתה. אך לשם כך שני הצדדים צריכים להבין ולקבל "כללי משחק" שעל פיהם פועל כל צד.

ארגונים המעוניינים לשתף פעולה עם אקטיביסטים חייבים להבין שנדרשת מהם התנהלות אדפטיבית ואג'ילית יותר. לאור זאת, כאשר יש מפגש ערכים ואינטרסים מומלץ לארגונים:

• להיות יותר גמישים, תגובתיים ולחשוב מחוץ ל"תוכניות העבודה".
• לצמצם במידת האפשר התנהלות היררכית ופורמליסטית.
• לקיים דיאלוג פתוח וכן (בקצב מהיר) לבחינת פוטנציאל לשיתוף פעולה של win-win לקידום מטרה משותפת מתוך השלמה אחד את השני.
• להיות רגישים לנושא הקרדיטים ובמידת הצורך לצמצם את האגו הארגוני לטובת שותפיהם האקטיביסטים.
• אקטיביסטים המעוניינים לשתף פעולה עם ארגונים צריכים להבין ולקבל:
  • לארגונים יש אג'נדה, אינטרסים, אילוצים, מגבלות וקצב משלהם.
  • לארגונים חשוב הקרדיט, בין היתר כדי להצדיק את קיומם מול תורמים ותומכים שלהם.
• תהליכי עבודה בארגון (תכנון / קבלת החלטות) ארוכים ונוקשים יותר. יש לקחת זאת בחשבון ולהיערך לכך מראש.

ולסיום, כל שיתוף פעולה פרודוקטיבי מבוסס על קשר בין אישי טוב ולכן כדאי ששני הצדדים ישקיעו ביצירת מערכת יחסים חיובית. אנשים בעלי מערכות יחסים טובות, פתוחות, כנות יכולים להתמודד בצורה קלה יותר עם חילוקי דעות. כמו כן, כדי לצמצם אי הבנות יש חשיבות רבה לתיאום ציפיות והגדרה משותפת של מטרות שיתוף הפעולה ומבנהו. התיאום כולל הגדרת חלוקת תפקידים ותחומי אחראיות של כל צד. בנוסף, חשוב להסכים מראש על האופן שבו יתקבלו החלטות ויינתנו קרדיטים לפעילות המשותפת. בדרך כלל, בהירות ושקיפות מסייעים רבות ליצירת אמון וחוויה חיובית של שותפות.

למטיבי לכת, ממליצה לקרוא את המאמר המלא שנכתב – אני ואתה נשנה את העולם – אקטיביסטים, ארגונים לשינוי חברתי והממשק ביניהם.