זכר, נקבה, יוניסקס ואנחנו.

לצפריר בשן יש בלוג שעוסק בכתיבה אפקטיבית, ומידי פעם הוא שולח למנויים שלו אימיילים בהם הוא משתף תובנות מהחיים, סיפורים משעשעים ומידע שימושי. ביקשנו את רשותו לחלוק עם קוראי Shift את מה שהיה לו לומר על כתיבה בלשון זכר, נקבה או יוניסקס, כי אנחנו רואות שזה די מאתגר כל העניין הזה של לדבר ג'נדר פרינדלי. תקראו, זה מצחיק:)

…

אתמול נכנסתי לפייסבוק, שזה תמיד טעות. למזלי, קראתי תגובה כל כך רעה לשאלה האם לכתוב בזכר, נקבה או יוניסקס, שמייד נמלטתי החוצה. אבל נשארתי עם התגובה. ככה זה עם לכלוך שנדבק לך לנעל. זה גם לא יורד וגם גורם לכולם להסתכל עליך בתיעוב מה.

הנה, תסתכלו:

מצד אחד, הטקסט הזה הוא מושלם. הוא פונה לזכר ולנקבה כאחד. העברית שלו בסדר גמור. בעין בלתי מזוינת הוא אפילו נראה רהוט. מצד שני, התגובה הזו היא דוגמה מושלמת לכל מה שרע בכתיבת יוניסקס: מרוב הנדסה אין בו חן, מרוב חשיבה אין בו רוח, מרוב מוח אין בו לב ונשמה. ועוד יותר גרוע מזה: אין בו אפילו קמצוץ של אישי. אין בו ולו טיפ טיפונת אמפתיה.

זה לא טקסט. זה מוות ורבלי. זה הפתח תקווה של התוכן. (אוהבות אתכם תושבי פתח תקווה. ג.ב)

איך לפנות לבנים ובנות גם יחד?

סליחה אם העניין הזה מידרדר ונראה כמו שיעור לשון. יש ארבע גישות מרכזיות לכתיבת יוניסקס. הן בערך כאלה:

כתיבה עם כינויי גוף שנגמרים בכף סופית (הזכר והנקבה נכתבים אותו דבר: לך ולך, שלך ושלך, בשבילך ובשבילך).

כתיבה בגוף שני בעבר בבניין קל (הלכת והלכת, שכחת ושכחת, רצחת ורצחת – הזכר והנקבה זהים גם כאן).

כתיבה בשמות פועל ושמות פעולה (מומלץ לאכול, אפשר לגדול ומוטב לסבול – והכל טוב לזה גם לזו).

האחד שאני מעדיף: כתיבה בלשון יחיד רבים בעתיד (אנחנו זה גם זכר וגם נקבה, ולפיכך אנחנו נקפוץ ונשמח, נבייץ ונשכח, נרקוד ונרצח, נבכה ונסלח.)

השיטות האלה עובדות בדרך כלל בטקסטים קצרים, אבל יותר מכמה משפטים לא כדאי. למה? אני אסביר:

כתבתי למעלה, אבל אגיד את זה שוב: יוצא בטעם של טופו. של פריכית. של קרקר. של קלקר. ללא מלח. ללא שמן. ללא סוכר. ללא שקדים ובוטנים. ללא גלוטן. ללא חומרי טעם וריח וללא טעם וריח. ללא חן. ללא חשק. ללא לב. בדד.

בלי עתיד.

בלי תקווה.

בלי חלום.

פנייה לאנשים, ככל שהיא אישית יותר כך היא אפקטיבית יותר. כשקוראים לך בשם שלך זה הכי אפקטיבי. כשקוראים לך בשיוך המגדרי שלך זה אפקטיבי במידה. כשקוראים לך אדון/גברת נכבד/ה זה פח אשפה. וכשלא קוראים לך בכלל, אתה מרגיש שמדבר אליך רובוט. או עורך דין. או קופירייטר מקולקל. זה אולי יוניסקס, אבל אין לך שום סיבה בעולם לרצות לתקשר עם זה.

פנייה ביוניסקס היא אחלה בכפתור. "לוחצים כאן", "שכחת להשאיר פרטים", "נמשיך מחר", "רוצה להירשם?" "ההחלטה שלך". הכל יופי טופי. הכל גם יעבוד במידת מה ברמת המשפט. אולי אפילו ברמת הפסקה.

אבל אם תהפכו את זה לתוכן של ממש, ליחידת טקסט שכתוב בה משהו, לפוסט, למאמר – זה ימות לכם. או שלא תצליחו לכתוב את זה או שכן תצליחו לכתוב טקסט כל כך מדכא, שאף אחד לא ירצה לקרוא אתכם. המסמך בעל ערך היחיד שהיה כתוב ביוניסקס ושהצלחתי לצלוח היה מסמך אפיון שפה של כמה עמודים שנכתב ברובו בצורת עתיד רבים: "נכתוב ככה, נקפיץ טופו, נקפיד על כל פרט ופרט ולבסוף נלך הבית ונבכה עד שנירדם ונהיה יושנות בספה ובוכים ועצובות." טוב, הדוגמה הזו מוגזמת ומוגכחת כי לא הצלחתי להתאפק. זה היה טקסט לגיטימי, אבל ההצלחה המרכזית שלו היתה שהוא היה רק *טיפה מדכא* ולא **נורא נורא מדכא**, כמו הפסקה שבדוגמה למעלה.

רגע, אז מה הפתרון?

התשובה בכתיבה היא כמו תמיד בכתיבה: שאין תשובה אחת מוחלטת. כל כפתור, כל מודעה, כל עמוד נחיתה, כל סטטוס, כל פוסט צריכים להיראות אחרת. הם תלויים בכותב, בקהל היעד, באופי המסר, במזג האוויר, באופי המקלדת. בתוצאה של הקבוצה שלכם בשבת.

תקשיבו טוב טוב, בנות ובנים, אחרות ואחרים, בלתי משויכות ובלתי משויכים: תבניות הן פתרונות של אתמול לבעיות של אנשים אחרים. תבניות הן הכלי האולטימטיבי של הלא מקורי, הלא מחדשת, הלא מובילים. תסתכלו ימינה ושמאלה ותחליטו בעצמכם: כתבו בעתיד, כתבו בעבר, כתבו בזכר, כתבו בנקבה, עם לוכסן או בלעדיו, כתבו לחברות.ים, חברים.ות, ידידותים וידידימות – הכל בהתאם לקהל, לסיטואציה ובעיקר לנשמה שלכם.

אל תוותרו עליה, על הנשמה שלכם. אף תבנית יוניסקס לא שווה את זה.

ושיהיה לכם יום, יה וואראדי איזה יום. שיהיה יום חדקרן. יום זוג חדי קרן. א-מיניים. ושיזדווגו.

צפריר בשן, כתיבה אפקטיבית